הלא לכל שיריך

השיר שכבש עיר: השיר "ירושלים של זהב" נכתב על ידי נעמי שמר זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, והושמע שוב ושוב ברדיו. שלושה שבועות לאחר מכן, נכבשה העיר ואוחדה מחדש. סיון רהב מאיר, בשיעור מיוחד ליום ירושלים, עוקבת אחר מקורות ההשראה של השיר ומפענחת את סודותיו

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

ספר במדבר מתחיל השבוע, אבל לא נעסוק בו, אלא דווקא בשיר "ירושלים של זהב". ננתח שיר? אכן כן. אמנם השיר עוסק רק באפיזודה אחת בחייה של עיר הנצח, חלוקת העיר ב-48 ושחרורה ב-67, אבל נעמי שמר משתמשת בביטויים מכל אלפי השנים שקדמו לה, אלפי שנים אחורה, וגם קדימה. את חלקם היא ודאי הכירה ושיבצה בכוונה, את חלקם אולי לא ידעה אבל הרגישה, הנשמה תמיד מרגישה. אנחנו נפענח את הסודות והרמזים האלה ביחד ונראה מה המשימה שלנו בקשר לשיר הזה, כי בעצם, הוא עוד לא הסתיים.

ערב מלחמת ששת הימים, כשמדינת ישראל בת ה-19 לא יודעת שהיא ערב מלחמת ששת הימים, מבקש טדי קולק לערוך פסטיבל זמר בירושלים, ומבקש מנעמי שמר מתבקשת לכתוב שיר לכבודה של העיר, שישקף את מצבה. שמר אומרת שקשה לכתוב תחת לחץ, ומתלבטת מה לעשות, לבסוף מחליטה להגיע מקבוצת כנרת לכמה ימים בעיר הקודש, ומסתובבת בה כדי לקבל השראה. זו היצירה שהיא כותבת:

אויר הרים צלול כיין

וריח אורנים

נישא ברוח הערביים

עם קול פעמונים

הבית הראשון של השיר הוא חגיגה של חושים: אוויר הרים (חוש המישוש, התחושה, מרגישים אוויר הרים), צלול כיין (בדרך כלל נהוג לומר: צלול כמים. מה זה צלול כיין? הוא גורם לנו להשתכר, הוא כמו יין משומר שככל שהוא יין הוא יותר איכותי וטוב, לא מתקלקל אלא להיפך הוא ישן נושן והוא משתבח. כאן גם בא לידי ביטוי חוש הטעם), ריח אורנים (חוש הריח), נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים (חוש השמיעה), וכמובן רואים את כל זה בעיניים. אז מה היה לנו? שמיעה, ראיה, טעם, ריח, מישוש. חוויה של כל החושים, זו התחושה שירושלים משרה עלינו.

האם זו תחושה אובייקטיבית או תחושה סובייקטיבית? ישנו סיפור שמספרים גם על הרב קוק וגם על הרב זוננפלד, שני רבנים שלכאורה היו חלוקים בדעותיהם, אך שניהם נהגו לומר את אותה ברכה לבאים בירושלים: "וראה בטוב ירושלים". זה לא איחול שתזכה לראות את ירושלים במצב טוב, זה איחול שאתה תראה כבר עכשיו את הטוב שיש בה, שאלה עמוקה על היחס למציאות. בסופו של דבר אנחנו אלו שבוחרים איך לחוות את העיר, ולפעמים אנחנו בוחרים לחוות את הצד הרע שלה, להתמקד בפקקים בכניסה.

טוב, אז אוויר הרים צלול כיין, וריח אורנים, נישא ברוח הערביים, עם קול פעמונים. אבל זה לא מספיק, ירושלים הרי לא במצב הטוב ביותר שלה –

ובתרדמת אילן ואבן

שבויה בחלומה

העיר אשר בדד יושבת

ובליבה חומה

"ובתרדמת אילן ואבן" – משהו ישן כאן, לא חי, לא קורה.

והיא "שבויה בחלומה" – היא כלואה בשבי של החלום הזה, ולא יוצאת ממנו.

הרבה חוקרי ספרות ופרשנים זורקים אותנו אל הביטוי:
"בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן, הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו, א) 

אלפי שנים אנחנו מדברים על החלום הזה – העיר חולמת והעם כולו חולם. מה פשר החלום? זה טוב לחלום? זה רע לחלום? ומה זה "היינו כחולמים"?

כשמחפשים ב"גוגל ניוז" את הביטוי "היינו כחולקים", האזכורים האחרונים שמוצאים שם הם:

היינו כחולמים: הפועל באר שבע אלופה פעם שנייה
היינו כחולמים: אמיר חצרוני עומד לחתום בתאגיד השידור הציבורי (אגב, זה לא קרה בסוף)
בכל אופן, לא לזה התכוונו. אז מה באמת פירוש "היינו כחולמים"? ישנן הרבה דרכים לפרש ביטוי זה.
פירוש אחד מלמל ר' אריה לוין, בזמן שצעד בחג השבועות הראשון אל הכותל המשוחרר (התשכ"ז, 1967). הרב שאר ישוב הכהן צעד לידו, כשלפתע אחז ר' אריה לוין בראשו ואמר לו: "היינו כחולמים" אתה יודע מה הכוונה? בחלום אתה יכול לעבור בשניה אלפי שנים, ואני עכשיו מרגיש "היינו כחולמים", איך אלפי שניות מתנקזות לרגע הזה, מחורבן הבית עד עתה, ברגע אחד, אנחנו רואים תקופות היסטוריות שלמות. כמו בחלום. זו המשמעות "היינו כחולמים".

חנן פורת מסביר: "היינו כחולמים" בזמן שיבת ציון אנחנו נחלום. לא נקלוט את גודל השעה, לא נתרומם אל החלום. הפסוק הבא בא לעורר אותנו: הלו? קום כבר, תתאים את עצמך לגודל השעה

אבל הפירוש שאני הכי אוהבת מהווה תפילה. תפילה שלא נשכח את החלום: ר' מאיר שפירא מלובלין דרש: "'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' אנו מתפללים כי כאשר נשוב לציון נשמור על החלומות שחלמנו בהיותנו בגולה". 2000 שנה חלמנו בקטן, גם בארץ ישראל צריך להמשיך לחלום, לחלום בגדול.

"העיר אשר בדד יושבת" – זו רמיזה ברורה ואוטומטית ל"איכה ישבה בדד"

א אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם; הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם; שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה  וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ; אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ; כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.

ירושלים, גיבורת השיר, היא קודם כל גיבורת הקינה שנקרא בתשעה באב. משולה לאישה בודדה, הבוכה על גדולתה שאבדה. מחכה לאהובה, עם ישראל.

בדידות זה דבר נורא. הרב יהושע שפירא מר"ג מסביר ש"ירושלים" מבחינה לשונית, זו עיר זוגית. עיר לשניים, כמו עיניים, אוזניים, רגליים. לא סתם המשל שמלווה אותנו אלפי שנים זה זוגיות בינינו לבין הקב"ה.

העיר אשר בדד יושבת – ובליבה חומה.

ירושלים פצועה, בילבה חומה. יש פה דימוי – ליבה של ירושלים. הדימוי הזה הלב של ירושלים מלווה אותנו.

איך לעיר יש לב? לא סתם יש לה לב, היא הלב של הלב שלנו. לא אני אמרתי, אלי ויזל, הסופר שנפטר לאחרונה, חתן פרס נובל, ניצול שואה, אישיות מוערכת בעולם כולו. בשנת 2010, פרסם אלי ויזל ב"וושינגטון פוסט" וב"וול סטריט ג'ורנל", בשטחי פרסום שקנה, מכתב פתוח לחברו, הנשיא ברק אובמה (כשהוא נפטר אובמה אמר עליו: "מת מצפונו של העולם"). אובמה בתקופה זו לחץ הרבה על ישראל בנושא ירושלים, וזו הייתה תגובתו הפומבית של אלי ויזל:

"זה היה חייב להגיע: שוב עומדת ירושלים בליבם של ויכוחים פוליטיים וסערות בינלאומיות. מתחים ישנים וחדשים צפים ועולים בקצב מעורר דאגה. שבע-עשרה פעמים הוחרבה ירושלים ושבע עשרה פעמים נבנתה מחדש, ועדיין היא עומדת בליבם של עימותים דיפלומטיים שעלולים להוביל לעימות מזוין. לא אתונה ולא רומא עוררו יצרים עזים כל כך.

עבורי – כיהודי – ירושלים נמצאת מעל לפוליטיקה. היא מוזכרת למעלה משש מאות פעמים בתנ"ך, ואף לא פעם אחת בקוראן. חלקה בהיסטוריה היהודית מכריע. אין בעבר היהודי תפילה מרגשת יותר, מזאת המבטאת את הכמיהה לשוב לירושלים. עבור תיאולוגים רבים זו היא היסטוריה יהודית, עבור משוררים רבים – מקור  להשראה. היא שייכת לעם ישראל, והיא הרבה יותר מעיר, היא מה שמחבר בין יהודי אחד לרעהו באופן שתמיד יהיה קשה להסביר. כשיהודי מבקר בירושלים לראשונה, זאת לא הפעם הראשונה; זוהי שיבה הביתה. השיר הראשון ששמעתי, היה שיר הערש של אמי על ירושלים. העצב והשמחה שלה הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו.

מאז שדוד המלך הפך את ירושלים לבירתו, יהודים התגוררו בה עם שתי הפסקות בלבד – כשהרומאים אסרו עליהם להיכנס לעיר, ואחר כך, כשהיא היתה תחת שלטון ירדני. יהודים, מכל לאום, לא הורשו להיכנס לרובע היהודי העתיק של ירושלים, להתייחד ולהתפלל בכותל, השריד האחרון ממקדש המלך שלמה. חשוב לזכור: אלמלא הצטרפו הירדנים בשנת 67 למלחמתם של המצרים והסורים נגד ישראל, העיר העתיקה של ירושלים הייתה נשארת בידיים ערביות. ברור בעליל שבעוד שהיהודים מוכנים למות למען ירושלים, הם לא יהרגו בשביל ירושלים.

היום, לראשונה בהיסטוריה, יהודים, נוצרים ומוסלמים יכולים להתפלל במקומות הקדושים להם. ובניגוד לכמה דיווחים בתקשורת, יהודים, נוצרים ומוסלמים יכולים לבנות את בתיהם בכל מקום בעיר. הדאגה לירושלים אינה קשורה לנכסי דלא ניידי, אלא לזיכרון.

מה הפיתרון? לחץ לא יביא לפתרון. האם יש פתרון? חייב להיות, ועוד יהיה. אבל מדוע לגעת בסוגיה הרגישה והמורכבת ביותר בטרם עת? מדוע לא לנקוט קודם צעדים שיאפשרו לישראלים ולפלשתינאים למצוא דרכים לחיות יחדיו באווירת ביטחון. מדוע לא להניח את הבעיה הקשה ביותר לזמן שכזה?

ירושלים חייבת להישאר בירתם הרוחנית העולמית של היהודים. לא סמל לצער ולמרירות, אלא סמל לאמון ולתקווה. כפי ששמעתי בשם גדול החסידות רבי נחמן מברסלב, שלכל דבר בעולם יש לב, וגם ללב עצמו יש לב.

ירושלים היא הלב של לבנו".

טוב, אז – ובתרדמת אילן ואבן, שבויה בחלומה, העיר אשר בדד יושבת, ובליבה חומה". ועכשיו נגיע אל הפזמון –

ירושלים של זהב

ושל נחושת ושל אור

הלא לכל שירייך

אני כינור

תמיד חשבתי שהביטוי "ירושלים של זהב" הוא ביטוי שטבעה נעמי שמר, עד שגיליתי אותו במסכת נדרים:

"רבי עקיבא נישא לרחל, בתו של כלא שבוע, שהדיר אותה מכל נכסיו. בחורף היו ישנים במחסן תבן, והיה מוציא לה את התבן משערותיה. אמר לה: אילו יכולתי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב. בא אליהו הנביא ונדמה להם כאדם ודפק על הדלת ואמר להם: תנו לי מעט תבן, שילדה אשתי, ואין לי דבר. אמר רבי עקיבא לאשתו: ראי איש שאפילו תבן אין לו, ואנו יכולים לשמוח בחלקנו. אמרה לו: לך לבית המדרש ולמד תורה. הלך ועסק בתורה שתיים עשרה שנים, ובא לביתו. שמע מאחורי הדלת שאומר רשע אחד לאשתו: יפה עשה אביך שהדירך מנכסיו, שבעלך אינו ראוי לך, והניח אותך כאלמנה בחייו כל השנים הללו. אמרה לו: אם היה שומע לי – היה לומד שם עוד שתיים עשרה שנים. חזר רבי עקיבא לאחוריו. חזר עם 24 אלף זוגות תלמידים ויצאו הכול לקבל פניו. יצאה גם רחל והיו דוחקים אותה. אמר להם רבי עקיבא: שלי ושלכם – שלה הוא". (תרגום ועיבוד מתוך מסכת נדרים בתלמוד)

כמה אפשר לדבר על הסיפור הזה. יש בו חסד וזוגיות ותורה, הכול. נעמי שמר נוטלת ממנו רק הביטוי "ירושלים של זהב", שהיה תכשיט עתיק של בצורה של עיר העשוי זהב. הביטוי מזכיר לנו לא רק את בית המקדש שלנו, אלא את בית המקדש הפרטי של רבי עקיבא ורחל – כמה חסד, תום, הסתפקות במועט, אהבת תורה וכבוד יש בתוכו. רבי עקיבא מבטיח לה, ואכן, לימים כשהוא הופך מעקיבא לרבי עקיבא אכן יש לה תכשיט זהב כזה. הגמרא מספרת שהיא יוצאת עם ירושלים של זהב לרחובות ירושלים, ומשם לוקחת נעמי שמר את הביטוי הנפלא.

יש פה קשר עמוק בין תורה לבין מלחמה: "ירושלים של זהב" הרי הוא שיר ניצחון של מלחמה, אבל "ירושלים של זהב" הוא ביטוי שקשור במקורו בתורה, ויש קשר – מגיעים לירושלים של זהב מתוך תורה ומתוך מסירות נפש:

עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. אמר רבי יהושע בן לוי: מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בהם תורה.

אז נעמי שמר לוקחת מכל זה את הביטוי "ירושלים של זהב" ומוסיפה נחושת, ומוסיפה אור.

לכל שיריך אני כינור– מה זה לכל? זה כלל טוב בזוגיות, האם אני איתך רק כשטוב לך או גם כשרע לך? כשרע לך אני איתך ורע לי, כשטוב לך אני איתך ומנגן שירים של טוב. אני שותף לרגשותייך. לכל שיריך אני כינור.

הכינור כבר הוזכר בעבר בהקשר של ירושלים:

יחזקאל:

וְשָׁלְלוּ חֵילֵךְ, וּבָזְזוּ רְכֻלָּתֵךְ, וְהָרְסוּ חוֹמוֹתַיִךְ, וּבָתֵּי חֶמְדָּתֵךְ יִתֹּצוּ; וַאֲבָנַיִךְ וְעֵצַיִךְ וַעֲפָרֵךְ, בְּתוֹךְ מַיִם יָשִׂימוּ.  יג וְהִשְׁבַּתִּי, הֲמוֹן שִׁירָיִךְ; וְקוֹל כִּנּוֹרַיִךְ, לֹא יִשָּׁמַע עוֹד. 

תהלים קלז

עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל–שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ:    בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן.
ב  עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ–    תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
ג  כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר–    וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה:
שִׁירוּ לָנוּ,    מִשִּׁיר צִיּוֹן.
ד  אֵיךְ–נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה:    עַל, אַדְמַת נֵכָר.

"אני כינור". בזמן עצב אני שובת מנגינה, לא מנגן, כי אני ואת פועמים באותו קצב, אני מזדהה איתך, אבל מנגד – כשאת שמחה אני שמח: אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.

ופה יש ביטוי שנעמי שמר לוקחת, כמעט העתק-הדבק, מר' יהודה הלוי.
צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי הוא שיר כיסופים לארץ ישראל שכתב ר' יהודה הלוי (שכתב בין היתר את "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"). הוא נולד בשנת 1075, כלומר כאלף שנה בינה לבין השיר הזה –

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?

ושם מופיע המשפט:

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים (תן מיילל),
וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.

בהיותו איש מעשה לא הסתפק ר' יהודה הלוי בדיבור וכתיבה; בשנת 1141 יצא ר' יהודה הלוי למסע לארץ ישראל. על פי האגדה מצא ר' יהודה הלוי את מותו אל מול הכותל המערבי בירושלים, מושא געגועיו, בעקבי סוס של פרש ערבי שדרס אותו למוות.

אגב, הביטוי "אסיר ציון", כנראה גם נלקח משיר זה – איזה ביטוי, תחשבו, יש אסיר פלילי ביטחוני לאומני – ויש "אסיר ציון", אסיר ציון יכול להיות בכל מקום, אבל לא בציון, הוא נאסר בגלל אמונתו לציון. הקרע הזה, הפער הזה, זה הכלא האמתי. לא להיות זה הכלא, כל מקום אחר בעולם הוא כלא, ופה אתה חופשי. לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב – אפשר להיות פיזית במקום אחד אבל תודעתית רוחנית במקום אחר

מעניין לדעת שבשכונת צהלון ביפו נמצא רחוב ציהתל"י שהם ראשי תיבות של "ציון הלא תשאלי".

אז "לכל שיריך אני כינור" – זה המשך של: "אני כינור לשיריך".

במהלך הכנת השעור תהיתי, אולי אני ממציאה? אולי אני עושה "הדתה" לשיר? אז צלצלתי לבן שלה, הזמר והיוצר אריאל הורוביץ, סיפרתי לו על השיעור שאני מכינה, על התובנות שעלו, ושאלתי אותו לדעתו, ואם לא מוגזם להעמיס על השיר הזה את כל הגלות והגאולה גם יחד, אז הוא ענה "לא רק שאת לא מגזימה, אני רוצה לספר לך משהו שבשנותיה האחרונות אמא שלי גילתה לנו: תשימי לב שאת הפזמון היא בנתה בשלוש קוורטות, מדובר באותו מרווח מוזיקאלי, רק שהוא עולה בכל פעם. היא סיפרה שמבחינתה היא דמיינה חצוצרות כסף עתיקות בבית המקדש, והיא אמרה שבאירופה מריעים בחצוצרות כאלה כדי לקבל את המלך, והפזמון רומז שבתרועות אלו שאנחנו מקבלים את מלכות בית דוד.

טוב, הבית הבא לא היה בגרסה הראשונית, אלא נוסף אחר כך, למעשה עם ישראל חייב אותו לרבקה מיכאלי. נעמי הראתה והשמיעה את השיר לרבים והיא מספרת איך כל אחד בכה, והתנצל על כך בצורה אחרת: הייתי סטודנט בהר הצופים, גדלתי שם, יש לי דודה בירושלים וכו'. גיל אלדמע, המפיק של אותו פסטיבל מדובר, קבל את הדף עם המילים, דף עם תווים ובכה, בלי לשמוע, השמיע לעצמו בראש ובכה. רק רבקהל'ה לא בכתה, היא אמרה לה – נעמי, זה לא מספיק, איפה העיר העתיקה?

רבקל'ה: "נעמי השמיעה את השיר והתרגשתי אבל אמרתי לה: את צריכה להזכיר יותר את העיר העתיקה. אבא שלי היה יליד העיר העתיקה, וגם אמא, אבא היה עומד ומביט לעברה דרך האשנבים בחומת המגן. אמרתי לה: ובליבה חומה. אמרתי: זה לא מספיק. את חייבת להוסיף את הגעגוע".

ואז הוסיפה:

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה

אם למישהו לא היה ברור קודם הקשר למגילת איכה – בדד יושבת – אז זה חוזר שוב שוב גם כאן.

"יבשו בורות המים" – מים נמשלים לתורה, בורות מים שיבשו מסמלים אותנו מאז ומתמיד, אברהם ויצחק נאבקו פה על בארות ועל סתימת בארות ופתיחתם שוב, וזה נתפס כסמל. אולי זה המקור ממנו לקחה נעמי את הביטוי – ירמיהו שהוא אגב גם מחבר מגילת איכה, במקום אחר בספר ירמיהו עצמו, מקונן על מצבו של עם ישראל וכך הוא אומר:

כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם. 

בורות יבשים בורות ריקים זה לא רק צמא פיזי אלא רוחני. כלומר לא רק שהם עזבו אותי, אלא שהם מנסים ליצור תרבות אחרת. החורבן לא רק פיזי.

לאורך שנים השאלה "מאיזה מעיין שותים", היא שאלה תרבותית. אנחנו נמצאים במלחמת תרבות מתמדת. קיסריה וירושלים תמיד היו זו כנגד זו:

"אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן – אל תאמין, נתיישבו שתיהן – אל תאמין, חרבה קיסריה וישבה ירושלים – האמן, חרבה ירושלים וישבה קיסריה – האמן" (מדרש)

קיסריה מייצגת את הלניזם, צבא רומי, אחר כך מרכז נוצרי, מקדשים, תיאטרון, ארמון הורדוס. כשירושלים שוממה זה אומר שתרבות קיסריה שולטת, או יוון, או רומא, או אמריקה, או אירופה. זה אומר שקולה של ירושלים לא נשמע ברמה.

אחרי קיסריה ומלחמת תרבות השבוע קבלנו משהו קצת אחר – אחרי שידענו נשיאים אמריקאים שנזפו בנו שוב ושוב, סוף סוף מגיע נשיא שבעדנו, בעד ירושלים, בעד ארץ ישראל, נגד הטרור. הוא אומר בפרצוף לאבו מאזן: "אתה לא יכול גם לבקש שלום וגם לממן טרור". כשמשווים את זה לדבים שאובמה אמר כשהוא היה כאן, זה מדהים. כשאובמה היה פה, הצידוק לקיומנו היה השואה, אבל טראמפ אומר בפשטות "זו המולדת שלכם", היפוך משוואה ממש. כשצעירים יהודיים רואים תמונה של איוונקה בכותל, זו אמירה.

דבר נוסף, מה שיפה לראות הוא שבניגוד לעבר, יהודים שמשתלבים בתפקידים בכירים בפוליטיקה בחו"ל, כבר לא חייבים להתבולל. ביהדות אמריקה הנוכחית כבר ניתן למצוא יהודים גאים שלא מתביישים ביהדותם. אחר מהם הוא ג'ייסון גרינבלט, השליח של טראמפ למדינת ישראל, מאד בכיר בממשל, אורתודקס בוגר ישיבות. הוא מעלה תמונה מריאד, ובה הוא מציג את ארוחת שבת הכשרה שלו. חטיפים וכמה פירות. המסר – לא צריך להיטמע כדי להצטיין.

הבית השני שמוסיפה נעמי לבקשתה של רבקה:

ובמערות אשר בסלע

מייללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו

בעקבות הבית הזה השיר ספג את רוב הביקורת, בין היתר מעמוס קינן ועמוס עוז, שתקפו רבות את השיר הזה. "אין יורד לים המלח בדרך יריחו"? הם שאלו,  ומה עם הירדנים, הערבים? הם לא נספרים? את משקרת

שמר הגיבה: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז, ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד, יש לה מישהו. עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה. הם לא שמעו על חופש הפיוט? זה חלק מחופש הביטוי. בשבילי מבחינה יהודית אלפיים שנה העיר הייתה ריקה. יש לי כבוד עצום לערבים אבל זה שיר יהודים, שהם יכתבו את השירים של עצמם, זאת התנשאות עצומה ונוראה לנסות לחיות כל הזמן את חיי הרגש של היריב. מבחינתי השיר נקי ממסר פוליטי של ימין או שמאל, הוא פשוט שיר געגועים".

ושוב הפזמון – ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור…

עכשיו לחלק שכן היה קודם, בביצוע המקורי. אחרי התוספת של החורבן, עוברים לחוויה האישית האנושית של הפרט ששר לעיר, היחיד מול העיר הגדולה, מול הנצח:

 

אך בבואי היום לשיר לך

ולך לקשור כתרים

קטונתי מצעיר בנייך 

ומאחרון המשוררים

הבית הזה מייצג את תחושת הקטנות

זה אותו ביטוי שאומר יעקב אבינו בספר בראשית: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת" (פרק ל"ב פסוק י"א).

התחושה של קטונתי קצת מסוכנת. מול התחושה של קטונתי הרמח"ל מציע תחושה של "גדולתי":

"ואם יאמר אדם: מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים? מפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו 'לפיכך נברא אדם יחידי, כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם'. וכבר נחת רוח לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תיעשה בקשתם, מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב"ה שמח בזה… ואין לנו להיפטר מפני מיעוט כחנו, כי על כיוצא בזה שנינו: לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה"

(מסילת ישרים פרק י"ט)

קטונתי אבל גם גדולתי – תקשור לה כתרים, זה חשוב, אבל אל תחשוב שאתה לא ראוי. הקב"ה שמח גם בך.

כי שמך צורב את השפתיים

כנשיקת שרף

אם אשכחך ירושלים

אשר כולה זהב

לא נעים לומר את השם "ירושלים" – זה מזכיר לנו את חורבנה, צורב את השפתיים.

וכאן הביטוי ששוב לא צריך אפילו להסביר מאיפה הוא מגיע –

ה  אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם–    תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
ו  תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי–    אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי:
אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת-יְרוּשָׁלִַם–    עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

אבשלום קור אמר בחידון התנ"ך רעיון מעניין. חתן בחופה אומר לאשתו טקסט יחסית קצר "הרי את מקודשת לי" וכו', אבל לירושלים, הוא אומר טקסט ארוך ומשמעותי הרבה יותר, "אם אשכחך". בין בני הזוג יש איזו ברית, אבל התוכן היותר עמוק, והמשותף שלהם, הוא ירושלים. זה מזכיר לנו את המשפט המפורסם שכתב אכזופרי בספר הנסיך הקטן: "אהבה אינה דורשת משני אנשים להסתכל אחד אל השני אלא להסתכל יחד לאותו כיוון". הביחד הזה היא ירושלים.

טוב, כאן הסתיים השיר המקורי, עם התוספת של רבקה מיכאלי. אם אשכחך ירושלים אשר כולה זהב. אבל שלושה שבועות אחרי שהשיר הושמע לראשונה פרצה מלחמת ששת הימים.

האם יש קשר בין השיר לבין שחרור ירושלים, בין תודעה לבין מציאות, בין חלומות לבין מימושם? מתוך ויקיפדיה –

השיר "ירושלים של זהב" הושמע שוב ושוב ברדיו בשבועיים שקדמו לפרוץ מלחמת ששת הימים. לפי טענה שהועלתה לימים, הביא שיר זה למודעות ולדיון ציבורי את משמעותה וחשיבותה של ירושלים והעיר עתיקה עבור מדינת ישראל. בכתבה של עמיתה, הפזמונאי דן אלמגור, הוא מאשר עדויות ששמע אישית מפי אלופי צבא שכיהנו במטכ"ל באותה תקופה, על כי לפני הופעת השיר לא הייתה ב"בור" של צה"ל שום תוכנית רצינית הקשורה בשחרור העיר העתיקה. מבחינה תרבותית, בנוסף, ניתן לציין כי אף בזמר העברי לא נוצרו שירים במשך 19 השנים מאז תש"ח, המזכירים את אובדן העיר העתיקה של ירושלים. לא מן הנמנע, לפי אותה סברה, כי שיר זה, שהושמע שוב ושוב בתקופה שקדמה למלחמה, תרם לשיקולים ולקבלת ההחלטות הנוגעות ללוחמה בירושלים ולכיבושה, על המשתמע מכך.

תרבות יוצרת מציאות. רוח יוצרת תודעה, ובסופו של דבר, יוצרת ניצחון.

בעיתון הארץ, יום לאחר הנצחון, נכתב מאמר המערכת אשר בראשו ציטוט מספר ישעיהו "צהלי ורוני יושבת ציון״.  במאמר נכתב כי "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו… העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו. שעריה פתוחים. והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה, וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו… עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות, מריע לצה״ל אשר החזיר עטרה ליושנה״.

(תגובתו של רוגל אלפר טרם נמסרה)

המילים המתרוננות הללו היו עוד מאופקות ביחס לדיווחי כתבי השטח של העיתון: “מי שראה אתמול את ירושלים בשמחתה, אולי יכול היה לתאר לעצמו את שמחת ירושלים הקדומה, בעת העלייה לרגל בשלוש הרגלים. ובסערת ההתרגשות הפך, לפתע, גם המושג של בית המקדש למשהו מוחשי יותר. בסערת ההתרגשות אמרו הבריות: ‘עתה אפשר יהיה לבנות את בית המקדש׳. זו הייתה אמירה שיצאה מן הלב. אתמול התכוונו האנשים ברצינות לדבריהם. אמר זאת רופא פרופסור באוניברסיטה. אמר זאת תלמיד תיכון. אמרו זאת רבים, ודווקא לא דתיים. מי שלא ראה אתמול את ירושלים ושמחתה לא ראה שמחה מעודו״

זה הרוח של העם, זו התקשורת, זה עיתון הארץ, זה ההקשר. בזמן אמת, בזמן המלחמה, נעמי שמר הייתה בסיני ושמעה את הצנחנים שמגיעים לכותל שרים את השיר הזה בכותל המערבי, והיא הרגישה – כמובן – שמשהו חסר, והחלטה להוסיף עוד קומה, עוד נדבך לשיר. היא חיברה מיד המשך והפכה את הקינה ואת הגעגוע לשיר ניצחון.

כבר למחרת עדכנו את הציבור, זו הייתה כותרת בעיתון.

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

  

לא צריך להסביר – לא צריך להביא לכם פסוקים על שופר בהר הבית, או על שמשות וירושלים כשמש, ואת הרוב הסברנו קודם – בורות המים מתמלאים שוב במים, השוק, הכיכר, הר הבית לא שומם, המערות בסלע במקום הרוח המייללת – אלפי שמשות זורחות ושוב נשוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו, ואז יש משמעות אחרת לגמרי לפזמון כששרים אותו אחרי זה שוב – ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור הלוא לכל שיריך אני כינור – הפעם זה כינור כמו של רבי יהודה הלוי, כינור ששר עם השיר.

רק שנבין את גודל ההתקבלות של השיר – ח"כ אורי אבנרי קרא כעבור שנה להפוך את השיר להמנון של ישראל במקום התקווה

אנחנו עוסקים פה המון בתקשורת ובתרבות – כמה רוח משפיעה על עם, משפיעה על תודעה, משפיעה על מציאות – רידרס דייג'סט כתב של השיר הזה – "השיר שכבש עיר" – הדברים הללו משפיעים עלינו, ודווקא בגלל זה חשוב לבדוק מההמילים המושרות והמושמעות בישראל בשנה החולפת ברדיו. בדקתי, ואלו התוצאות:

וולקאם, פותחים נכון,
המקום הכי חם במזרח התיכון,
מדינה קטנה ס'תכלו סביב,
יש ביג בלגאן בתל אביב

חולים על מאוואלים,
ועפים איך שהביט נכנס,
הקצב של הבאסים,
יעשה לך בראש קרקס
.

(סלסולים, סטטיק ובן אל)

50 שנים עברו. איפה אנחנו היום? במלחמה הייתה אופוריה. תחושה של גאולה שלמה. אנחנו לא נציע כאן דיכאון חלילה, או ציניות, אבל גם לא אופוריה אלא פרופורציה – ואחריות.

הרב עמיטל אמר שהוא לא רוצה לקרוא ליום הזה "יום ירושלים", כי ירושלים עדיין לא שלמה, והוא מציע לכנות את היום בשם "יום חפציבה".

לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ

הוא אמר שיש עדיין מרחק גדול מגאולה, בית הבחירה עדיין לא נבנה, אנחנו עוד רחוקים מהמצב של ירושלים שמתואר בנבואה אבל עובדה שאחרי אלפיים שנה ירושלים חזרה לשלטון ישראל יש משום חפציבה, חיוך מהקב"ה – יום חפציבה. בעצם הוא אומר לנו פה – שחרור פיזי אמור להביאו שחררו רוחני, הרחבת גבולות פיזיים אמורה לבשר הרחבת גבולות רוחניים, השתפרות וגדילה, ברכה גם ברוח, אבל אם העיר גדולה אבל העם לא גדל יחד איתה, לא עולה ברמתו יחד איתה – יש חוסר התאמה.

הרב קוק, שיום עלייתו לארץ היה גם כ"ח באייר, נותן לנו מרשם מדויק איך לעשות זאת. הרב נריה מספר שהוא מביא את הפסוק מישעיהו:

עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם

הנביא פונה למבשרת ציון ואומר לה – על הר גבוה עלי, והוא פונה למבשרת ירושלים ואומר לה – הרימי בכוח קולך. מה הוא אומר?

מבשרת ציון, מסביר הרב קוק, היא התנועה הציונית הלאומית משמיעה את קולה בכוח בכל במות העולם, אבל איך היא מדברת? בשם ההגדרה העצמית של הלאומים, כמו מדינות אחרות שרוצות עצמאות, שלטון, כמו פולנים וליטאים, במישור הרגיל. למה את עומדת למטה עם רעיונות רגילים? תעלי על הר גבוה, דברי בשם ה', בשם חזון הנבואה, הבטחות התורה, בשם הבשורה המיוחדת שיש לך.

מבשרת ירושלים – הדתיות, מדברת על קדושה, החזרת הקדושה לארץ, עדינות, תום, גבולות, היא עומדת במקום גבוה, אבל היא חלשה מדי, קולה אינה נשמע, מתביישת להרים את קולה, חוששת, לה הנביא אומר – הרימי בכוח קולך, מבשרת ירושלים, לא שומעים אותך, תפסיקי להתבייש, תדברי בקול רם וברור ונגיש, שיבינו מה את רוצה וישמעו ויקשיבו.

תם ולא נשלם. תם השיר אבל אני מקווה שנצא כעת לרחובות ירושלים ונסתכל עליה אחרת ונסתכל גם על עצמנו אחרת ושנבין שעלינו להמשיך להיות כינור לכל שיריה של ירושלים, ובעיקר שעלינו להיות ראויים לה, ראויים למתנה שקיבלנו, כי עלינו מוטל לכתוב את הבתים הבאים של ירושלים של זהב.

תודה רבה לכם.

***

רוצים גם שיעור על הפרשה? ממש כאן תוכלו למצוא את השיעור פרשת במדבר, כפי שנמסר בשנה שעברה.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *