רצוא ושוב בשעת התפילה

סיפורו של דתל"ש מאמין, חלק ג': תפילה חייבת להגיע מתוך הכרעה פנימית, מתוך צמא ורצון בשיחה ומענה. תפילות שאינן מגיעות ממקום זה הינן תפילות מאולצות, בעלות ממד חברתי בלבד . אלו חשובות אולי לעיצוב הקהילה ולגיבוש טקסים משותפים, אבל לא להענקת משמעות רוחנית המהווה מענה למצוקת האדם בעולם
רצוא ושוב בשעת התפילה

כוחה של התפילה

נדמה שאין ברומטר מוצלח יותר לחיים הרוחניים, לעצמתם ולרעננות שבהם, גם אלו היהודיים, מאשר התפילה. הפעולה הנפשית הטבעית ביותר באותו מרחב של אמונה ושל בקשה להסבר רוחני שמצוי בלב הדת היא התפילה. יש לזה הסבר די ברור: אם הנעלם הוא המושא הגדול של החוויה הדתית, הרי שקשר עם אותו נעלם צריך לעמוד במרכז הריטואל הדתי. בכדי להתמודד עם אותו נעלם, יש צורך בהנכחה שלו, ואין לנו כלי יותר מיידי, קרוב ומשוכלל כמו השפה. אין דבר דומה בחיי הנפש של האדם לפעילות הנפשית בשעת התפילה, לכח ולרווחה שגלומה בשעת התפילה. יותר מכל דבר אחר, הייתי מגדיר את החוויה באותה שעה כמנוחה, שהות מוחלטת בתוך מענה ולכן הרפיה של הנוקשות הגדולה שלנו – התחושה שאנו לבד, לא מצליחים לפענח את סדר הדברים, נתונים לאיום המתמיד של המוות.

התפילה בילדות: כלי חברתי

אבל זו לא הייתה החוויה שלי בשנים המוקדמות שבהן פגשתי את התפילה. הפרדוקס הגדול של החינוך הדתי מצוי בכך שבכדי לאפשר היכרות עם החיים הדתיים יש צורך לאלץ אותם על הילד בתחילת הדרך, כדי ליצור היכרות עם החוויה הדתית ובכדי להכניס אותו לחברה. חופש שמגיע בהתחלה דרך כפייה. התפילה מגיעה ראשית דרך המעשה החברתי, ולא מתוך עולמו הרוחני של האדם. זה מובן, הרי בגיל העשרה עוד לא מתפתחת אצל האדם הישות הרוחנית. בחברה דתית, אם כן, התפילה קיימת לא רק כפעולה רוחנית-אישית, אלא גם כפעולה מארגנת של הציבור. אני זוכר את התפילות הללו, התפילות בשנות בית הספר, שהשיא שלהם מגיע בחגיגת בר המצווה. היו אלו רגעים של התקרבות לקהילה, ולא של התקרבות לעצמי. בבר המצווה, שהוא, בדימוי היהודי, המעבר מילדות לבגרות, החגיגה היא בעיקר חברתית, אבל בבוקר שלאחר מכן אותה חברה מסמנת לך שכעת עליך לעבור לשלב חדש, ואת השלב הזה מסמלים התפילין.

תפילין: הולדת המודעות

היום אינני מניח תפילין, אבל אני זוכר היטב את האפקט של הנחת התפילין בשעת בוקר מוקדמת. לטעמי, כלל ההנהגות בתוך מערכת דתית מכוונות לדבר אחד, אולי בעיקר לדבר אחד: מודעות. המאבק של החיים הדתיים הוא על נוכחות מלאה בהווה, נוכחות מוסרית, רוחנית, חברתית ובין-אישית. הברכות לפני האוכל הן מודעות לגוף הפיזי וליחס אליו, המזוזה היא מודעות לכניסה לחלל החדש, הכיפה היא מודעות למציאות התמידית של מפגש בין המטאפיזי לפיסי, הציצית היא מודעות להצבת הגוף בעולם וכו'. הנחת התפילין, באותן שנים מוקדמות, הייתה עבורי מעבר למודעות ביחס לתפילה, לכניסה אליה, לחשיבות שלה ולדרישה שלה להתנהלות אחרת, לגיוס של מאמץ נפשי, כנות ודבקות. שוב לא נכנסתי אל בית הכנסת ואל התפילה במהירות, בחטף, מחפש את חבריי או את משפחתי, נוצרה שהות ביני לבין תחילת התפילה, ואותו מקום של השתהות, עצירה והיות עם עצמך, הוא מקום הולדת המודעות.

התפילות הראשונות שהיו בעלות משמעות עבורי, היו, כמה מפתיע, דווקא בחופש הגדול. כלומר, תפילות שאותן בחרתי בעצמי, ואליהן הלכתי מתוך החלטה אישית. אני זוכר את הקימה המאוחרת, את הרי יהודה לוהטים מחום, את הרפיון באוויר, את הנחת התפילין ואת התפילה האיטית, הבודדה, במניין קטן שהיה מורכב ברובו מבני נוער אחרים ובעלי מקצועות חופשיים. מה שאני מנסה לחלץ מאותם בקרים הוא את חשיבות הבחירה, את העובדה שתפילה חייבת להגיע מתוך הכרעה פנימית, מתוך צמא ורצון בשיחה ומענה. תפילות שאינן מגיעות מאותו מקום הינן תפילות בעלות ממד חברתי, ואלו חשובות אולי לעיצוב הקהילה, להעמקת השותפות הקהילתית ולגיבוש טקסים משותפים, אבל לא להענקת מענה למצוקת האדם בעולם, או לצורך להגיב לשפע שנגלה בעולם.

תפילה מול החטא

בשנות הישיבה התיכונית החלו לצוץ תפילות מזן חדש, תפילות אשר נבעו מתחושת החטא ומהרצון לכפרה. היו אלו שנות גילוי הגוף והמיניות. יחד עם אלו, הגיעה גם חווית החטא וזו הפעילה את מנגנון התפילה בצורה חדשה ולא מוכרת: כמקום של היטהרות, מחילה וקבלה להמשך. היו אלו תפילות עזות במיוחד, מלאות רגש והתמסרות. אינני מביט על אותן תפילות בביקורת, להפך, אני בהחלט חושב שיש מקום בתפילה לאותה חווית מעבר בין המסובך מבחינה מוסרית, הבלבול שבגילוי הגוף והכבדות שמגיעה עמו, לבין טהרה, מקום שיש בו פשטות מוסרית ובהירות מוסרית. את אותה חוויה המרתי בשנים שיבואו במהלך פנימי מעודן יותר, בו חווית החטא הגסה של גיל ההתבגרות, הפכה למשהו בעל ניואנסים רבים יותר, ליכולת לראות גם בתפקוד בין-אישי לקוי, ביקורת עצמית חריפה מדי או השחתת זמן, משום חטא. בהמשך אעמוד על מושג החטא, אבל רק אומר כעת, שמושג זה סובל, לטעמי, מצמצום בחיים הדתיים, ודווקא כשהוא משוחרר מהשיוך המיידי להלכה, הוא מרחיב לעתים  את גבולותיו והופך מושג מאיים פחות ובעל עומק רב יותר.

צומת הדרכים של הנעורים

בגיל חמש עשרה, בכיתה י', כשהייתי תלמיד בישיבת "נתיב מאיר", עברתי את אחת החוויות הדתיות העזות בחיי, ובסוף אותה חוויה יצאתי לעולם החילוני. במשך כמה שבועות למדתי בכל בוקר לאחר התפילה את הספר "מסילת ישרים" של הרמח"ל, ועם התקדמות המידות המוזכרות בספר נכנסתי יותר ויותר לתהליך של התחזקות דתית. על הספר "מסילת ישרים" ארחיב בהמשך, אבל על התפילות באותם ימים אני רוצה לדבר. היו אלו תפילות עזות, כמעט נואשות, נלחמתי על חיי, על נשמתי לפחות, כך הרגשתי, ידעתי שזה רגע של הכרעה, שאני עומד בצומת, שתכריע, במידה רבה, כיצד יראו חיי. ניסיתי בכל כוחי לעורר את הרגש הדתי, זרקתי אל המדורה שלו כל מה שיכולתי למצוא – את הרב קוק, את רבי נחמן, את התפילה, את הציצית בחוץ, את הכיפה הגדולה, את השעות בבית המדרש לאחר סדר ערב, את הקימה המוקדמת בבוקר בכדי ללמוד לפני התפילה, את הצעדים האטיים יותר, את הריקוד הנלהב בערב שישי אחרי התפילה ולפני הארוחה, את הביקור במקווה, את שיחות הנפש עם הרבנים ועם החברים, את עצימת העיניים בתפילה, את הכוונה המלאה.

נכשלתי. לאט לאט האחיזה החלה להיחלש, הלהט הלך וכבה. חיי הנפש שלי נכבשו על ידי תכונה חדשה, סוערת לא פחות מאותה התלהטות דתית: סקרנות. אותה סקרנות פלשה לתוכי בימים ובלילות, הלהיטה את החלומות ואת שעות הערות, סימנה עולם עצום, צבעוני ונחשק הרחק ממני. חשתי שחיי צרים, רציתי לדעת מה נמצא מעבר לחומות הישיבה, מעבר לישוב שבו גדלתי. הלכתי וגיליתי תכונה חדשה, שתהפוך לתכונה המכריעה בחיי, זו שאחראית על עולמי הפנימי יותר מכל אחת אחרת: ההתבוננות. את הישיבה בסדר ערב, את ההתעמקות בדף התלמוד, הוויכוח עם החברותא וניגון הלימוד של חברי, החליפה הישיבה ברחובה של עיר, מבט על העוברים והשבים, ניסיון להבין את הצבעים השונים, לפענח את הפנים השונות וללמוד את המנהגים השונים. הייתה לימים ההם מהות כפולה של מוות ולידה. מחד, משהו בי הלך ונשמט, ומאידך, דבר אחר הלך והתגבר. הפעם הבאה שאתפלל שוב מתוך כוונה ותנופה פנימית תהיה שנים רבות אחר כך, שש שנים מאוחר יותר, שנים בהם עברתי נעורים מרדניים סוערים, שירות צבאי קרבי ומסע בדרום אמריקה. רק בהודו, אליה הגעתי לאחר מכן, באשראם שבו שהיתי, בטיול ערב בטבע, ביום שישי, פרצה מתוכי התפילה שוב, בשעת קבלת שבת, אבל על אותה תפילה ועל מה שלפניה, בטור הבא.

לקריאת הטורים הקודמים:
שיחה ברכבת לאתונה: סיפורו של דתל"ש מאמין – חלק א'
הסידור, התהילים, וחיי הנפש: סיפורו של דתל"ש מאמין – חלק ב'

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *