הנה באתי הביתה

חיים של משמעות כוללים את מציאת הייעוד שלנו והליכה בכיוון הנכון. ואיך נדע? ״הדברים שמאירים לך את הווייתך ומחיים את נפשך כאשר אתה נפגש עמם, הם השייכים לך״
הנה באתי הביתה

השבוע זכיתי להשתתף בהתוועדות לכבוד ימימה אביטל זצ״ל, המורה הרוחנית הגדולה שנפטרה בכ״ה אייר לפני 18 שנה. לפעמים אני מרגישה שאני חלק מתנועה סודית, חתרנית, מלאת חסד, מקרבת לבבות מעולמות שונים, שבזכותה מתקלפות ממני שכבות של ציניות, ואני מוצאת את עצמי במקומות שלא חלמתי שאתאהב בהם כך. תודה לאל, על סף גיל הבינה נפתחו שערי הלב.

אני זוכרת היטב את התחושה שלי בשיעור הראשון: הרגשתי שהגעתי הביתה. פשוט שייכות. למילים, לראיית העולם והאדם. לתיקון שהיא מציעה ביחס אל עצמי, אל עברי, אל קרוביי. במובנים רבים הלימוד, שמחובר לרוח החסידות, הוא שמאיר לי את הדרך. הכלים המעשיים משפיעים על חיי בכל רגע: ממקדים בעיקר, מאפשרים לי בחירה, מקרבים אותי לעצמי ומזכירים לי שוב ושוב את מקומי. במילותיה של ימימה: ״מקום המיועד לך משמים, כראויה״.

וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם.

אחרי המפקד בו סופרים את בני ישראל, הם מסתדרים על פי המחנה אליו משתייך השבט שלהם סביב המשכן. לכל אחד יש מקום ודגל ותפקיד. כל אחד יודע לאן הוא משתייך. כדי שזה יקרה חייב להיות סדר. אפילו בתנאים של הליכה במדבר.

״דגלו״ הוא תפקידם האישי של כל אחד ואחת.

לכל אדם הייעוד שלו. אותה בעירה פנימית שרק אני יודעת מהי, ואיך לתרגמה לעשייה. ולפעמים צריך לצאת למסע חיפוש פנימי כדי לגלות מהי השליחות המסוימת שלי בעולם. ללמד, לרפא, ליצור, לשיר, להצחיק, לחקור, לבנות מוצרים שמסייעים לאנושות, לתרום לעיצוב השיח ציבורי, לטפל, לחבר בין א.נשים. ועוד ועוד. כל אחד וחלקו בפאזל הכללי.

אבל ייעוד היא מילה גדולה ומבהילה לפעמים. כי מי יודע למה נועדתי? ואיך להתחיל להתקדם בכיוון הנכון לי? כל אדם צריך לחפש בעצמו את מה שמחייה את נפשו. לפעמים הקריאה הזו בקושי נשמעת. עטופה בשכבות של פחדים, ציפיות, ביקורת, כל מה שמעכב אותנו מלהקשיב באמת. אבל כדי לשמוח בחלקנו, עלינו לא להיכנע, לנקות לחצים משפחתיים, ציפיות חברתיות, מה שנדמה לנו ש״צריך״. למצוא מהי דרכנו וללכת בה. ליצור את הדגל שלי ולשאוף לממש את הייעוד האישי. לעבור מריצוי לרצון.

החטא הגדול הוא לא להיות נאמנה לעצמי. המחיר של לא לגלות, או לא להיות קשובה לצו הלב הוא כבד. כששיקולים זרים מנחים אותנו בבחירת מסלול חיינו, או כשאנחנו נאלצים ללכת נגד רצוננו – החיוניות שלנו נפגעת. השמחה נעלמת. אפילו אם נגיע לעמדות בכירות וחשובות, או למשרות עם שכר גבוה בצדן, אנו עלולים להרגיש החמצה פנימית עמוקה שתאמלל אותנו.

ערב חג השבועות, זמן מתן תורתנו, מתחברים הדברים לטקסט יפהפה שמפרש את דברי ר׳ צדוק הכהן מלובלין, לפיהם:

״בעת דבור אנכי, האיר לכל אדם ולכל נפש שבכל הדורות כפי פרט השגתן״. 

הרב שג״ר מסביר את הנקודה האישית במתן תורה על פי ר׳ צדוק:

״במעמד הר סיני קיבל כל אדם את התורה שלו – את החידושים שלו, את הגישה הרוחנית שלו. כדי שההשתדלות שלך תהיה אמתית, אתה צריך לעשות אותה בתחום ששייך לך״.

״אדם אינו יכול להשתדל בכיוון שהוא אינו שייך אליו. הדברים שמאירים לך את הווייתך ומחיים את נפשך כאשר אתה נפגש עמם, הם השייכים לך. כאשר אדם נקלע לחברה שכיוונה הרוחני שונה מכיוונו, כל ניסיונותיו להסתגל אליה יעלו בתוהו; לא זה חלק נשמתו. במצב זה אם יעשה כן, או שיפגע בעצמו ויאבד את חיוניותו, או שכוחותיו יפרצו באפיקים אחרים״.

אז הכיוון הנכון מחייה את נפשנו. אבל האם זה אומר שכל מטרה שנציב לעצמנו כשלב בדרך להגשמת הייעוד תהיה קלה למימוש? לא בהכרח. לפעמים צריך להתאמץ. אבל גם אם אנחנו נתקלים בקושי, בחסימה, ברגעים שבהם היעד נראה מעבר להישג ידינו – עלינו להמשיך ביגיעה בכיוון ששייך לשורש נשמתנו. עד להגעה. לא בכוח, כי אם בעדינות, בחמלה, בקבלה של המשגים, באמונה. בהדרגה ובתיאום עם היכולת. בהכרה בכך שכל מימוש ולו הקטן – הוא בעל ערך. כל פעולה בכיוון הנכון לי, היא הוצאה מהכוח אל לפועל של הייעוד שלי. לשמוח בכל הוספת אור. בכל עמידה על הדגל שלי.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *