יום ראשון ואני בדרכי לבית החולים איכילוב לבקר את דוד אברם. הגב תפוס לי ודי חם בחוץ. יותר מדי איכילוב לא מומלץ לבריאות. הבוקר איתרתי את מספר הטלפון של בת דודתי, ליאת.
"מה יש לו?", שאלתי.
"מה אין. הפרופסור כבר קרא לנו להיפרד. אבל אתה יודע איך אברם. חיידק שמפיל פיל – לא יפיל אותו. אז בינתיים הוא כבר נושם לבד ואוכל לבד. ובכל זאת הרופאים אומרים שכל יום נוסף הוא נס."
אני יודע איך אברם. או-הו, כבר שישים שנה שאני יודע איך אברם.
הוא היה מר ישראל של דור הקוממיות. לא כמטאפורה – מר ישראל ממש. בבית של סבתא שמחה ברחוב טבריה, על השידה בסלון, היתה תמונה שחור לבן של גבר שרירי נמוך קומה, שכמו נתפס מדגמן הורדת ידיים בעמידה. ולמעלה הכותרת באותיות קרן קיימת – אברהם בבליקי – מר ישראל 1954.
מה עושה מר ישראל כשהוא גדל? בואו נסכים שעם שרירים כאלה לא כותבים 500 מילה שבועיות לאינטרנט. אנחנו יודעים שהוא הלך מכות עם החצי המסוכן של כל עיר בגוש דן. היה ג'ואיש בוי חתיך בלונדון. האמרגן של גדי יגיל ושל חצי בוהמה. מנהל בנייה בכיר בקלרין דירות, שאחרי שתי תאונות אופנוע קטלניות, כשהוא איבד לחלוטין את כושר העבודה, העביר את זמנו כמורה פרטי לכוח וסיבולת (הרמת לבנים וכו׳ וכו׳) בפארק הירקון. אדם נדיב באופן בלתי רגיל, שאם היית בצד שלו היית בטוב. אני לאושרי, מהבודדים שהיו תמיד בצד שלו.
ועכשיו בכניסה לפנימית ה׳ במגדל האשפוז על שם תד אריסון, אני מתבקש לשים כפפות, להתעטף בחלוק ולהניח את התיק שלי בשקית מיוחדת. שלוש פעמים אני מנסה לקשור את רצועות החלוק מאחורי הגב. שלוש פעמים הן נשארות לי ביד. ואני מחליט לשים את גבי בכפי ולהיכנס ככה חשוף למעבדת החיידקים הטורפים של פנימית ה׳.
אני בפנים.
מתחבק עם ליאת. אברם במיטה. קשור אליה בשני פרקי ידיו. מכוסה בזקן של רובינזון קרוזו. עיניים נוצצות מתוכו.
הוא מזהה אותי. ללא ספק.
הוא פונה אלי ואומר: ״…………….״.
"זה המכשיר של ההנשמה", אומרת ליאת, "דופק זמנית את מיתרי הקול".
"אברם", אני מחייך, "הם קשרו אותך!".
אברם בחיוך גדול וקריצה ענקית: "……………….״.
"הם היו חייבים לקשור", מתרגמת הבת, "בפעם שעברה הוא קרע את החוטים של הדיאליזה ושל האינפוזיה וההנשמה, זרק את האחות מהחלון והלך הביתה".
אברם, עם חיוך עוד יותר גדול, כל כולו חיוך וקריצה, פונה אלי ואומר: "………. !".
ואני כבר לא צריך את ליאת שתסביר לי שהוא מתכוון שברגע שיהיה פה טיפה חוסר ריכוז מצד הצוות בפנימית ה׳ הוא גוזר את הכבלים בשיניים שאין לו, אורז את החיידק האלים ואת שלל המגפות שמשתוללות אצלו בתיק הרפואי וחותך הביתה.
אני יודע איך אברם.
2.
כשאני חושב על זה קצת יותר טוב, אני מוצא שזה היה כוח הרצון שהדוד אברם נשבע בשמו. היכולת להתגבר על האתגר. ועוד יותר – להתגבר על עצמך. סוף כל סוף האגדה מספרת שהבן אדם עושה טיפולי שורש בלי הרדמה. כוח רצון היה הדיבר ה-11 של דור המקימים, דורו של אברם. כוח רצון זה טוב. טיפולי שורש בלי הרדמה, מי שיכול – אנחנו בעד. אבל לפעמים נדמה שדור המקימים, שנזקק לכוח התגברות וכוח רצון עצום בכדי לממש את המפעל הציוני ושיבת ציון, נדבק בחיידק שמחסן אותו. התאהב בכוח. חינך לכוח. שהפכנו לחברה שסוגדת לכוח.
זה המפתח הקלאסי של "מה שבונה אותך הוא מה שיהרוג אותך". או אם תרצו – מי שעסוק כל ימיו בכוח והתגברות, במה הוא יבין בסוף היום אם לא בכוח.
"זה לא מקום לחלשים" זועק אביב גדג', נביא הרוק המקומי, בפתח אלבומו האחרון. והמילים זועקות עוד יותר מהזמר:
אלוהים אדירים, זה לא מקום לחלשים
זה לא חיוך זו רק מתיחת פנים
תמיד אחד בשביל כולם
תמיד כולם בשביל אף אחד
תמיד כל הערוצים פתוחים
יש רעש אבל לא שומעים
אנחנו לא צריכים כאן גז מדמיע
אנחנו כבר ממילא בוכים
זה לא מקום טוב, זה לא מקום לחלשים…
זה לא מקום טוב, זה לא מקום לחלשים
צדים ומלקטים, צדים ומלקטים
מגוידים, מגובבים, חסרי פנים
חסרי שם, שקופים ורעבים
חסרי בית וילדים של מהגרים
אל תבוא עם ציפיות גדולות מדי
כולם רעבים בשדות היהלומים
זה לא מקום טוב, זה לא מקום לחלשים.
(אביב גדג'. מתוך "ילדים של מהגרים")
3.
זה לא מקום לחלשים. כל מילה של אביב נושפת על הפנים. מהרגע שאתה קם בבוקר, בדרך לגן ולעבודה, על הכביש, במפגש עם הרשויות, בצבא. מבית היולדות ועד לבית העולמים, לא כולל, זה לא מקום לחלשים.
העניין הוא שהמקום הזה בדיוק הוא ה-מקום לחלשים. שדווקא כאן, בארץ ישראל, תכננה וציוותה התורה גן עדן לחלשים. קחו שעה לטובתכם ולהנאתכם וקראו את פרשת השבוע החולף, "בהר סיני". ספר ויקרא, פרק כה ושני פסוקים מ-כו.
קראו בה מתחילתה ועד סופה. היא קצרה יחסית ונגישה מאוד. וברורה. ומטלטלת. הייתי מטריח וקורא גם את הדברים של הפרשן הקלאסי רש״י שמחדד עוד יותר את המסרים הקטגוריים של הכתובים.
קראו על שמיטת הקרקעות והפקרת היבולים. על היובלות. על השבת השדות והאחוזות לבעלים המקוריים שאיבדו את נכסיהם. על כביש עוקף מונופול. על גאולת העבדים. ועל האחריות – הלא משתמעת לשתי פנים, שלנו, כאן בארץ ישראל, על כל החסרים, מאדם ועד בהמה וחית השדה. מאזרח ועד לתושב ולגר. על הריבית ועל האיסור החמור עליה. ועל חובת הסיוע וההלוואה למרות שאין עימם כל טובת הנאה.
ועוד ועוד כתוב שם במפורש ומובלע בין השורות והאותיות. אני חושב שלא לחינם נקראת הפרשה "בהר סיני". ולא לשווא היא צמודה לאחותה העוקבת אותה – "בחוקותי" שכולה אומרת ״אם תעשו ייטב, ואם לאו – יכאב״.
וכמעט מתבקש לסיים את הפרשה שכל כולה מחסה לחלשים ולקרוא בגיל מהחלון: "יהדות היא סוציאליזם"!
אבל אני חושב שהעניין אפילו יותר פשוט ונורא ונשגב מזה.
4.
כי הלימוד שעולה מהפרשה הוא שבכל מקום שהצלחנו והתגברנו והפעלנו כוח רצון וקנינו ארץ או תכונה או מידה טובה – הצווי הקטגורי המיידי הוא לוותר על הכוח שהפעלנו בדרך למטרה. להניח לו. לשמוט אותו. לא להשתעבד לו.
שכן לכוח ולהיררכיה שהוא יוצר, יש תכונה לשעבד את מי שמפעיל אותם לא פחות ולפעמים גם יותר מאת מי שנרמס תחתם.
הציווי לדעת לוותר על הכוח שעשה אותך למי שאתה מתייחס גם לעבודת הנפש.
למשל כשמישהו מצליח להתגבר על כאב, או עצלות או התמכרות שיש לו, וזו עבודה פנימית עצומה שתובעת הרבה השקעה ורצון ומשאבים, ונניח שהוא גם הצליח, אבל דרך התהליך שהוא עבר, הבירור, הוויתור, משהו בפנים מתקשח. כי המציאות שהצלחתי להשתפר ולהשתנות היא רצויה וטובה. אבל כוח הרצון והכוחות הנפשיים והפיסיים שהפעלתי, הולידו אדם שפועל בכוח. שמודד בכוח. שמתגבר.
זה השלב שבו התורה אומרת – מספיק. ותר גם על זה. גם על הכוח וההתגברות שהביאו אותך עד הלום. שמוט את הקרקע. תרפה את הכתפיים. ואל תתן לחבלי הלידה להגדיר את התינוק.
סיימת? ניצחת? עכשיו דבר בחסד. זה הזמן והמקום לחלשים.
נהדר!