התורה מנתה בין שלוש עשרה מידות של רחמים: "ורב חסד". מיכה הנביא ביקש להעמיד את יסודות המצוות על שלושה, ואחד מהם הוא אהבת החסד ככתוב: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך". המשנה באבות מנתה את החסד בין שלושת העמודים שעליהם העולם עומד: "תורה עבודה וגמילות חסדים". ורבי עקיבא אמר שהכלל הגדול בתורה הוא: "ואהבת לרעך כמוך".
ובכן, מה הן הגדרותיו והלכותיו של אותו עמוד גדול, החסד?
בציוויי החסד והקדושה לא מצאנו הגדרות מדויקות כפי שמצאנו בכל המצוות אלא הנחיות כלליות בלבד. מפני מה? החסד פירושו לתת יותר ממה שחייבים, והקדושה פירושה לקחת מן העולם פחות ממה שרשאים. לפיכך, בהכרח אין בהן הגדרות מדויקות בתורה. לו היו הגדרות מדויקות, היו אלה הופכות לצדקה וחובה ולא חסד וקדושה. גדרי החסד והקדושה ומידותיהן משתנות לפי האדם, לפי הדור, לפי המקום ולפי השעה, וליבו הטהור של האדם לבד הוא המורה לו את גדרי החסד והקדושה שבם ילך.
מפתח ושמו חסד
רבותינו דרשו: "שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, מפתח של גשמים, מפתח של חיה (לידת ילדים), ומפתח של תחית המתים" (תענית ב, א).
מה מיוחד בשלשה מפתחות אלה שהם והם בלבד לא נמסרו לבשר-ודם? המיוחד בהם ששלשתם מעשי-בריאה הם, יצירת חיים.
כול העולם כולו ניתן לו לאדם לשכלול וליצירה, כך נאמר בתום מעשי הבריאה: 'אשר ברא אלוקים לעשות', ודרשו דורשי רשומות: 'להמשיך ולעשות'. ואף על פי כן אמרו חכמים שיש שלושה מפתחות לא נמסרו לאדם מפני שהם שייכים למעשה הבריאה עצמו, והם לבורא עולם לבדו, הם הם גבורותיו.
שלושת המפתחות: הגשמים, בריאה הם. ונקראים לידה. כנאמר בנביא: 'והולידה והצמיחה'. הלידה, בריאת אדם היא, ותחיית המתים.
ואף על פי שאמרנו שמפתחות אלה לא נמסרו לבשר ודם נראה במקרא שמפתח אחד יש בידי האדם שבכוחו לפתוח את המפתחות הללו – והוא החסד. וניתן להיווכח בכך במקומות שונים בתנ"ך:
א. אברהם, שרה והמלאכים
פרשת וירא נפתחת בסיפור ההבטחה על פקידתה המופלאה של שרה לאחר הייאוש. המעשה נפתח בביקורם של המלאכים, הנדמים כעוברי-אורח, אצל אברהם ושרה. התורה מתארת את מידת הכנסת האורחים של אברהם ושרה ואת זריזותם לחזר אחר האורחים ולהיטיב להם. וסופו של המעשה בהבטחה: "שוב אשוב אליך כעת חיה, והנה בן לשרה אשתך". באותה עת עצמה מבקרים אותם מלאכים בסדום ועמורה, ומוצאים בה אכזריות נוראה: "טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה. ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה, הוציאם אלינו ונדעה אותם…ויגשו לשבור הדלת", ורק לוט, שהלך את אברהם בתקופתו הראשונה, נהג אחרת. ומה סופו של אותו מעשה? מודיעים המלאכים ללוט: "כי משחיתים אנחנו את המקום הזה", וסופה של סדום: "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. ויהפך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל ישבי הערים וצמח האדמה". עד שהפכה סדום למשל ולשנינה במקרא על כליה מוחלטת ועל כריתת החיים: "גפרית ומלח, שריפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה" (דברים כט, כב). כך מלמדת אותנו התורה בפרשה זו: החסד מוליד חיים, והאכזריות גוזרת כליה.
ב. אליהו והאישה הצרפתית
הלקח הזה מופיע גם בספר מלכים בסיפור אליהו והאשה הצרפתית, ובסיפור אלישע והאשה השונמית. בשנות הרעב במלכות אחאב נצטווה אליהו לילך צרפתה, ושם אשה אלמנה מקוששת עצים. אליהו מבקש ממנה מעט מים וכשהיא נענית לו, אומר הוא לה: "לקחי נא לי פת לחם בידך", והאלמנה משיבה במר-ליבה: "ותאמר חי ה' אלוקיך אם יש לי מעוג כי אם מלוא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו". וכשאליהו אומר לה: "אל תיראי, בואי עשי כדברך אך עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי, ולך ולבנך תעשי באחרונה", היא נענית לו, ובמשך זמן רב מכלכלת את אליהו בברכת ה' עליה: "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר".
ומספר המקרא: "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית ויהי חליו חזק מאד וכו' עד אשר לא נותרה בו נשמה", ואליהו מתפלל: "ויקרא אל ה' ויאמר: ה' אלוקי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה?", ושוב קורא הוא אל ה': "ה' אלוקי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו, ויחי" (מלכים א, יז).
במעשה שרה למדנו שחסד פוקד עקרות ומוליד חיים, ובמעשה האלמנה למדנו שהחסד אף מחיה מתים.
ג. אלישע והאישה השונמית
פעם שלישית חוזר הלקח הזה אצל אלישע והשונמית. הכנסת האורחים והחסד שגמלה האשה השונמית עם אלישע ("ותחזק בו לאכל לחם"), גם הוליד חיים וגם החיה מתים. כשגיחזי אומר לאלישע שאין לה בן, מבשר לה אלישע: "כעת חיה את חובקת בן" (ביטוי המזכיר את דברי המלאכים אל אברהם), וכשהבן חלה ומת מתפלל אלישע אל ה' המחיה אותו כפי שמתואר שם (מלכים ב', ד).
ובמגילת רות יכולים אנו לראות במעשה אחד את שני הצדדים. המגילה פותחת בסיפור אלימלך שעוזב את ארץ-ישראל, ארץ החיים. ורבותינו דרשו, שעזב אותה מפני שסירב לגמול חסד עם העניים בזמן הרעב. מעשהו גוזר על משפחתו את כל העונשים שבמקרא; גלות ועוני, שכול ואלמנות עד שנראה כאילו המשפחה נדונה לכליה ואין לה תקווה. הייאוש הגמור ניכר מדברי נעמי: "שבנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש. כי אמרתי יש לי תקוה, גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי לו בנים, הלהלן תשברנה עד אשר יגדלו… אל בנותי כי מר לי מאד מכם כי יצאה בי יד ה'".
ד. רות ונעמי
ואז, חל מהפך גדול ששיאו בפסוקים האחרונים של המגילה: נישואין, לידה ושושלת חדשה. העץ שנכרת חוזר ומפריח. מה גרם לשנוי הגדול הזה? החסד! וחסד של אמת דווקא, רות וערפה גמלו חסד עם המתים ועם נעמי. רות גמלה חסד עם חמותה, דבקה בה במסירות, וליוותה אותה בדרכה הקשה ללא שום סיכוי נראה לעין של קבלת תמורה, ובועז גמל חסד עם רות האלמנה הענייה והזרה המלקטת שעורים בשדהו כמצוות מתנות-עניים שבתורה. אכזריותו של אלימלך הביאה כרת וכליון, וחסד שגמלו רות ובועז הולידו חיים והצמיחו תקווה.
וטעם הדבר: הבריאה מעשה חסד של אמת היא, שהרי הבורא יתברך אינו צריך כלום מברואיו וכל יצירתו איננה אלא נתינה מוחלטת ללא שום תמורה. לפיכך האדם הגומל חסד של אמת ללא בקשת תמורה, כאברהם ושרה שלא יכלו לצפות לשום תמורה ממי שחשבום לעוברי אורח אקראיים, וכשונמית שדחתה הצעתו של אלישע לתת תמורה למעשיה, דבק הוא במידותיו של הקדוש ברוך הוא, ויש בו מדעת קונו – כוח הבריאה. מטעם זה יכול החסד לגלגל זכות שתוליד חיים, תפקוד עקרות ותחיה מתים, ואילו האכזריות סופה שגוזרת כרת אבדן וכיליון כפי שראינו במעשה סדום שאמר עליה יחזקאל: "הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה".
רב חסד – מה הוא, אף אתה
סוד חיים זה נגלה לו לעמודו של עולם אברהם אבינו. כשם שהאמונה נגלתה לו מעצמו והתורה נבעה מכליותיו כך דבק מאליו במידת החסד. ברר לו אברהם את מידת החסד והלך בה. שהרי במידותיו של אלוקיו היה דבוק ועולם בחסד נבנה.
בצלם אלוקים עשה את האדם. כשם שהאלוקים בבריאתו את העולם נותן הוא ומשפיע ואינו מקבל כלום לא מעולמו ולא מבריותיו, כך האדם שנברא בצלמו ניטע בו כוח של נתינה ללא תמורה, חסד של אמת. ומי שגילה סוד זה גילה את סוד חייו ומשמעותם. שהתורה נפתחת בגמילות חסדים ("ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם") ונחתמת בגמילות חסדים ("ויקבור אותו בגיא").
נצטווה האדם ללכת בדרכי בוראו. סוד זה גילה אברהם וחסד שגמל עם הבריות בנה עולם ומלואו. עקרת עד נפקדה בחיים ו"שחוק גדול ושמחה גדולה היתה בעולם באותה שעה". כמה עקרות נפקדו אותו יום שנולד יצחק. החסד הביא לשמחה ובנה את בית ישראל. ונצטווינו על ידי הנביא להתבונן במעשה הזה: "שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו" (ישעיהו נא).
עמודו של עולם העמידו על עמוד החסד. החסד הוא המפתח הפותח את מפתחות החיים.
חסד שאינו מתנת חינם
הרמח"ל מסביר שהא-ל מכונה ״ורב חסד״ מפני שכל בריאת העולם ושפע החיים הוא נתינה בלא שום אפשרות של מתן תמורה. והאדם, כפי שראינו, מצווה ללכת בדרכיו. כוח הנתינה הוא דביקות בדרכי הא-ל.
נעמיק באותה נתינה שמתאר הרמח"ל:
המקרא אומר: חיים וחסד עשית עימדי, ופקודתך שמרה רוחי. חסד עשה ה' בנתינת חיים ובבריאת העולם, אבל לא נתנו מתנת חינם, מפני שמתנת חינם איננה חסד גמור. מתנת חינם היא "נהמא דכיסופא", כלומר לחם מבייש. לא בה חפץ ה', הטוב ומטיב לכל. ומה היא המתנה האמיתית? מתנה שיש עימה פקודה. חסד שיש עימו דרישה המאפשרת למקבל לקבל אותה בזכות עבודתו. הרמח"ל מבאר שאמנם ה' נתן חיים לאדם, אבל מיום בריאתו הוא ציווה עליו מצווה. שלא יהיו חייו כמתנת חינם אלא שיזכה בה בזכות מעשיו, בזכות שמירת מצוות ה', ובזכות עמידתו בניסיונות שלעיתים קשים הם ומרים. והניסיון אמיתי הוא והעמידה בו היא זכות לאדם. ולצורך כך נברא יצר הרע כדי שהחסד יהיה מושלם. וכדברים האלה כתב הרס"ג בפתיחת ספר המצוות שלו.
וזהו פירוש הפסוק בתהלים: ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. והקשו המפרשים: אם כן אין זה חסד אלא תשלום? אלא שזו כוונת הפסוק: חסד אמיתי עשה ה' עם האדם, לא נהמא דכיסופא, אלא חסד שיזכה בו האדם בזכות. ולך ה' החסד המושלם, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, וזוכה הוא לחסד בזכות מעשיו.
ובזה זכינו לפירוש חדש של המשנה החותמת את מסכת מכות וסדר נזיקין. רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אתמהה: וכי מפני שרצה לזכותם, הרבה עליהם חובות?
והפרוש הוא: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, כלומר שהנתינה תבוא להם בזכות ולא בכיסופא, לפיכך, הרבה להם תורה ומצוות, מאהבתו אותם. וזה ביאור הפסוק בנביא: ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.
חכמה גדולה היא אהבת חסד אמיתית. שיש עימה נתינה ואין עימה כיסופא. נתינה שמלמדת את המקבל ומחנכת אותו ומציבה לו חובות ומצוות היא הנתינה המושלמת שעליה אפשר לומר שהיא הליכה בדרכי ה' שחנן אותנו חיים, אבל פקד עלינו מצוות והעמידנו בניסיונות. ואולי, זה פשר הצירוף: ורב חסד ואמת.
מעתה, גם לפי המקור הראשון של המצווה, ואהבת לרעך כמוך. לא נאמר ואהבת לרעך סתם, אלא כמוך. וכי איזו אהבה אדם מבקש לעצמו? אהבה שיש עימה בושה, או אהבה שזוכה בה בזכות? ומה שמבקש לעצמו כך יגמול הוא לחברו, כמוך ממש.
