תחנות בדרך לשבועות

מאושוויץ, לבוכנוואלד, לקיבוץ שער גולן ולירושלים. סיון רהב מאיר מקפלת את כל ההיסטוריה היהודית של העת האחרונה לתוך שלושה חגי שבועות מטלטלים ויוצאי דופן, ולשיר אהבה אחד

[הוידיאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו של השיעור נמצא בתחתית הדף]

רוב הזמן אנחנו עסוקים בכאן ובעכשיו, באקטואליה, במה קרה ומתי, לקראת שבועות אני רוצה שקצת נצא מהמקום הזה, משנה פרספקטיבה, נגביה עוף, כדי להכין עצמנו כראוי לחג, לבוא אליו ממניפה קצת יותר רחבה והיסטורית. בשיעור הנוכחי נדלג בין ארבע חגי שבועות בהיסטוריה, שכל אחת מהן היא מעין תחנה שמייצגת תפיסה אחרת של החג.

לחג השבועות הראשון בהיסטוריה, לפני 3328, יש לנו עדות ראייה:

כתוב בספר שמות, פרק י"ט:

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.  יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר.  יח וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ;

על הפסוק האחרון אומר מדרש מכילתא: מגיד שהתורה אש, ומאש נתנה ובאש נמשלה. ומה דרכה של אש, שאם קרב אדם אצלה – נכוה, רחק ממנה – צונן, אין לו לאדם אלא להתחמם כנגד אורה.

הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, ראש ישיבת הר עציון, התחבר מאד למדרש זה ואמר כי לשמור על אותו איזון זו בעצם משימת חיינו.

שבועות באושוויץ

לפני נעבור לשני חגי שבועות אולי הכי דרמטיים, הכי יוצאי דופן, בתולדות העם היהודי, חשוב להזכיר: קיבלנו תורה במדבר, ומשם התגלגל העם היהודי להיסטוריה מטורפת: כיבוש הארץ בימי יהושע, תקופת השופטים, המלוכה, חורבן בית ראשון, שיבה בימי כורש, חורבן בית שני, גלות ארוכה ומרתקת ומפותלת – עליות וירידות, גירושים, גזירות, פרעות, תור הזהב בספרד, גירוש ספרד, עליות ומורדות. הביטוי "גלתה תורה עמהם" מאפיין את עם ישראל לאורך כל הגלות המתמשכת, לרבות מלחמת העולם השניה. למרות המצב הקשה, גם בשואה לימוד תורה לא פסק. באושוויץ, למשל, הייתה ישיבה מחתרתית. אלי ויזל חתן פרס נובל כתב בספרו "כל הנחלים": אני רואה אותנו עכשיו, נושאים שקי מלט או אבנים גדולות, דוחפים מריצות מלאות חול או טיט, וכל אותו זמן לומדים הלכה מהמשנה או דף גמרא. חברי ידע הכול בעל פה. עדויות על אנשים שהסתובבו עם דף גמרא אחד ולמדו ממנו, קבעו עתים לתורה גם בעל פה, ממה שזכרו. פרופ' דוד וייס-לבני גר פה בירושלים, הוא סיפר שכנער במחנה ראה גרמני אוכל כריך עטוף בדף של ספר שולחן ערוך והתחנן לקבלו, באותו דף דבק כל השואה.

והנה אנחנו מגיעים לחג השבועות תש"ד, 1944.

חג השבועות תש"ד הוא החג שסימל יותר מכל את בואם של יהודי הונגריה לאושוויץ.

שואת יהודי הונגריה התרחשה בסופה של מלחמת העולם השנייה. נרצחו בה כ-564,500 יהודים והיא בוצעה ברובה בתוך חודשים ספורים, בין מאי ליולי 1944.

חוקרת השואה אסתר פרבשטיין שמה לב לתופעה שחזרה על עצמה שוב ושוב:

"אחת התחושות הקשות הייתה זימון המקרים בהגיע יהודים לאושוויץ דווקא בחג השבועות או בקרבתו. המועד שבו ניתנה תורה ועם ישראל הפך לעם סגולה הפך באופן אבסורדי למועד שבו הושפלו עד עפר, ואי אפשר היה להתעלם מהסמליות הנוראה הזו".

איך מיישבים בין יום חג שהופך ליום רצח המוני? הרב צבי הירש מייזליש כתב בשו"ת מקדשי השם:

"ובעמדי באושויץ סמוך לבית המוקד עלה אז ברעיוני לפרש בזה הפסוק "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי" […] כי מי כל בשר אשר שמע קול, ומפרש מה הוא הקול, אלוקים חיים, שהאלוקים הוא חי – והקול הזה היה נשמע שהיה מדבר מתוך האש, היינו שאף בעת שהיה בתוך האש היה נשמע ממנו שמדבר 'אלוקים חיים', כמו ששמענו מהם באושוויץ, 'קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש כמונו – ויחי', וזה הוא חיות אמיתית, שאף בהיותם בתוך האש הם דבוקים באלוקים חיים".

אלמלא האיש שכתב את זה איבד בשואה אישה ושבעה ילדים, היה קשה להביא ציטוט זה, אבל הייתה בו גדלות נפש יהודית ונדירה לראות כך את הסיטואציה. אדם שראה באושוויץ את מעמד הר סיני, אדם שראה באש המשרפות את האש של מעמד מתן תורה, אדם ששמע בזעקה ההמונית, המיוסרת, של "שמע ישראל" במחנה את "נעשה ונשמע", הוא אדם שראה בשואה את ההוכחה להיות העם היהודי העם הנבחר. הוא שרד, אבל האבדן לא ניתן היה להשיב. בסופו של דבר הקים משפחה מחדש ונפטר בשנות השבעים.

מבחינה זו לא הייתה השואה רק הסתר נורא, אלא גם גילוי – גילוי עצמת אמונתו של עם ישראל במבחן האש. שם יצאה מן הכוח אל הפועל אותה תכונה של מסירות הנפש באש ובמים, שהוטבעה בעם מראשיתו. אמרנו, התורה ניתנה באש.

הרב מייזליש מתפעל מכך שגם יהודים פשוטים הרגישו כך, בכל השכבות והקבוצות, ומצא בתורה רמז לכך: התורה פותחת במילה "בראשית" המורכבת מאותיות "ברית-אש", ומסיימת במילים "לעיני כל ישראל", משמע שאותה ברית אש שנתהוותה באושוויץ הייתה נחלתו של כל יהודי – "לעיני כל ישראל".

 שבועות בבוכנוואלד

אם חג שבועות תש"ד צוין כשיא של השמדה, חג השבועות תש"ה היווה את ראשיתו של השיקום הנפשי והדתי. ב-8 במאי 1945 (כ"ה באייר ה'תש"ה), מסתיימת מלחמת העולם השנייה. מכ"ה אייר לו' סיון זה רק שבועיים. כלומר, חג השבועות היה למעשה החג הראשון אחרי השחרור.

מצלמתו של חייל אמריקני הנציחה את המעמד המרגש של תפילת חג השבועות בבוכנוואלד שנשא הרב הצבאי האמריקני הרשל שכטר, ובה השתתפו ניצולים וחיילים יהודים מהצבא האמריקני. התפילה נערכה בבית הכנסת המאולתר באולם מופעים של הנאצים לשעבר. בשורה הראשונה, יושב שלישי משמאל, לולק-ישראל מאיר לאו, לימים הרב הראשי לישראל.

שבועות בבוכנוואלד

בתוך קהל המתפללים היה גם שמחה בונים אונסדורפר. הקטע המרגש מזיכרונותיו שנבחר כסיום לספר "בסתר המדרגה" אותו כתבה אסתר פרבשטיין, מסמל את מדרגתם של ניצולי השואה מהונגריה שנתגלתה גם בתקופת ההסתר וברגעי הבדידות של השחרור, ובזכותה נטווה הקשר בין עבר לעתיד:

"עדין בהיותי בבוכנוואלד זכיתי למנה הראשונה של מזון רוחני, כאשר ימים מספר לפני ששבנו לצ'כסלובקיה פשטה השמועה במחנה שרב יהודי אמריקאי יחגוג עמנו הערב את חג השבועות, יום מתן תורתנו. את הלוח שלי איבדתי במצעד המוות בין נידראורשל ובוכנוואלד, ולכן היוותה שמועה זו הפתעה בשבילי, היא גרמה לי להתרגשות אך גם לשברון לב.

עוד בהיותי ילד קטן ציפיתי בכיליון עיניים לחג השבועות ושמחתי לקראתו בפרט בימי המלחמה. עתה הייתי מודאג ומוטרד כיצד יצליחו כל החולים והחלשים לבוא לתפילת החג? איך יוכלו עכשיו, לאחר מאורעות טרגיים כאלה, לאסוף את כוחותיהם הפיזיים והרוחניים ולשמוח בחג מתן תורתנו שבעבורה נשפך דם כמים?

אך עתה נוכחתי לדעת שכשם שאין ביכולתנו להעריך כוחות פיזיים ואמצעים גשמיים, על אחת כמה וכמה אי אפשר להעריך כמה כוחות טמונים בנשמות טהורות של יהודים מעונים ושבורים. באותו ערב הייתה בבוכנוואלד הפגנה אדירה של אמונה ובטחון בה', אלפי יהודים נדחפו להיכל בו נערכה תפילת החג, התפילה היהודית הראשונה על אדמתה הארורה של גרמניה אחרי המלחמה. כולם, חלשים ותשושים, זקנים וישישים, הגיעו בשארית כוחותיהם, בתמצית דמם, להוכיח לעצמם ולכל העולם שחיינו מסורים בידיו של מי שאמר והיה העולם, לתורתו ואמונתו. ובשעה שנגש הרב שכטר לעמוד התפילה כשליח צבור, קבלו עליהם מחדש כל היהודים, בפנים ובחוץ, את התורה מחדש, אותה תורה שהיטלר ועושי רצונו רצו להשמידה ולהכחידה מן העולם".

שבועות בקיבוץ שער גולן

קופצים לארץ ישראל – קיבוץ שער הגולן בשנת 1944 שם מתרחשת נקודת קצה שגם כמוה אני מבטיחה לכם, לא הייתה בהיסטוריה, אבל לפני זה רקע קצר על המאורע:

האם שמעתם פעם על תופעת ה"זקנים" בקיבוצים ובמושבים? במסגרת סיור 100 שנה למושבה דגניה הראו לנו את "חדר האוכל הכשר", כשתהיתי למה צריך, גיליתי תופעה מרתקת: העלייה השנייה הייתה חילונית במהותה ונשאה רוח סוציאליסטית. ההמנון של העליה היה "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". רוב החלוצים הגיעו מבתים דתיים, מרדו ואימצו מאמצים דת חדשה, דגם חיים אחר ושונה לחלוטין מהעולם אותו השאירו מאחור, אבל מלחמת העולם (הראשונה) טורפת את הקלפים. משפחות שנותרו באירופה הופכות פליטים, סכנת רעב וסכנת מוות שוררת, והחלוצים מתחילים להשיג אישורי עלייה לקרוביהם., ההורים, המייצגים את העולם הישן, לא התקבלו כחברים מן המניין, אבל קיבלו מקום מגורים בצד, בפינה, אוטונומיה, מטבח נפרד וצריף לבית כנסת. ניתן לומר כי הם למעשה ניהלו קיבוץ בתוך קיבוץ. הקימו בתוך המסגרת האנטי דתית – מסגרת מסורתית-דתית. תופעה מדהימה במיוחד כשחושבים על כך שתוך כדי המהפכה האידיאולוגית שהחלוצים ניסו להנחיל הייתה תזכורת תמידית לישראל-סבא, תרתי משמע – הסבא עוד מסתובב בשבילי הקיבוץ, מתעקש להפריע ולהזכיר איך נראה יהודי עד לפני כמה שנים. הסיטואציה החדשה יצרה מחלוקות ומאבקים בלי שוב בין דור הבנים ודור האבות – והשיב לב אבות על בנים – אבל בדיוק להפך. אובדן סמכות, היפוך תפקידים כי ההורים נסמכים על הילדים, סב דתי רואה נכדים גלויי ראש ולא יכול לעשות מאומה.

קצת אחרי חג שבועות 1944 – כותב נתן אלתרמן הטרו המשפיע, "הטור השביעי" בעיתון דבר, שיר ציני שנקרא "הקלריקל הקטן" (קלריקל – בעל נטיה דתית) בעקבות אותו סיפור שהתרחש בקיבוץ "שער הגולן" בחג שבועות 1944:

א.

להורים חופשיים – זוג מוכר לי מאד

נולד ילד חמוד וחופשי בדעות.

אך בטרם הילד עמד על רגליו

כבר הרגישה האם והרגיש גם האב

כי בזה התינוק, במין דרך פטאלית

נשתרשה נטייה חזקה קלריקאלית!

ערב ערב שאל הוא, אותו קלריקל,

מה למטה ומה בשמיים מעל

מי מוציא כוכבים להאיר בלילות

מי יושב ברקיעים המלאים אורה,

מי מוריד הטללים? וכמו זה שאלות

של אנשי המאה השחורה.

אך ידעו ההורים, עד נפשם כמעט קצה

לעמוד איתנים למול כל פרובוקציה.

וענו לו בנחת תשובות ביולוגיות,

פיזיות, כימיות, אנתרופולוגיות.

ב.

ומובן שהאב גם האם, שניהם יחד,

עוד חיכו לעיקר, באימה ופחד.

לא לשווא! יום אחד, את הוריו הבוהים,

הפיליסטר שאל אם יש אלוקים.

נדהמו אם ואב והוחלט לחזות:

איך הגיעה אליו השמועה הלזאת?

והובא לשיחה משפחתית זה הסעיף

והוחלט: זאת סיפר לו הסב שבצריף.

אך הסבא נשבע בדמעות שליש

שאת זו השמועה לא סיפר הוא לאיש,

ובזמן התפילה כה נזהר הוא כל יום

שנכדו לא ייגש אליו חס ושלום.

והנו מתפלל בנשימה עצורה,

שנכדו לא ישמע את השם הנורא.

והצריף הוא סגור ואטום בתכלית

שנכדו לא יראהו עטוף בטלית.

ג.

ועלתה הצעה אז: לקראת הבאות

להגן על הילד מפני השפעות

ולשמור את נפשו הרכה ופתיה

מגורמי תעיות ותהיה.

אך היה שם חבר הגיוני ומיושב

שאמר, בלי לחזור פעמיים:

לשם כך יש לקום ולהסתיר מפניו

קודם כל אדמה ושמיים.

כל כוכב הוא לילד כמין פרובוקאטור

אך בזה העולם הסוער וניתך

שום מרכסיסט לא גדל עוד בתוך אינקובאטור.

ואולי פחדנות היא לשמור אותו כך.

קצת עלוב יראה המרכסיסט שיחרוג

מקופסת חינוכו, מעוטף כאתרוג.

לוחצים ותיקים! אב, מורה ומורה!

אל תהיו פוחדים כה מעין הרע!

ד.

חוץ מזה שכחו השוקלים ודנים

שגם המה היו קלריקלים קטנים,

ואסון לא קרה, יש דואג ומרחם:

הם גדלו אפיקורסים ברוך השם.

אלתרמן למעשה העמיד מראה צינית מול החברה על צביעותה – לקחת מילד את מורשתו זה לקחת ממנו את זהותו, זה חמצן, זה כמו לראות שמש וכוכבים. הילד בן דמותו של אברהם אבינו, משוטט בדעתו, מסתכל בשמש ובירח. אלתרמן לועג מאוד לחברה הקיבוצית הכאילו פתוחה, אבל בעצם פנאטית בחילוניות שלה, ומבצעת ללא הרף שטיפת מוח מרקסיסטית ואתאיסטית.

למי שתוהה על מה השיר מבוסס, ובכן: חודש סיון, עשרה ימים לפני פרסום השיר, התפרסמה ידיעה ראשית בעיתון הצופה שהסעירה את היישוב כולו:

"מעשה נורא בקיבוץ שער הגולן", כותרת המשנה: "ספר תורה ממניין ההורים הוחזר בכוח לטבריה. ההורים מתחננים ומבטיחים להתפלל בהסתר מן הילדים. הווי של אנוסים על אדמת ישראל".

מסתבר כי ספר תורה הובא ע"י ההורים לקיבוץ שער הגולן של השומר הצעיר, "בקיבוץ הנ"ל סודר מניין להתפלל בצוותא בשבתות ובחגים. אמנם חברי הקיבוץ ההוא לא רצו כלל בעניין מלכתחילה, באמרם שעניין כזה יכול להשפיע חלילה לרע על חינוך ילדיהם. ההורים נסעו לטבריה להביא ספר תורה לבית אחד ההורים וכולנו נהנינו מההישג הזה שהשגנו בפינה הנידחת. אבל לדאבוננו לא עבר הרבה זמן והשטן התחיל מחדש לרקד בין החברים ולהסיתם, כי לא נאה ולא יאה לקיבוץ השומר הצעיר שיישמע בקרבתם קול תפילה לאלוקים. והחלו להציק להורים להחזיר את התורה למקום שממנו לוקחה, ולא ירעילו את נשמת ילדיהם הקטנים ברעל הדת והקלריקאליזם. ואחרי שההורים ביקשו על נפשם בהבטיחם להם שישתדלו להתפלל בהסתר מאת הילדים, כמנהג אבותינו בימים ההם הידועים בהיסטוריה, ודחו את שיבת הספר-תורה מיום ליום – באו פתאום ביום בהיר אחד שני חברים מראשי הבריונים בקיבוץ באוטו-משא ובכוח הושיבו עליו את הזקן עם התורה בידיו, להחזיר לטבריה אל מקום מנוחתה בקודש".

מכאן מתחילה סערה גדולה –  הכל החל כשהורים פנו לנערים מטורקיה שעלו לקיבוץ במסגרת עליית הנוער וביקשו מהם להשלים להם מניין. ועדת חקירה מטעם הרבנות הראשית נשלחה לחקור את העניין, יצחק ארדינסט מתנהג כלפיהם בתקיפות ולא מרשה לחקור את ההורים בלי נציג חבר קיבוץ, הוא מסביר לרבנים החוקרים את השקפתו באותה תקופה, שעיקרה: אם יהיה ספר תורה המקום יהפוך להיות דתיים-פרנדלי ויבואו עוד הורים ובנוסף לא רוצה שילדי הקיבוץ יראו תפילה. כל התקופה בין פסח לבין שבועות, אז הכל התפוצץ, מתוארת כתקופה של מריבות סביב ספר התורה וקיום התפילות, מסקנת הרבנים עגומה – ההורים מפוחדים והיהדות מתפוגגת, "מניינים כאלה של הורים בקיבוצים אינם יכולים לחבב את היהדות על נכדיהם מהשומר הצעיר, אדרבא יותר מאשר הם מקרבים עוד יותר מרחיקים", והרבנים כותבים "מצאנו דור חדש של נכדים שהם מבלי כל רוח ומבלי כל ידיעה של יהדות. זה מכאיב יותר מאשר כל השערורייה", עם כל הכבוד לסקופ בהצופה ולסערה ביישוב סביב הספר, הם מזועזעים מהדור החדש שצומח, וכמובן על ארדינסט הם כותבים – "שנה ופורש – קשה הוא מכולם".

סיפורו של יצחק ארדינסט, ובעיקר סופו, מעניין מאד: הוא נולד בפולין למשפחה חסידית, עלה ארצה ב-1933 כמנהיג נוער של אגודת ישראל, הקים קיבוץ אגודאי (מחנה ישראל ליד עפולה), נכשל, ובעקבות כך השיל את בגדי החסיד והצטרף לקיבוץ שער הגולן, 29 שנים היה חבר קיבוץ נלהב, אך לאחר שנחשף לזוועות סטלין, נטש את הקומוניזם והסוציאליזם וחזר לחצר הרבי מגור בירושלים.

כל זה לא נכנס לתוך השיר, אלתרמן מגיב לאקטואליה אבל מחבר שיר נצחי יותר, לא רק על האירוע הזה אלא על רוח כל התקופה – הוצאת ספר התורה מהקיבוץ הופכת לסיפור כללי על סבא שנאלץ להסתיר מנכדו את אמונתו, שהיא בעצם גם אמונת הנכד. זעקה של אלתרמן לדור ההוא: לא להתנתק מהסבא שבצריף, לא להתנתק ממורשת ישראל-סבא, תרתי משמע.

מה שהכי מדהים הוא שזה קרה באותו חג שבועות. באותו חודש סיון, באותה שנה, תש"ד, 1944. באושוויץ נשרפים יהודים ועומד רב שאשתו ושבעה מילדיו נספים ואומר האש הזו היא האש של הר סיני, ובאותו זמן בדיוק יושבים על אדמת ארץ ישראל סבים ומתחבאים מפני בניהם ונכדיהם ומנסים להתפלל ולוקחים להם את ספר התורה. חשבתי רק רעיון קטן – נגיד הייתם נותנים את ספר התורה משער הגולן – לאושוויץ. איך היו שמחים בו ורוקדים איתו ומנשקים אותו ובוכים איתו וחיים איתו.

נתגלגל 81 שנים קדימה, כלומר לימינו, אז התפרסמה ידיעה באתר התנועה הקיבוצית באוקטובר 2015, שזו כותרתה:

נחנך בית הכנסת בקיבוץ שער הגולן
ערב יום הכיפורים זימן אירוע מיוחד במינו בקיבוץ שער הגולן, עת נחנך בית הכנסת החדש שנבנה בקיבוץ. למעלה מ-200 איש, התקבצו והגיעו למבנה החדש שנבנה על חורבות לולי התרנגולות, וישמש מעתה (בעיקר) את אורחי "אל מול גולן", אתר האירוח הכפרי השוכן בקצה הקיבוץ, וממנו נשקפים הרי הגלעד והגולן. משתתפי האירוע מדווחים על אירוע מרגש שביטא מעמד אותנטי של אמפתיה וסובלנות דתית. בקהל המשתתפים נכחו חברי וחברות קיבוץ שער הגולן ומסדה (השוכן בסמוך), עם נוכחות גבוהה של בני ובנות קיבוץ, שגדלו ועזבו את שער הגולן, אך מצאו דרך חזרה להתחבר לקהילה, דרך תפילות יום כיפור בבית הכנסת החדש. בית הכנסת החדש כולל בתוכו לוח הזיכרון בעיצוב מיוחד לזכר הנספים בשואה, המשלים בכך מקום מיוחד שנבנה מתוך כבוד גדול לדת ולמסורת.
חנוכת בית הכנסת בשער הגולן ראויה לציון גם על רקע התהליך שעוברים קיבוצים חילוניים המעוניינים להקים בית כנסת בקרבם. ההחלטה על הקמת בית הכנסת התקבלה בשער הגולן כחלק מתהליך פנים- קיבוצי, תוך קונצנזוס וכיבוד אמונתם של תושבי המקום.

אלתרמן לא פה לכתוב על זה שיר, וחבל, זה היה יכול להיות שיר מרגש שסוגר את כל המעגלים.

שבועות בישראל 2009

דיברנו קודם על האש מהר סיני, אחר כך אש אושוויץ שבה מתגלה אש הר סיני, פה – דווקא בארץ ישראל, דווקא אחרי כל מה שעברנו היה ניסיון לכבות את האש, עכשיו איך מציתים את האש מחדש? השאלה האקטואלית היא לא איפה אלוקים היה בשואה, אלא איפה הוא כאן ועכשיו. ציונות, עלייה, התיישבות, חלוציות, שואה, נאציזם – אלו השאלות הדור הקודם. היום אנחנו בדור אינדיבידואלי יותר, לטוב ולרע.

בחודש סיון תשס"ט, 2009, יוצא לאור הדיסק "לילה כיום יאיר" של הזמר והיוצר אביתר בנאי, ובו השיר אורייתא, שיר אהבה לתורה, שמתאר את המפגש מחדש איתה:

מלות השיר:

אורייתא אורייתא [תורה, תורה]
מה אימא לגבך [מה אומר בשבילך]
איילת אהבים ויעלת חן
עילא ותתאה [העליונים והתחתונים]
רחמין דילך [אוהביך/אהבותיך]

כמה ימין ונחלין [כמה ימים ונחלים]
ומקורין ומבועין [ומקורות ומעיינות]
מתפשטין מינך לכל סיטרא [מתפשטים ממך לכל צד]
מינך כולא, מינך כולא [ממך הכל, ממך הכל]

עד שנפגשנו אני ואת
הייתי צריך את הכאב
כדי לרגע להתקרב
היום אני איתך ואני יודע
כמה עומק יש בלי גבול
בנחמה

אורייתא אורייתא [תורה, תורה]
עלך כתיב [עליך כתוב]
יקרה היא מפנינים
כמה גניזין טמירין אית בך [כמה סודות גנוזים נסתרים יש בך]
כמה פליאן נפקין מינך [כמה פלאים יוצאים ממך]

עד שנפגשנו..

ניתוח מרתק של השיר כתב ניר מנוסי, בעצמו חוזר בתשובה (בנו של דידי מנוסי), הוא כותב כי השיר מורכב משני סוגים שונים לגמרי של טקסטים שנשזרו זה בזה. הסוג הראשון הוא מובאות מהמקורות והסוג השני הוא מילותיו האישיות של אביתר בנאי. הקטעים המצוטטים לקוחים מספר הזוהר והם דברי אהבה שאומר רבי שמעון בר יוחאי על התורה (תוך שהוא גועה בבכי: "בכה רבי שמעון וגעה, פתח ואמר: אורייתא אורייתא…"). הקטעים המקוריים מהווים מעין גרסא עכשווית ואישית של אביתר לדברי האהבה של רבי שמעון – שיר האהבה האישי שלו לתורה.

מנוסי מציין עד כמה נדיב למצוא כיום שיר אהבה ("עד שנפגשנו אני ואת… היום אני אתך…") שמכוון לא לבשר ודם, אלא לחכמה רוחנית. לתורה. ללימוד. לספרים. זה מוזר לשני סוגים של קהלים, לדתיים שלא רגילים להביט אל התורה בצורה הזו, ולחילונים שלא רגילים להביט על אהבה בצורה הזו.

בהקשר הזה ניצבת המלה הארמית והפחות מוכרת לתורה, "אורייתא", כמין מסכת-מגן שבו-זמנית חוצצת ומקרבת: מצד אחד היא מסווה את המלה הטעונה לשלילה 'תורה' (רבים שומעים את השיר מספר פעמים וכלל אינם יודעים שהוא מדבר על התורה!), ומצד שני מעניקה לה לבוש חדש ומפתיע המפתה לבדוק מחדש את הדימוי שלנו לגבי התורה. כלומר, המילה "אורייתא" נשמעת מסקרנת, נשמע אור אבל זר, מסתורי, לא "שישו ושמחו בשמחת תורה" שמעולם לא היה נכס לפלייליסט של גלגל"צ.

בתהלים, במשלי, בזוהר יש שירי אהבה לתורה מה שהוא כותב זה על הדור שלנו – צעירים ישראלים שלקחו להם אותה והם מגלים אותה פתאום – חווית התאהבות, לפחות להתחלה, אחר כך זוגיות עם משברים, אבל בהתחלה התאהבות מסחררת. ותחושה בדיוק כמו בשיר במילים הפשוטות והישראליות שלי בעברית עכשווית אתה מצטרף למסע של אלפי שנים ואינספור אנשים ואפילו לרשב"י ולזוהר, קולות מהעבר והקול שלך בהווה מצטרפים לאותה שירה.

ומה הסוד הכי גדול של התורה? לדעתי – "עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב, כדי לרגע להתקרב…" בתרבות המערבית מזוהה עומק רוחני דווקא עם חווית הצער והכאב. בין כמעט כל האמנים והיוצרים של דורנו יש הסכמה שבשתיקה שעל מנת שיצירה תהא עמוקה עליה להבליט את הפן הטרגי, הכואב, הציני או האפל של החיים, או לכל הפחות את האבסורד שבהם. יצירות חיוביות, יצירות עם "סוף טוב", מסומנות מיד כפופוליסטיות ומסחריות. יצירה חייבת להיות קודרת.

על ימיו בצל תרבות הזו כותב בנאי "הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב". כאשר מאמינים שהעומקים היחידים קיימים בתחום הרע, אז נפש שמחפשת אחר עומק – כלומר אחר מפלט מהשטחי והחיצוני שבחיים, מנשף המסכות של היום-יום תוכל להתקרב אל שורשיה רק דרך נבירה בשלילי ובאפל. ברם, מדובר כמובן על קירבה "לרגע" כמו שכותב אביתר, שכן בסופו של דבר עומק הרע הוא נחל אכזב, והקרבה שהוא מאפשר חיש קל נרקבת לכדי ריחוק מחודש וגדול יותר. (לא סתם לילה כיום יאיר – היום ינצח את הלילה ובסוף גם הלילה יאיר כמו יום, החושך יסתלק והאור ינצח).

"היום אני ואתך ואני יודע כמה עומק יש, בלי גבול, בנחמה". בתורה ובמצוות מגלה אביתר את מה שלא ניתן להאמין לו כששקועים בתרבות הטרגדיה המודרנית: שיש עומק בטוב. כמה מדהימה היא איפוא התגלית שייתכנו מרחבים ועומקים של טוב; שחתירה מתמדת לחיות את הטוב, להחדיר אותו לחיים ולעצבם יותר ויותר לאורו, היא כניסה לעולם ומלואו, מלא גוונים, בחינות ואתגרים. אכן, בניגוד לעומקו הסופי של הרע עומק הטוב הוא "בלי גבול". זוהי תנועה מתמדת שלנו אל עבר הטוב האינסופי. פעם הייתי צריך את הכאב, היום אני יודע שלא, שיש נחמה, והיא בלי גבול.

***

התחלנו באש של הר סיני, היא עדיין בוערת למרות כבשני אושוויץ ולמרות שהיו דורות שחשבו לכבות אותה, והתפקיד שלנו, בדור שלנו, למצוא את השפה שלנו ואת הדרך שלנו, אחרי כל מה שעברנו – אותה הוראה שבה פתחנו, שאם קרב אדם אצלה – נכוה, רחק ממנה – צנן, אין לו לאדם אלא להתחמם כנגד אורה.

חג שמח. מוזמנים להגיע בליל שבועות לבית כנסת המחתרות. תודה רבה לכם.

כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

אפשרות אחת: הצטרפו לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.

אפשרות שנייה: הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו.
ההצטרפות לקבוצות מצריכה שני שלבים פשוטים:
1. הוסיפו את המספר של ליבא 058-70-75-455 לרשימת אנשי הקשר במכשיר שלכם.
2. לאחר שהוספתם את המספר, אנא שלחו הודעת וואטסאפ (לא סמס) למספר הנ"ל, וכתבו "הצטרפות".
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. יישר כח

    משה
  2. חשוב ביותר ל"זריעה" מתונה של אמונה והכרה בשרשים האמיתיים
    של העם וארצו

    אורי מאיר
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *