ספר במדבר מגולל בין השאר את תולדות היוזמה החופשית שהתחילה להתגלות בעם העבדים שהוציא משה ממצרים. להתלונן הם ידעו מהרגע הראשון, גם להתגעגע לגלות ולעבדות לא היתה להם שום בעיה, אבל אז נפתח זרם תת קרקעי מקביל. זרם עדין ושברירי, ומאד אמיץ לטעמי. הבה נעקוב אחריו.
לא אפס או אחד
ראשונים הגיעו הנשיאים, ראשי השבטים, עם עגלות צב (עגלות מקורות) רתומות לשוורים, שיהיה במה לשאת את המשכן במסעות המדבר. משה סירב לקבל מהם את התרומה. כבר הספיקה לו באותו היום, יום הקמת המשכן, התקרית הטראגית של נדב ואביהוא שהקטירו קטורת על דעת עצמם, מתוך נדבת ליבם, ונשרפו בה.
משה כבר הכיר בשלב הזה יותר מדי טוב את נפש האדם בשביל לקחת בחשבון שבכל תרומה שכזו כמו תרומת הנשיאים יש גם אלמנט של "העגלות על שם …", שנושא בגאון את שמו של התורם הנדיב, לא פחות מאת המשכן שהעגלות הובאו לשאת.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבל מהם. אתה לא תתחיל עכשיו לחסום כל ניצוץ של נתינה בגלל האגואיסט הקטן שמחייך מתוכו. זה לא אפס או מאה. קבל מהם.
אז הוא קיבל, אך תכף ומיד קיבל את הנשיאים שוב על הראש, והפעם עם קרבנות יפים ומקושטים לחנוכת המזבח. עד כאן, חשב משה. המזבח כבר הוכיח את עצמו כמקום מאוד מפוקפק בשביל לתרגל עליו יוזמה חופשית. הוא מכיל יותר מדי קדושה בשביל זה, יותר מדי תודעה. הערבוב של הכוונות הזכות והפחות זכות לא נראה שם טוב.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבל גם את זה. בתנאים מסוימים. בפיקוח. בסדר נכון. באופן שלא ינשא או יעליב אף אחד. שים אלף ואחד בלמים ליוזמה האנושית. אבל תן לה לעלות.
ואכן, תרומת הנשיאים, כפי שהיא מובאת בפרשת במדבר, אמנם נראית לכאורה חד גונית, בירוקראטית ומשעממת לקורא המצוי, אבל היא מהווה רגע חשוב מאין כמוהו לתודעה היהודית: כן, קיבלנו תורה מסיני חקוקה בסלע, מלאה בקודים ובמצוות קטגוריות מחייבות, אבל ההפנמה המלאה של הערך התורני עוברת דווקא דרך היוזמה החופשית, האנושית, החסרה והמפוקפקת תמיד. זה בעצם כל מה שחשוב, לאפשר תנאים נכונים ליוזמה אנושית.
אחרי הנשיאים הגיעו הטמאים
שלא יכלו לעשות את קרבן הפסח במועדו ושאלו: "למה נגרע?". התשובה לכאורה פשוטה: תיגרעו מהקורבן כי אתם טמאים. לא נורא, אנוס פטור. תעשו בשנה הבאה.
"עמדו ואשמעה" עוצר אותם משה, אבדוק מה הקדוש ברוך הוא אומר על זה. "עמדו" ולא "חכו לי באוהל ואחזור אליכם כשיהיה לי עם מה", כי כנראה שלמשה אין ספק כאן שלמעשה חסידות שכזה, של מי שפטור ורוצה בכל זאת להשתתף בקדושה, יבוא מענה מהיר ואמפתי.
ואכן הקדוש ברוך הוא מזמן מועד אלטרנטיבי, פסח שני, לכל מי שלא היה כשיר להשתתף בראשון.
רש"י כותב שבוודאי שפסח שני כבר עלה על הדעת והיה מצווה ממילא, אבל "מגלגלים זכות על ידי זכאי", וזכו אלה שתיאמר המצווה על ידיהם. מכאן ניתן אולי לומר שמי שרוצה להכנס לקדושה, ולא יכול, ובכל זאת משתדל ומרעיש על זה עולמות, "מפעיל" מצוות כמוסות שמחכות להתגלות בעולם. הן יתגלו ממילא, הכל יתגלה ממילא, אבל במי הם יתגלו זה כבר תלוי במה שרבי נחמן מברסלב קורא: עזות דקדושה. התעוררות מלמטה. יוזמה אנושית שמעלה חוסר. מניעה. הזקקות.
העניין הזה, שאנשים מעלים מתוך עצמם את הצורך והחוסר שלהם, בדרך לגלות מצווה לעולם, יגיע לשיאו בבנות צלפחד שתבואנה לטעון לנחלת אביהן ותזכינה בדין, נגד כל מוסכמה רווחת בעולם העתיק, ולצערנו ולבושתנו גם בחלקים עצומים מהעולם המקיף אותנו כעת חיה.
בינתיים בפרשה שלנו "בשלח" העניינים מתחילים להסתבך.
שלח לך אנשים
כך נפתחת הפרשה. "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען". קריאה שלכאורה מבטאת יוזמה של האל, ושל משה נביאו, לשלוח מרגלים לאסוף מידע על הארץ המובטחת, איכויותיה וסכנותיה. מהלך טקטי צבאי כמעט מתבקש. אבל אנחנו יודעים שבספר דברים כשמשה חוזר אל חטא המרגלים, הוא מגלה שמי שביקש, דרש וגלגל את כל העניין הזה של למשש את הסחורה לפני שנכנסים, היה דווקא העם. כלומר שגם כאן מדובר ביוזמה שעלתה מלמטה. מהשטח.
אז למה הכתוב מחביא את זה כאן?
כי איך, בסופו של דבר, נגמר הסיפורו הזה והיוזמה הזאת, כולם יודעים. המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, מצאו פירות ענקיים ומשונים ובנו עליהם סיפור אימים על ארץ ענקים ששומר נפשו ירחק. מה עושה הכתוב? מעלים ומשנה, מייחס את היוזמה לשלוח למשה ולאלוהים, בשביל שלא לדכא את היוזמה האנושית החופשית שמתחילה לפרוח בספר במדבר. אנחנו לומדים כאן מוסר כביר לגבי איך מתיחסים לרעיון חדש, איכות חדשה או בוודאי לאדם חדש שמתחילים לפרוח: בכפפות של משי, במשנה זהירות ואפילו, אם צריך, משנים את האמת הזמנית והרגעית בשביל שהאמת הגדולה תעלה ותפרח.
על אמת בשמיים ואמת בארץ
בהמשך הפרשה נמצא שוב את הדרך המאוד דינמית וגמישה שבה האמת האלוקית המוחלטת מתגשמת בעולם ההסתר. אחרי שהמרגלים מצליחים לכבוש את לב העם ואת הדמיון שלו, עד כדי שבני ישראל המבועתים רוצים ליתן ראש ולשוב מצרימה, נפתח דין ודברים בין היושב במרומים, שלא מוצא עוד טעם להמשיך עם העם הזה, לבין משה רבנו שמספק טעם מאוד מפתיע ופרקטי למה בכל זאת להמשיך: "ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך… ". מה ישמעו? שאתה אלוהים שלא יכול להתגבר על עמי ארץ כנען החזקים, ולכן הרגת את העם האהוב שהוצאת ממצרים במדבר.
האל מבטא כאן אמת קטגורית, מוחלטת: העם הזה לא יכול וראוי להכנס לארץ המובטחת. משה צריך שהאמת הזאת תעבוד בארץ. שלא תובן הפוך, כי כאן בארץ מוחלים על האמת הקונקרטית בשביל שהאמת הרחבה תובן. כל השפה של משה בדין ובדברים הזה מסתירה ומעמעמת. מחביאה בתוכה רבדים של הבנה. כשהוא אומר, למשל: "ואמרו אל יושבי הארץ", הוא בעצם מתכוון "על יושבי הארץ", וכשהוא אומר "כי העלית", הוא מתכוון "אשר העלית". כך הוא משתמש עוד ועוד בשפה מסתירה, שמגיעה לשיא במידות הרחמים שמזכיר משה, שם הוא משמיט ואומר "ורב חסד" במקום "ורב חסד ואמת". כי כאן בארץ, החסד קודם, כי האמת הצרופה פה היא שיהיה ושיעשה חסד. אז לפעמים אתה חוסך מהאמת העובדתית והנוקבת, בשביל שהאמת הצרופה תתגלה ותתגשם.
"סלחתי כדברך" עונה הקדוש ברוך הוא על הטיעונים של משה. "כדברך", כלומר, כפי שהדברים נראים בארץ.
ובכל זאת מה עם העובדות?
פרשת הציצית שחותמת את פרשת בשלח, מנחמת גם על עלבונה של "האמת העובדתית", או האמת שנראית בעיניים. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" נאמר שם. קודם לבבכם, ואחר כך עיניכם. מתחילים בלב וממשיכים לעיניים. כלומר, עזוב אותך מה שאתה חושב שאתה רואה כ"אמת עובדתית". האמת העובדתית היא מה בלב שלך ומה שאתה רוצה, מתכוון או מפחד לראות. בסופו של דבר, זה מה שיכתיב את הראיה.
