ההיגיון הדתי הנפוץ אמור להיות ברור. לאדם יש יצר טוב ויצר רע, שני כוחות הפועלים על נפשו. הציפייה ממנו היא שיתחבר ליצר הטוב תוך התגברות על היצר הרע. כיצד הוא אמור לעשות זאת? על ידי לימוד תורה וקיום המצוות. ככל שהוא יתאמץ יותר, הוא ישתפר ויתעלה. ככל שהוא יתעלה, מדרגה לדרגה, מרשע לצדיק, הוא יתקרב לבוראו וייפטר מנטיות מסוכנות.
על פי ההיגיון המתואר, אפשר לדמות את תהליך הזיכוך העצמי לפיתוח שריר. ככל שמתאמנים, יותר קל יותר. איש האמונה, בהיבט הזה, הספון בעולמה של תורה, הוא כמו אצן מקצועי שגומא בקלילות רבה מרחקים שאדם רגיל מתקשה בהם. הפיתויים וכוח היצר אמורים לפחות בקרבו בהדרגה.
גם בימינו יש המתארים, למשל, את תהליכי התשובה וההתקרבות לעולמה של היהדות כמעבר מחושך לאור, כגילוי של דבר מה, כסוג של "הארה רוחנית" המעבירה את האדם מנקודה אחת לאחרת. אולם האם תהליכי העבודה העצמית אכן פועלים כפי המתואר?
על פי דוגמאות רבות, לא בהכרח. הבעיה של ההיגיון הדתי שתואר היא, לא רק שהוא לא מתאים לעבודה הפנימית, אלא הוא גם לא הולם את אופני ההתנהגות הרווחים במציאות. מעת לעת אנו מתבשרים שגם אנשים השקועים בעולמה של תורה, רבנים מפורסמים ולומדי תורה – נופלים. נופלים בעצת היצר, בתאוות, כושלים בחוסר יכולת לפרגן, באהבת כבוד, בקבלת החלטות שגויות מתוך שיקולים אינטרסנטיים. מאידך, כאלה הרחוקים מעולמה של תורה ומצוות, מגלים ברגעים מסוימים מסירות נפש, אמונה חזקה ודבקות.
בעיני רבים, הפער בין מכלול הערכים המוסרי-תורני להתנהגויות הסותרות את אותם ערכים הוא בלתי נסבל. הפער הזה הוא שתרם מאז ומעולם להרהורי כפירה והתרחקות מחיי תורה ומצוות. ההיגיון הדתי כפי שתואר מצוי, במובן המדובר, במשבר לכאורה. הוא מציב מערכת מוסרית שאינה משקפת את המציאות וגוררת אכזבות רבות.
מי שמקבל על עצמו את המחויבות להלכה היהודית, נדרש לעמוד באמות המידה המוסריות שקיבל על עצמו. ולכן כשמנהיגי ציבור, רבנים, תלמידי חכמים, אינם נוהגים בדרך של תוכו כברו, כשיש פער בין העמדות המוסריות שהם מקדמים לבין הנהגותיהם האישיות, כשהם נמנעים מעבודה אינטנסיבית על המידות, או כשהעבודה אינה עולה יפה – הפער עלול לעורר ספקות באמונה בקרב חלק מהציבור או ביקורת ציבורית קשה.
אמנם האמונה כשלעצמה אינה אמורה להיות תלויה במעשי האחר. המאמין נדרש לבנות מערכת פנימית, עמוקה ויציבה, של עולם אמוני העולה מתוך תפיסת הבורא. אולם במציאות, רוב בני האדם אינם נהנים ממחשבה עצמאית ומליטוש עצמי של מערכת האמונות – במנותק מהשפעות סביבתיות. לכן, בכל פעם שמתגלה התנהגות הסוטה מן המצופה – אותה התנהגות משפיעה על הסביבה ועל מידת אמונתה.
רבי שניאור-זלמן מנסח היגיון שונה. לשיטתו הפער בין המחויבות המוסרית להתנהגות בפועל איננו רק תוצאה של מידות קלוקלות באופן יוצא דופן. המשבר המתואר הוא חלק יסודי ממבנה הנפש, כפי שהוא עומד לגלות, ולכן הוא אינו אמור לעורר פליאה או להחליש את האמונה. על פי האמור בספר התניא, קשה לתאר את האדם הדתי או את החוזר בתשובה כמי שמצוי בצד המואר של החיים. מתוך הגותו של רבי שניאור-זלמן אפשר להסיק, כי גם האדם שבוחר לשמור תורה ומצוות נאבק על משמעות ותוכן, על הבנת תפקידו בעולם והבנת המהלך של ההיסטוריה.
מתוך זווית זו, לחפש, לשאול שאלות, לחקור, לבדוק, הם חלק משמעותי במחשבה היהודית. תהליכים אלה אינם כרוכים בהתייצבות אוטומטית מתחת לאלומת האור. אמונה ותשובה, כפי שאלה מתוארות בתניא, הן חלק מתהליך אינסופי, רצוף עליות ומורדות, עתים של התרוממות וקרבה לבורא וזמנים של דכדוך וריקנות. זמנים של מציאה והתרגשות ורגעים של התרחקות וניסיונות מתישים להתקשרות. התהליך האמוני, כפי שמנסחו בעל התניא, מורכב בעיקר ממודעות עצמית למאבק פנימי מתמיד. מאבק בין נטיות ורגשות.
שתי נפשות
כיצד מנתח בעל התניא את הדואליות שהוא מאתר בבני האדם? ומה לגבי תופעות רווחות המשקפות אי הלימה בין עמדות ערכיות שהאדם מכריז שהוא מאמץ ורוצה לאמץ לבין התנהגותו בפועל.
כמו הפסיכולוג הטוב, בעל התניא מתחיל בהגדרת הסיבה לחוסר היציבות של בני האדם. הניתוח של רבי שניאור-זלמן את מבנה הנפש הוא מהפכני, מבריק וראשון מסוגו. אמנם בעל התניא מצביע על המקורות לגישתו,[1] ועל כך שזאת מקופלת בספרות היהודית לגווניה. אולם, עד כמה שידוע, בשום מקום הדברים אינם מתבהרים בצורה כה שיטתית, באופן שהוא מציגם.
מהגותו אפשר לשער כי לא היה מתנגד להערכה כי מעטים האנשים שיתארו את החיים בתנועה לינארית, של התמודדות, התגברות והתקדמות. לרוב מדובר בתנועה קונפליקטואלית כמעט. תנועה נפשית כשל מטוטלת, שיש בה התקדמות ונסיגה.
גם בלי להישען על בסיס מדעי אמפירי, ניכר כי האדם מגלה בתוכו תנודות קיצוניות בין רצון לתת לרצון לקבל, בין שחרור וחיפוש אחר הטוב והאמיתי לבין חרדות קיומיות משתקות. החוויה הדתית, האמונה, איננה מתפתחת במסלול לינארי ובגוון אחיד. היא רצופה התקדמות ונסיגה.
כיצד ניתן להבין את הנטיות השונות הללו באותו אדם? תורת הנפש של בעל התניא שופכת אור על התנודתיות בנפש. על פי תורה זו, באדם ישנה לא רק נפש אחת, גוף וכוחות שונים הפועלים באותה נפש. באדם יש שתי נפשות וגוף.[2]
הרעיון של שתי נפשות יכול להסביר את הקונפליקטים באופן אחר. שתי הנפשות הללו מקיימות ביניהן מאבק מתמיד – מי ישלוט באדם. ההתלבטויות וחוסר היציבות בנפש הם לא תוצר של כוחות מנוגדים הנאבקים באדם, אלא של מאבק בין שתי נפשות.
ההבדל בין שני יצרים, יצר טוב ויצר רע, או שני כוחות לבין שתי נפשות הוא משמעותי. היצרים מושכים את האדם לשני כיוונים, לצד הטוב או לצד ההפוך. אמנם גם מלחמת יצרים מעניקה ביאור בסיסי לקונפליקטים פנימיים. אולם מלחמת נפשות היא מושג יותר עמוק ופנימי. שתי נפשות הן שני סוגי הכרה וזהות נבדלים, כאשר לכל אחת מהן יש "אישיות" שלמה הבוחנת את העולם וחווה את החיים בצורה שונה לגמרי. קיומן של שתי נפשות הנאבקות זו בזו מלמד שהמאבק איננו בין טוב ורע אלא זהו מאבק על מהותו וזהותו של האדם.
תובנות ראשוניות מן הקרבות
החלוקה לשתי נפשות בתורתו של רבי שניאור-זלמן איננה שליפה מהמותן או תוצר של תובנה רגעית. על פי עדותו, שאלת הנפש ויחסיה עם הגוף העסיקו אותו עוד מימי ילדותו. הרעיון של המאבק בין הנפשות האיר בו בהדרגה, תוך כדי לימודו האינטנסיבי והשליטה שרכש בכל חדרי התורה. כאשר הגיע למסקנה שעמד על מלוא היקפה של הבעיה או של אופי המאבק, הרגיש, כלשונו, 'שהגיע אל דרך החיים האמיתית."
"כשחקרתי והבנתי מציאות מהותה של הנפש הבהמית, עזר לי השם יתברך למצוא את דרכי ההכרה, איך לדעת בכל דבר מהדברים המותרים שיש לאדם משיכה ורצון אליהם – מאין באה משיכה זו – אם מהנפש האלוקית או מהנפש הבהמית."[3]
ל"דרך החיים האמיתית", לתיאור העולם הפנימי שלנו כזירת קרב עוד בטרם נפרסת תמונה מפורטת יותר של הכוחות הנלחמים, יש משמעויות רבות בחיי האדם.[4] משמעויות אלה באות לידי ביטוי בגישה הפסיכולוגית של בעל התניא ובעבודה העצמית שהוא מציע לקוראיו, כדי לנצח בקרבות ולהתגבר על חוסר איזון בנפש.
תובנה אחת היא שאין ניצחונות ללא מאמץ. הדרך להתגברות על העצבות, הכעס, התאוות והעצלות, כרוכה בעבודה, בהכנות, באימונים. אי אפשר לנצח מבלי להיות לוחם מאומן. כך למשל העצבות היא תכונה טבעית. השמחה לעומתה היא תוצאה של עבודה עצמית. אדם לא שמח כך סתם, אם לא עבד על זווית הראייה שלו את המציאות. אם לא הכין עצמו למלחמה. טבעי יותר לקום בבוקר ולהיכנע למידות הטבעיות, להיכנע לעצבות ולעצבים. אם פגשנו מישהו שמח, הדבר מעיד על מאמציו, על התבוננות עצמית של אותו אדם, שהעבירה אותו ממקום טבעי של עצבות למקום של שמחה והתעלות.
תובנה שנייה היא שחייבים להילחם. המאבק איננו אפשרות אלא הכרח. חייבים לרדת לזירה, להשתתף בקרבות, לבצע עבודה עצמית. הסיבה לכך היא שבמסגרת המאבק בין הנפשות אין מצב שבו נותר חלל נייטרלי. האדם אינו יכול להתגבר על העצבות מבלי לתמוך בתחושה אחרת תחתיה. ריק הוא ממד בלתי נסבל בנפש, שכן מיד נטייה, רצון, חסימה רגשית או תאווה כלשהם תופסים את החלל שנפער במקום הנטייה שהודחקה. אדם אינו יכול להתגבר על הקשיים שבו מבלי לכוון לחיוב. באופן כללי הדרך היחידה לא להשתתף בקרבות היא להיכנע, לוותר מראש לנטייה הבהמית של האדם.
תובנה נוספת היא שהניצחון הוא לעולם זמני. זהו ניצחון בקרב, לא במלחמה. במאבק השליטה בין הנפשות, אין ניצחונות הירואיים שבהם נפש אחת ניגפת מפני האחרת. הניצחון הוא תמיד זמני. אדם שאין בו את מטוטלת הרגשות, את המאבק הפנימי, הוא גם בדרך כלל אדם שמפסיק לצמוח. מפסיק לקיים את תפקידו.
מכאן, העבודה הפנימית לפי בעל התניא, לעולם אינה מסתיימת. אמנם ספר התניא כתוב באיפוק, אך הוא אוצר סערה גדולה המתחוללת בנפש האדם לאורך כל ימי חייו. האדם חי בתוך זירה שהוא אינו יכול להשתחרר ממנה. הקרבות מתרחשים עד יום מותו. הוא אינו יכול להפסיק את ההתמודדות. בכל רגע עשויים לשטוף את האדם הרהורים לא ממוקדים, כהרהורי עצבות ורוגז, העלולים לגרור אותו מטה. הסכנה הרובצת על קשיש שייכנע לנטיות הטבעיות השליליות, לעצבות ולרוגז, איננה פחותה מזו של צעיר ולעתים אף גדולה יותר.
מעידתם של אנשי מוסר
תובנה אחרונה שראויה לאזכור במסגרת זו היא כי תיאור מאבק הנפשות נושא עמו שתי בשורות עיקריות הרלוונטיות לחיי היומיום. הבשורה האחת העולה מהבנת המורכבות של הטבע האנושי, אמורה להסיר מהאדם מתחים מיותרים. האדם אינו צומח בצורה לינארית מבחינה רוחנית וערכית. יש בקרבו שתי נפשות הנאבקות ביניהן. כתוצאה מהמאבק, האדם חווה טלטלה פנימית. לעתים הוא מגביה רום, מתרומם ממצבו ושואף להעניק לסביבתו. כעבור זמן הוא עשוי להתרסק מבחינה פנימית וכתוצאה מכך גם לקפוץ את לבו וידו. הידיעה שכך בנויה הנפש, מובילה להכרה שהמטוטלת הפנימית היא חלק מטבע הבריאה. האדם איננו אשם בקרבות המתחוללים בתוכו. הידיעה שרובנו איננו מושלמים וגם לא נוכל להיות, אמורה להקל על האדם. אמנם המעמסה על כתפיו גדולה והציפיות גבוהות, אך אפשר לקבל בהבנה את הנפילות. אפשר לדחוק את האדם לממש את הפוטנציאל האינסופי הטמון בו, אך לא להתאכזב מנפילותיו. בסופו של דבר, משימת החיים היא להיאבק ולנצח. כולנו יכולים להגביה רום, להיות טובים יותר, אוהבים יותר. אבל אם אנחנו מתעוררים ומגלים לפתע שאנחנו לא ממש כאלה, או שהורינו אינם כאלה, האכזבה אינה צריכה לנפץ בעבורנו את עולם האמונה.
הסלידה מדו-פרצופיות או מאנשים המצהירים כי הם פועלים על-פי ערכים מסוימים ולבסוף נתפסים כשאינם עומדים באותן אמות מידה ערכיות, היא טבעית, אך גם נטולת הבנה של מבנה נפש האדם. מכאן, מי שקורא את תיאור מאבק הנפשות בספר התניא, אינו יכול להיות מופתע יתר על המידה ממעידות של אנשי מוסר.
הנפש, כאמור, מורכבת מקרבות מתמידים. קרבות בין מאוויים שונים לבין הרצון להתקדשות. טבעי שבקרבות מפסידים. טבעי שנמצא מישהו שמתקדש כל-כך בשעה מסוימת ושעה לאחר מכן יימצא נופל בהתנהגות פוחזת. לא כדאי ולא רצוי להפסיד, או נכון יותר אסור להפסיד, אך גם אין מה להתרשם מכך יתר על המידה.
לא פחות טבעית היא הסלידה של האדם מדו-פרצופיות ביחס לעצמו. ללא רעיון שתי הנפשות, האדם הסובל מתנודתיות עלול לחשוב שמשהו פגום בו. הכישלונות והמעידות הם שילוב בין פוטנציאל שלילי המהווה חלק בלתי נפרד מהאדם, ובין בחירה גרועה בלממש את אותו פוטנציאל. אולם הבשורה היא כי הפוטנציאל השלילי איננו פגם בלתי ניתן לתיקון, והעתיד נתון לחלוטין בידיו ובבחירתו של האדם.[5]
הבשורה השנייה העולה מתיאור הקרבות הבלתי פוסקים היא לכן הפוכה בדיוק. השניות באדם עוזרת לנו להכיר את מקור החולי והרוע האנושי, אך גם את הפוטנציאל האנושי. היא מלמדת את האדם כי יש לו היכולת להיחלץ מהקשיים והמהמורות הנפשיים-פנימיים והחיצוניים שמולם הוא ניצב. האדם יכול להתעלות מעל נטיותיו הגשמיות לממד גבוה יותר. מהזווית שמציע בעל התניא, ההכרה שמדובר במלחמה פנימית שהאדם צריך ויש לו הכלים לנצח בה, מקלה את הקושי האדיר שחווה מי שמצוי בדאגות, בלחץ ובחרדות.
אפשר לשער כי מאבק הנפשות היה אחד הרעיונות החסידיים המושכים ביותר שחדרו ללב הקהל מאז נכתב התניא ועד ימינו. רעיון הדואליזם כבש לבבות ויצר הזדהות. הקוראים והשומעים יכלו להכיר בעצמם את תיאורי בעל התניא למצב הנפשי המצוי. עתה, על-פי תורת מלחמת הנפשות, כשאדם חש ספקות וחוסר יציבות הוא יכול להבין במה מדובר ולשים את המלחמות הפנימיות הללו בפרופורציות המתאימות.
[1]המקור המובא בתניא הוא בספרי ר' חיים ויטאל, שערי קדושה, חלק א', שערא-בוב עץ חיים, שער נ', פרק ב'. ככתוב בישעיה: "ונשמות אני עשיתי", ישעיה נז, נט.
[2]"לכל איש ישראל… יש שתי נשמות… שהן שתי נפשות…"תניא, לקוטי אמרים, פרק א'.
[3]ראו ספר השיחות הש"ת, עמ' 127. אצל גליצנשטיין, שם, כרך א', עמ' 69.
[4]מעניין שארגון הצעירים שהקים הרבי מלובביץ' נקרא מראשיתו: "צבאות ה'". באחת מתשובותיו ענה הרבי למי ששאל מדוע להציג לילדים את החיים כמלחמה ואת עצמם כצבא, כי זו דרך להעיר את הנוער המודרני מתרדמתו ולהחדיר בו מוטיבציה להתמודד. ראו אצל משה לאופר, "צבאות השם" – שלושים שנה לצבא הילדים, התקשרות, גיליון מס' 847.
[5]על כך מובא כי הקב"ה אומר כי "איני מבקש לפי כוחי, אלא לפי כוחן", במדבר רבה, פרשה יב, ג, ולכן הקושי הוא לפי מידת היכולת – "לפום גמלא שיחנא", לפי גב הגמל כך המשא שניתן להטעין עליו, כתובות סז, רע"א.
ד"ר יחיאל הררי הוא חוקר, מרצה וכותב בתחום תורת הנפש. ספרו ״לנצח כל רגע מחדש, שיחת נפש עם בעל התניא״ יצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים" ונכנס מיד לצמרת רשימת רבי המכר של ספרי העיון בישראל. ד"ר יחיאל הררי כתב את עבודת הדוקטורט שלו בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב שם גם לימד. חקר רבות את חסידות חב"ד ואת תורתו של בעל התניא. ספרו השישי "סודו של הרבי" (ידיעות ספרים, 2013) זכה באות ספר הזהב חודשיים לאחר יציאתו.
חומרים נוספים של ד"ר יחיאל הררי אפשר למצוא בבלוג "התבוננות". לשיחה מצולמת עם ד"ר הררי ל"ליבא", לחצו כאן.
