עניין של פרשנות

פרשת שלח לך התשע"ז: סקפטיות, סובייקטיבית פסימית וויתור על הקול הנשי, הם רק חלק מהפרשנויות הקיימות למהותו של חטא המרגלים. סיון רהב מאיר מסבירה כיצד הפך דיווח מודיעין תמים לכאורה ל"חטא המרגלים" האפל שהשאיר עם שלם במדבר עוד 40 שנה

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא כאן בדף למטה]

את פרשת השבוע הנוכחית כנראה אפשר לקרוא כל שבוע לצד הפרשה הקבועה היא עוסקת בתקשורת וביחסי ציבור, בשטיפת מוח ובדעת קהל, בדמגוגיה ובתעמולה, בכל מה שקורה כאן ועכשיו בימינו אנו. עסקנו בכל הנושאים הללו בשנה שעברה. הסברנו איך אז היו שטיקים, וגם היום. כיצד המרגלים השתמשו בכל הטריקים של השפעה על דעת קהל, וסיפקו לנו שיעור מקצועי בדוברות ואסטרטגיה.

השנה נתמקד במשהו אחר, אני חושבת שהוא יותר רציני: אנחנו אומרים "חטא המרגלים, חטא המרגלים" – רבותי, מה היה חטא המרגלים? האם כל כך ברור לכולנו מהו בדיוק החטא?

נוסיף לכך עוד כוכבית, עוד הערה – אומרים שהחטא הזה היה חהמור ביותר, שהוא היווה את נקודת השבר של המסע ממצרים לירושלים, שעד היום אנחנו נענשים עליו. מדובר בחטא שנשארנו בגללו 40 שנה במדבר, היה זה ליל ט' באב הראשון שבו בכו, ועל אותו לילה נאמר "מבכיה של חינם – לבכיה של אמת" (בכיה לדורות). הרב קוק, בטקסט "הקריאה הגדולה לארץ ישראל", כותב שצריך למחוק את "זוהמת המרגלים". אוקי, זה רק מחדד את השאלה – מהי אותה זוהמה?

אם זה חטא שמלווה אותנו ועלינו להילחם בו, אז כמו שחטאים אחרים שלמדנו עליהם, זו לא רק היסטוריה אלא אקטואליה, זה לא רק לאומי אלא גם פרטי. נראה לי שאנחנו נמצא את החטאים האלה, את המנגנונים האלה, גם בתוכנו במהלך הערב.

ובכן, אלה כיווני המחשבה המרכזיים שחוזרים שוב ושוב אצל הפרשנים הגדולים:

  1. עצם השליחה

החטא הגדול בשליחת המרגלים הוא… שליחת המרגלים. עצם שליחתם.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם.

הרבה פרשנים עוצרים כאן, ומבירים שכאן מתחיל החטא:

"שלח לך – לדעתך. אני איני מצווה אותך. אם תרצה, שלח" (רש"י)

עם ישראל, אתם במהלך היסטורי אדיר ואתם יודעים את זה, אתם אחרי יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה. אתם באמת צריכים לשלוח מרגלים? למה אתם מפקפקים פתאום באמצע? למה לא להתאפק עוד קצת ולזכות בכל ארץ ישראל, כמו שצריך? למה לעצור ולגלות ספק, למה זה טוב?

"אמר הקב"ה: אני אמרתי להם שהיא טובה. חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים, למען לא יירשוה". (מדרש)

הקב"ה כועס על עצם הפקפוק שלנו בתהליך הגדול, על זה שאנו לא נותנים בו אמון שיוביל אותנו אל ארץ טובה וראויה.

כלל כזה אפשר תמיד לקחת לחיים. האם אנחנו לפעמים לא עוצרים באמצע לשווא? לא מספיק בטוחים בעצמנו, לא הולכים על דברים בכל הכח אלא בודקים שוב ושוב, ובכך אולי מונעים מעצמנו להגיע אל הארץ המובטחת? לא מדובר על סתם "נבדוק ונראה", אלא על בדיקה שהורסת את עצם הדבר עצמו.

  1. הפכו מכתבים לפרשנים / הארס שב"אפס"

רמב"ן משורת סיבות שלא ניכנס אליהן – שולל מכל וכל את הטיעון הראשון. בעיניו זה כלל לא היה בדיעבד, אלא לכתחילה היה צריך לשלוח מרגלים, הוא אומר ומסביר: "זו עצה הגונה בכל כובשי ארצות". מדובר בשילוב של השתדלות אנושית והתנהגות טבעית. לכל צבא יש חיל מודיעין, זה בסדר. אבל חייל בחיל מודיעין שנשלח, לא אמור לחבר דו"ח של ראש אמ"ן. הבעיה לא הייתה בכך שהם הלכו, אלא באיך שהם חזרו, ופה הם חרגו מסמכותם.

וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִידֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן... לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים, וַנְּהִי  בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

הם נשלחו להביא אינפורמציה וחזרו עם פרשנות. הם נשלחו לספק עובדות, וחזרו עם המלצות. היו שםתחושות ורגשות יחד עם מציאות אובייקטיבית, איזה בלגן.

איפה זה לא קורה לנו? בזוגיות, בהורות, וכמובן בתקשורת – בכל המקרים צריך לדעת להפריד בין עובדות לדעות. להבדיל בין התיאור הנקי של "מה באמת קרה" לבין ההצמדה האוטומטית שלנו של "מה אני חושב ומרגיש לגבי זה". זו משימה גדולה, לבודד את המעשה היחיד של האדם שמולי, ולא להוסיף לו פרשנות וקונספירציות. בתקשורת זו משימה גדולה לכתב-חדשות להיות רק כתב, ולא פרשן שמחנך את הציבור.

כיום לפי ניסוח הכותרת בלבד, אתה יכול להבין מהי דעת הכותב לגבי הנושא האמור. מילים כמו: הדתה, הדרה, הקצנה, צעד מביש, סיפור מרגש. כל אחת מהן מביעה עמדה סוביקטיבית. דפדוף קל בכל עיתון מוכיח שכמעט אין בימינו עובדות, אלא רק דעות. קראתי ראיון עם שחקן מסוים שהוגדר כ"ראיון אמיץ". למה אמיץ? כי הוא היה נגד מירי רגב. אני אומרת לכם מהו ראיון אמיץ – ראיון בעד מירי רגב. בשביל זה באמת צריך אומץ.

בסיפור המרגלים שמופיע בפרשת השבוע אנחנו נחשפים לסכנה הזו, של ערבוב עובדות ודעות: המרגלים מוסיפים לפרטים הטכניים פרשנות מרירה, פסימית, וממלאים את העם בייאוש לקראת המסע לארץ. הם מתבלבלים בתפקיד, וגורמים לאסון.

הרב יצחק עראמה כתב בספרד לפני 600 שנה את ההגדרה היפה הבאה, הוא הסביר שהם: "הוציאו עצמם מכלל מרגלים, ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאוד".

ברוח זו מפרש ר' יצחק עראמה את חטא המרגלים כך: "הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים. ולזאת הסיבה חטאו מאוד… משל לאדם האומר לשליח: "בוא נא אל בית התגר, וראה לי שם טלית אחת שישנה בידו, והסתכל בטוב צמרה ופשתה באורכה וברוחבה ובמראיתה ומחירה, והשב לי דבר, כי חפץ אני לקנותה". והיה אם יבוא איש זה ויאמר: "ראיתיה והנה צמרה נקי והיא ארוכה ורחבה, ומראיתה ירקרק ואדמדם ומחירה אלף זהובים", הנה הוא היטיב בשליחותו ולא יצא מכללו. אמנם אם אמר: "ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי, אבל מראיתה ירקרק או אדמדם, ומחירה גדול שהיא אלף זהובים", הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ", וזה במה שהטעים דבריו במילה "אבל" (מתוך ספרו עקידת יצחק על הפרשה).

כמו התוספת של המילה אבל, אצל השליח בבית התגר, כך המרגלים בתוספת המילה הסובייקטיבית – "אפס". כלומר, ברגע שהמרגלים הפכו ליועצים ומומחים ואף שטחו את הבנתם לפני העם, חטאו. משה התכוון לתוצרי מודיעין ללא פרשנות, והמרגלים הפרו את דבריו והפכוה לשליחות של תוצרי מודיעין עם תובנות ומסקנות.

זו תזכורת תמידית לכל מי שקורא את הדברים לנסות עד כמה שניתן לנטרל, להפריד, לראות דברים נכון יותר. לשמור על התודעה שלנו נקייה.

החשדנות שאנו צריכים לפתח היא לא רק לא כלפי האחר אלא כלפי עצמך כל הזמן – אמרנו בזוגיות, אמרנו בתקשורת, מה עם תרבות? האם יש דבר כזה אובייקטיבי? שולי רנד התראיין פעם לרדיו, והשדרנית שאלה אותו: "סלח לי, אבל אתה בעצם לא מסיונר? הרי השירים שלך הם לא אמנות, הם אידיאולוגיה, יש לך אג'נדה…". הוא ענה לה: "אני לא חושב שיש אמן שהוא לא מסיונר. יש אמן שאין לו דעות, שהוא לא מכניס אותו לתוך היצירה? אבל מה, רק אותי את שואלת…"

הדבר היחיד שאובייקטיבי בחיים – שהכול סובייקטיבי.

עד כאן זה נחמד בתוך שיעור מבוא לתקשורת, לא בתוך שיעור מבוא לארץ ישראל. בואו נעלה רמה –

  1. החטא – לא פירשו את המציאות לטובה

ואם כבר נתנו פרשנות – למה כזו?

האמת העמוקה יותר היא שכן, צריך לערבב פרשנות – אבל היא חייבת להיות טובה, מתוקה, חיובית ומעצימה. צריך להביט על הצד המואר. וזהו חטא המרגלים. אם כבר צריך לפרש את המציאות, ואולי נאמר – אי אפשר שלא לפרש, אנחנו לא רובוטים, והרי תמיד נוסיף את הסובייקטיביות, עלינו לפחות לדאוג שהיא תהיה חיובית. אתם חושבים שחשיבה חיובית זה ניו אייג, קואוצ'ינג, טרנד חדש, שלא לומר שרלטני? חשיבה חיובית מסתבר זה שורש חטא המרגלים, ואותו צריך לתקן.

השבוע כתבתי פוסט קצר על עובדות ודעות ושמחתי שרבים אמרו – היי, זה לא מספיק. יש עוד רמה. כך למשל כתב לי השבוע תומר גרינברג:
"המרגלים לא נשלחו כדי להיות אובייקטיביים. להפך, הם נשלחו כדי לאהוב את הארץ ולהאהיב אותה על בני ישראל. בני ישראל צריכים להתאהב בארץ לפני שנכנסים אליה, בדיוק כמו שחתן צריך להתאהב בכלה כדי להתחתן איתה.

ואכן, כלב ויהושע אינם אובייקטיבים אף הם; כי המטרה לא להיות אובייקטיבי אלא להיות חיובי. הם אומרים "טובה הארץ מאוד מאוד". בדיוק לשם זה נשלחו.

וזה לא רעיון של תומר גרינברג, עם כל הכבוד, זה הרמב"ן. הוא שלח לי ציטוט מתוך הרמב"ן הראשון על הפרשה:
"ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה… בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כוח לעלות שם בשמחה".

והוא ממשיך: כדי לשלוח מרגלים "טכניים" (שנועדו להביא עובדות) אין צורך ב-12 נשיאים זקנים, מספיק שני בחורים זריזים כמו ששלח יהושע כשהיה צריך בהמשך מרגלים ליריחו. ואכן השורש רג"ל כלל לא מופיע בפרשה, רק תו"ר.

יוצא שמטרת השליחות דומה למה שמצאנו בקידושין: "ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו " (רמב"ם הלכות אישות ג' י"ט)

הוא מוסיף שגם הרב אלחנן סמט המצוין מצדד בפירוש הזה בעיונים בפרשת השבוע שלו, סדרה ראשונה, פרשת דברים. וכדאי לקרוא בפנים. הוא צירף את המאמר:

הרב סמט:

תפקידם של התרים את הארץ אינו להכין את מסע כיבושה, אלא להצטרף, כנציגי העם כולו, אל הבחירה הא-לוהית של הארץ. ה' חפץ שישראל יקבלו את הארץ כארץ שקנו עליה מושג מה, ומתוך כך בחרו בה מעצמם.

אף סדרת השאלות שהציב משה בפני הנשלחים לתור את הארץ אינה נושאת אופי צבאי, ואין כוונתה להכין את מסע הכיבוש. התשובות על שאלות אלו נועדו לשרטט בפני העם את קווי המתאר של הארץ, הן זו המיושבת והן זו שאינה מיושבת, כדי שהארץ הטובה תצטייר בעיני העם כדבר ממשי, והוא יעלה אליה בשמחה ומתוך בחירה עצמית.

אולם רובם של אלו שהוטל עליהם "לתור" את הארץ – מאסו בה. הם נרתעו מהשלמת התהליך ההיסטורי הכביר של יציאת מצרים וההליכה במדבר, תהליך שתכליתו היא הכניסה לארץ אשר ניתנה לאבות בברית, והחליטו למעול בשליחותם ולהפוך אותה על פיה – הם החליטו להניא את ישראל מכניסה לארץ. תחילה עשו זאת בהסטה עדינה של דיווחם על הארץ מן המישור הגאוגרפי-יישובי, שעליו בלבד נשאלו, למישור הצבאי, בדרך שתיראה כנתינת תשובה על מה שנשאלו. בדרך זו רמזו לעם כי הארץ אינה בת כיבוש. אחר כך פירשו דבר זה בוויכוחם עם כלב: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". ולבסוף סיימו בהוצאת דיבת הארץ שהיא "ארץ אֹכלת יושביה", ואם כן אין כדאי להתאמץ בכיבושה, אף לוּ היה הדבר אפשרי.

אין אפוא כל קושי בהגדרת חטאם של התרים את הארץ: במקום למלא את המשימה שהוטלה עליהם, לבחור בארץ ולתארה בדרך שתביא את העם כולו לבחור בה בחפץ לב, הם חיפשו דרך לדחות את מתנת ה' באמתלות שונות (שהעיקרית שבהן הייתה החולשה הצבאית של ישראל ביחס לעמי הארץ) ובכך להסיט את המהלך הא-לוהי ההיסטורי ממסלולו המתוכנן".

הרב סמט מוסיף שם נקודה מעניינת – חטא המרגלים הוא בעצם חטא העם. הרי רובנו פה לא מרגלים אלא העם, הציבור עצמו. יש פה כמה נקודות של בחירה חופשית:

  1. נקודת בחירה ראשונה- האם בכלל לשלוח מרגלים.
  2. נקודת בחירה של המרגלים, מה לומר כשהם חוזרים
  3. נקודת בחירה של העם, האם להאמין למרגלים, והאם לאמץ את מסקנותיהם. הציבור עדיין יכול היה לבחור לא להשתכנע. הרבה אנשים אומרים הרבה דברים, אנחנו בוחרים אם להקשיב ולאמץ או לא.

את אותה אי הבנה חנן פורת מגדיר כ"אי הבנה של מורל". הוא כותב שבעצם אתה בחיים מחליט, מול כל אתגר, איזו פרשנות לתת לו, וזה כבר מכתיב את המציאות. הוא מסביר שהמרגלים הציגו חוסר הבנה יסודי בנפש האדם. אם תתנו חוות דעת שאי אפשר לכבוש – באמת אי אפשר יהיה לכבוש. כי לא יהיה מורל, לא תהיה רוח. הרוח של היחיד ושל העם זה הכול, זה יוצר מציאות, אם אין אמונה בצדקת הדרך ואין מסירות ודבקות ורצון – אז בטח שאין סיכוי. מה שאתה מאמין בו – מתגשם. אז מה עשיתם? הייתם צריכים לחזור ולמלא אותם באמונה, הרי מה שני המרגלים הטובים אומרים? "טובה הארץ מאוד מאוד". זה נשמע ילדותי, אפשר ללגלג ולהגיד – נו, עם כל הכבוד, זו לא השאלה, דברו ריאלי, דברו בנתונים. אבל הכי ריאלי זה להגיד – טובה הארץ מאוד מאוד.

כך שלהפריד עובדות מדעות זה רק השלב הראשון של הנטרול. השלב השני והעמוק יותר זה לפזר אבקת אופטימיות על הדעות. 10 מפזרים אבקת פסימיות. רק 2 מפזרים אבקת אופטימיות. יש הרבה פחות אבקת אופטימיות שמפוזרת לצערנו בדורנו על המציאות. רוצים לתקן את חטא המרגלים? בואו נתאמץ לפזר אותה אנחנו.

הקרב על הרוח מלווה אותנו אלפי שנים וגם היום, דוגמה לזעקה כזו שצריך רוח אחרת נכתבה ע"י זלמן שז"ר, שז"ר – שניאור זלמן רובשוב, היה שר החינוך הראשון של ישראל, ומונה לנשיא אחרי שיצח בן צבי נפטר. הוא היה קרבן גדול של תכניות סאטירה בשנות השישים, הטלויזיה החלה אז, ולו הייתה תדמית של "זלמן", אבל הוא היה איש רוח, מקורב לברסלב ולחב"ד, שאף קיים בביתו חוג תנ"ך קבוע. הוא הרגיש בגעגוע לאותו כלב שמול כל הציניות והפסימיות, המשיך להחזיק ברוח אחרת, וכתב שיר שמסתיים בבית הבא:

אַיֶּכָּה כָּלֵב?! / זלמן שז"ר

וּמֵאָז, בְּכָל עֵת בְּכִי עִוְעִים וּמְדָנִים,

רִיב אַחִים בַּמַּחֲנֶה וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים

צוֹפֶה וְתוֹהֶה וְזוֹעֵק בִּי הַלֵּב:

אַיֶּכָּה, כָּלֵב?!

ובהקשר הזה של חלומות, והרצון להגשים חלומות, ישנו סיפור שאלי ויזל היה מספר הרבה פעמים – תיאודור הרצל וזיגמונד פרויד גרו באותו רחוב בוינה. למרבה המזל, אומר אלי ויזל, הם מעולם לא נפגשו. אתם יכולים לדמיין מה היה קורה אם הם היו נפגשים? הרצל היה אומר: יש לי חלום, של מדינה יהודית. זיגמונד פרויד היה אומר: תגיד לי הרצל כמה זמן כבר יש לך את החלומות האלה? בוא תשכב על הספה שלי ואני ארפא אותך… למזלנו, אנחנו אנשים שמעולם לא נרפאו מהחלום שלנו!

  1. החטא – שלא נשלחו מרגלות

הכלי יקר, שלמה אפרים מלונטשיץ', יושב ב-1500-1600 בפולין, נותן פרשנות מגדרית ומפתיעה:

"האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'  והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו 'תנה לנו אחוזה' ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא: לפי דעתי שאני רואה בעתיד, היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל 'לך' לדעתך שאתה סבור שכשרים המה, ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים, וזהו 'שלח לך – לדעתך – אנשים' אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור".

המסקנה שלו: צריך היה לשמוע את הקול הנשי, הן מבינות יותר בטיב של התורה ושל ארץ ישראל, הן קולטות טוב יותר את המהלך –זה קורה במצרים, מול קורח, בחטא העגל, בבניית המשכן, וגם כאן מול המרגלים.

האם זו פרשנות פמיניסטית מודרנית? שימו לב – לא מדובר בשוויון. לרדד את כולם לאמירות כוללניות שמשטיחות את שני המינים והופכות אותם לגוש אחד, זה לא נכון. הכלי יקר אומר, יש קול גברי, וקול נשי, הם קולות שונים, אבל הם צריכים לחיות זה לצד זה, ויש להביא לידי ביטוי את שניהם. סיפר לי בגאווה אבא שבגן של הבת שלו זה לא "אבא של שבת" ו"אמא של שבת" אלא "ילדים של שבת". הבן מביא נרות והבת מביאה יין, וואו, אני אמורה להתפעל, להתרגש? די בטוחה ששניהם מביאים מאתיים חמצוצים ודוריטוס וכל הרעלים האלה שישבנו והבטחנו לגננת באסיפת הורים בתחילת שנה שנמנע מהם, ונביא רק מללפונים וקלמנטינות, ועד סוף השנה הפכנו את הגן למעבדת רעלים וצבעי מאכל.

מכל מקום, נשים מבינות את הסוד של א"י. ויש פה סוד, יש פה סיפור. אחרת לא הגיוני שמדינה קטנה כמו שלנו זוכה לכל כך הרבה כותרות ברמה העולמית, שזה דבר לא הגיוני. בשנים האחרונות אתה כבר שומע קולות שמצביעים על זה. חלק מצביעות מתחילה להתקלף, חלק מזה בזכות נציגת ארה"ב באו"ם, ניקי היילי. היא דוגמא לקול שאומר אמת:

"מועצת הביטחון אמורה לדון בדרכים לשמור על השלום והביטחון הבינלאומי", פתחה היילי, והסבירה שהמועצה רחוקה ממילוי תפקידה זה: "אבל בפגישה שלנו על המזרח התיכון, הדיון לא עסק בהתחמשות הלא־חוקית בטילים של חיזבאללה בלבנון; הוא לא עסק בנשק והמימון שאיראן מעניקה לטרוריסטים; הוא לא עסק בדרכים להביס את דאעש; הוא לא עסק באופן שבו נטיל על בשאר אל־אסד אחריות לטבח של מאות אלפי אזרחים; לא – במקום זאת, הפגישה התמקדה בביקורת על ישראל, הדמוקרטיה האמתית היחידה במזרח התיכון".

"באופן מדהים, למחלקה ליחסים פוליטיים של האו"ם יש מחלקה שלמה שמוקדשת לענייני הפלסטינים, דמיינו לעצמכם. אין מחלקה שמוקדשת לשיגור טילים לא חוקי בצפון קוריאה; אין מחלקה שמוקדשת למדינה המובילה במימון טרור – איראן".

ובמועצת זכויות האדם של האום – 70 החלטות נגד ישראל, 7 נגד איראן. מבינה שזה לא רציונלי, אבל מאיפה זה נובע?

השבוע לפני 81 שנה, בשנת תרצ"ה 1935, הרב ירוחם ליבוביץ', המשגיח המיתולוגי של ישיבת מיר נושא דברים שנראה כאילו נאמרו לאחר צפיה במהדורת סוף השבוע של ה-BBC. זהו הרקע ההיסטורי: אנחנו נמצאים בשלטון המנדט, הרב קוק נפטר באותה שנה, אבל בעולם – היטלר מתחיל לחמש את גרמניה, הדגל מוחלף לצלב קרס, נחקקים חוקי נירנברג, מאבקים על העפלה לארץ, ועדת פיל PEEL מנסה לחלק את הארץ וגובה עדויות, המון קיבוצים ומושבים ממשיכים לקום, יהודים וישראל – בראש הכותרות. יושב ר' ירוחם ומסביר לתלמידיו את הסוד:

"כל החדשות מסתובבות כיום בנוגע לארץ ישראל. אף אדם שוטה לא יכול לומר על זה כי אלה הם דברים פשוטים, מקריים חס וחלילה. בייחוד כיום כאשר היחסים הבינלאומיים עוסקים בנושאים מקיפים, לא כבעבר שהקשר היה רק בין אומה לשכנתה, והיריבויות היו רק במעגלים קטנים. אבל היום, פוליטיקה אחת מקיפה את כל העולם כולו, כל המתרחש אף בקצה אחד של העולם, הופך כיום להיות שאלה כלל עולמית. וכי איך מתקשר לכל השאלות הכלל-עולמיות העניין היהודי? לא יאומן כי יסופר, איך שאין ממש מקום, ואין איש בעולם, אשר על פיהם לא יעלה שם ישראל, ונוסף על כולנה עכשיו אשר עלה על הסדר עניין ארץ ישראל. כל העולם כולו ממש יושבים ודנים על שאלת ארץ ישראל, כבעיה היחידה של כל העולם, הלא זה ודאי אות ומופת שמימי הוא! אבל מה זה מורה, מה זה כל ההתעוררות על ארץ ישראל, מה תעלומות כל העניין? הנה בדבר שאין לי השגה אינני רוצה להתערב, ומחשבות השם מי ידעם. אבל אחת פשוט הוא: כי לא פשוט הוא! ומי יעמוד בסוד ה'?!"

  1. החטא – פעולה ללא תפילה

משה מתפלל על יהושע, הוא מוסיף לו י' לשם (ובכך הופך אותו מהושע ליהושע) ומתפלל שהשם יושיעו מעצת מרגלים. כלב מתפלל על עצמו, הולך למערת המכפלה, היא כבר קיימת אז, וקברי האבות שם, וככה הוא שומר על העצמאות הרוחנית שלו ולא מוסת. אבל העשרה האחרים לא מתפללים – התוצאה: אין יציבות.

כידוע, בסוף תפילה טובה אף אחד לא עושה לך לייק. אין שום שר, או שני סימני וי כחולים כדי שנדע שזה התקבל. זה מאד קשה בעולמנו הנוכחי לדבר בלי לקבל פידבק, זה כנראה המקום היחיד בו דיבור נשאר דיבור אינטימי.

פעמיים בשבוע האחרון ראיתי טקסטים יפים הקשורים בתפילה –היינו בטיסת קונקשיין ליד JFK, היו לנו 4 שעות, וידענו שעשר דקות משם נמצא הקבר של הרבי מלובביץ'. יש שם תפילה לקברי צדיקים שנקראת מענה לשון, מאוד יפה, מאוד מבדילה בין הצדיק לבין אלוקים, שלא נתבלבל חלילה (יש גם סכנה כזו). תפילה יפהפיה – הנה רק דוגמה, תסתכלו בשורה 2 – "ותקרבנו לכל מה שאהבת":

אבל הבטחתי 2 סיפורים – אותה ניקי היילי הגיעה לארץ בשבוע שעבר, קבלה המון כותרות חיוביות, רובם עם ביבי עם שרה עם ריבלין אבל היא סיפקה עוד כותרת, לא שמו לב אליה. היא ביקרה בכותל והכינו לה אזור מאובטח, סטרילי, מגודר, הגיע ואמרה למאבטחים – "אני רוצה להיות פה כאחד האדם". אמרה ונטעמה ברחבה.

הנה קטע מקסים שכתב על כך העיתונאי איציק וולף:

"אמריקנית בכירה אחת הוכיחה שהיא מבינה יותר מהרבה יהודים מה העיקרון המהותי שעומד מאחורי תפילה במניין. אני זוכר את ימי האימון המתקדם שלי בחטיבת גבעתי בשנות ה-90. שבת בבוקר. המחלקה מתארגנת לקריאת התורה והגבאי ניגש אל ירון, אחד הקצינים בפלוגה, ושואל אותו לשמו ולשם אביו כדי להעלות אותו לתורה. באותם שלבים של הכשרה אין כמעט מצב ליצירת שיחה עם קצינים. בטח שלא קריאה להם בשם הפרטי. דיסטנס. אותו ירון אמר את שמו ואת שם אביו ועלה לתורה. הפער הגדול שבין הלגיטימיות של הפנייה אליו בתוך אוהל בית הכנסת בשמו הפרטי, לבין המרחק הרב שהיה בינו לביננו מחוץ לאותו אוהל, גרם לי להבין: כאשר אנחנו ניגשים לתפילה אנחנו אמורים לגשת בלי כל התארים, ההישגים, המחמאות שקיבלנו, החנופות שסחטנו. כל אחד אמור להיות בסך הכל עוד אחד שמשלים מניין. בעל משקל זהה לחלוטין למי שמזלו, עמדתו הכלכלית, מיקומו החברתי או הפוליטי שונה בתכלית. הסירוב של ניקי היילי להתפלל במתחם סטרילי שהוכן עבורה, וההתעקשות שלה להתפלל דווקא בין כל המתפללות שהיו באותה עת ברחבת הכותל, עשוי להעיד על הבנה עמוקה של המקום של המתפלל בפני האלוקים. לא כבעל ההישגים (שגרירת ארה"ב באו"ם, המושלת הראשונה של דרום קרוליינה, המושלת השנייה ממוצא הודי) אלא כאדם. הנני העני ממעש".

נסכם: מהו חטא המרגלים? אולי יש קו מחבר ומקשר בין חמשת החטאים שהזכרנו ושצריך להיזכר מהם – שנזכה לא לשלוח סתם מרגלים כשלא צריך, לא לפקפק כל הזמן, לא להסתפק כל הזמן, ולא לעצור באמצע ולחשוב אם כדאי. שנזכה להפריד בין עובדות לדעות, לגבש בתוכנו דעות אופטימיות וחיוביות וטובות ולהעמיד פרשנות פוזיטיבית של המציאות, שנזכה לשמוע את קולן המיוחד של המרגלות לצד קולם של המרגלים, ושנזכה להתפלל ומתוך כך לזכור מה נכון ומה לא.

לילה טוב, להתראות בשבוע הבא.

***


להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *