התפאורה הנכונה לשופט

מדוע מבקשים מאיתנו לערבב בין רוחני למעשי ולהציב שופטים בקרבת המזבח? יוסי בבליקי על הפק"ל של השופט המיטבי
התפאורה הנכונה לשופט

על פי רבותינו, פרשת משפטים נאמרה על הר סיני, במעמד כל העם, בצמוד ובנוסף לעשרת הדברות. תארו לעצמכם – כל המיליונים עומדים מול ההר הבוער באש ורואים את הקולות שדנים בדינים החלוקים שבין שומר שכר ושומר חינם, בדיוקים שבין רוצח, להורג ולהורג בשגגה ובהבחנת הפיצוי הנדרש מהמזיק, המשבית, המצער, או המבייש את חברו.

המעמד נהדר. השמיים בוערים בדיון סוער על היחסים שבין אדם לחברו. איזה יופי. רש"י תמה: אם פרשת משפטים נאמרה במציאות בצמוד לעשרת הדברות, מדוע לא הצמידה אותה גם התורה אלא שתלה ביניהן את פרשת מזבח ("מזבח אבנים תעשה לי")? ומסיק שהדבר בא ללמד אותנו שנשים את הסנהדרין (הרשות השופטת העליונה) אצל המזבח. כלומר, שמקומו של בית הדין הגדול יהיה בבית המקדש.

שזה לכאורה תמוה. מה ההגיון לשים את הרשות השופטת במקום שכולו חוויה שמעל תפיסת האדם? היינו מצפים שלהפך. שתהיה הפרדה הרמטית בין המקום האופורי שבו החוויה האלוקית נחווית, לבין המקום הרציונלי שבו היא מתפרטת להלכות, לדינים ולדקדוקים. זאת האונה הימנית של המוח. וזאת השמאלית. למה לערבב?

במישור הפשוט התשובה היא, כי זה במילא מתערבב. ושכמו שלגמר גביע העולם בכדורגל אנחנו שולחים את השופט הכי בדוק ומיומן, כי אם הוא יאשר גול בנבדל תפתח מלחמת עולם, בוודאי שבמקום גבוה כמו בית המקדש – האנטנה של השפע האלוקי – זה דיני נפשות ממש לשים שם את מיטב כוח השיפוט.

אבל אני מעונין דווקא לחפור בכיוון ההפוך. בהשפעה העצומה של המצב הרגשי על איכות השיפוט של האדם. על איכות השיפוט שלי לפחות. השפעה מכריעה. הרבה יותר מכפי שאני מוכן להודות. ובעצם – הנה אני מודה – אני שופט של מצבי רוח. ואני חושש שאני לא לבד כאן בעניין הזה.

אדוני השופט

את מי אני שופט? החכמה אומרת – אל תשפוט את הזולת עד שתגיע למקומו. והואיל ואני נמצא בקושי במקומי, אין באמת עניין טוב שאשפוט את הזולת. באמת שעדיף שלא. יש אמנם מצבים שהשיפוט מוכרח. כששואלים אותי חוות דעת על שיר חדש. על הופעה. אבל זה קל כי אני יכול לשפוט לגופו של שיר ולא לגופו של אדם.

מתי השיפוט הכי קרוב וקריטי? בקשרים אינטימיים. במשפחה. והכי הרבה כשאני שופט את הילדים שלי. המוזיקאי ואיש החינוך הנערץ עלי, יהונתן דורון, אמר לי פעם: "הסיפור האמיתי הוא מאחורי הדלת הסגורה. כשהורה וילד נכנסים פנימה וסוגרים את הדלת מאחוריהם". אתה רוצה לשפוט כמה שפחות ולפרגן לילדים שלך כמה שיותר, אבל אתה המבוגר. יש מצבים, המון מצבים שאתה נאלץ לשפוט. ודרך השיפוט, והאיכות של השיפוט, היא קריטית. האם אתה שופט חסד? האם אתה מחמיר? איפה אתה בחסד ואיפה אתה מחמיר?

והנה נתברר לי אחרי עשרים ואחד שנים בתפקיד אבא, שטיב השיפוט שלי – לחומרה או לחסד – מושפע לחלוטין ממצב הרוח שלי. מכמות התקווה, הריכוז הפנימי, ותחושת המשמעות שאגורים בי באותו הזמן. ועוד יותר מזה: מהקרבה שלי ל"בית המקדש הפנימי". ל"בית המקדש של הלב". כלומר, ככל שאני בתודעה של קרבת האלוהים, ובתחושה שהוא טוב ומיטיב ממש ושהכל לטובה ושיש משמעות לכל סל הפעולות הגדוש הזה כסל כביסה של מוצאי שבת – אני שופט חסד. שופט מאזין וסבלן שכל עניינו הוא הבנת ה"נאשם" הקטן (שבלגן ולכלך את הסלון כמו עדר סוסים שלוח) ובשיחה של תיקון. וכשאני כזה – הכל מסתדר. הכל.

וכמובן כשאני להיפך – מנותק, מר ומפוזר, ואין משמעות ואין תקווה, ובסוף המדבר אין ים – רק אלוהים יציל מהשיפוט שלי. ומההחמרות, שלכאורה – הן ללא דופי וכפי העניין בדיוק מירבי. אבל הדבר היחיד הטוב שאפשר לקחת משיפוט מדויק ומנותק ומירע שכזה הוא, ללכת ולבקש סליחה מהילד שחטאתי ושפטתי אותו כך.

אם כן, זה הבונוס האמיתי של לשים סנהדרין גדולה בבית המקדש. וזהו הפק"ל של השופט המיטבי: זהו בית המקדש שהוא צריך להושיב בליבו: תקווה. משמעות. תחושת הטוב. הידיעה שאתה פה לא סתם. וגם הזולת כאן איתך לא סתם. ושלמרות שאותך הלבישו בגלימה של שופט ואת המסכן ההוא בשק של נאשם, אתם בסך הכל היבטים משלימים של אותו הסיפור. ושהסיפור הולך לטוב. שהסיפור טוב. רק אם אתה שם מותר לך לשפוט. עכשו אפשר להתחיל: "ואלה המשפטים…".

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *