להוציא מהמשבצת את המירב

בשיריו של מאיר אריאל יש הבטחה סמויה שיש פשר לדברים, שכל תופעה מצייגת את עצמה, אך גם מהווה משל רוחני. יוסי בבליקי על המשמעויות הנסתרות הטמונות בשירו החקלאי והאניגמטי "בס בבלון"
להוציא מהמשבצת את המירב

השראה

אני מתבונן השבוע בפעם השלישית ברצינות בטקסט של בס בבלון, האפוס החקלאי ההסטורי של מאיר אריאל. ביצעתי אותו השבוע בערב מיוחד לזכרו שנערך בבית ליבא בתל אביב. בפעם הקודמת שביצעתי אותו, כל כך חששתי שאטעה ואזייף במילים, שהנחתי דף מילים על סטנד תווים ולא הורדתי ממנו את העיניים.

כשירדתי שאלתי את תרצה אריאל שישבה בשורה הראשונה איך היה, היא ענתה: "מאיר לא היה צריך דף מילים", אז לקראת הסיבוב הזה של בס בבלון אמרתי: גם יוסי לא צריך דף מילים. שיננתי לעצמי את הטקסט הדק היטב, והתאהבתי בו שוב, וכמו בכל מה שאוהבים, מבט נוסף הוא אינפורמציה חדשה ואני כאן בשביל לחלוק אותה אתכם.

אבל ראשית, אני חייב לשתף שאני מוצא הבטחה ענקית בשיר הזה של מאיר אריאל ובאלבום "רשומי פחם" בכלל.

מהי ההבטחה שאני עולה אליה בשיר של מאיר אריאל?

שיש פשר לדברים. שהמעשה הציוני החקלאי החדש טבול בקדושה כל כך גבוהה שהוא עצמו לא היה או עודנו מודע אליה, שעולם השיר והשירה הוא העולם האמיתי והוודאי שממתין לנו, בני האנוש, לבוא אליו ולהכיל את הרעיון של ההקבלה. הרעיון שמבין שכל התופעות: ארץ, חקלאות, כסף, קש, פשע, גרביים רטובות ודוב קואלה מצמר, הן גם הן עצמן, וגם משל לרעיון רוחני או מושגי שהוא עצמו משל לרעיון וכן הלאה.

רוצה לומר שהממד החקלאי שעוטף את השירה של מאיר אריאל, ובוודאי את השיר בס בבלון, מושך כמו מגנט ענק למטה, אל האדמה, אל המקום הכי בסיסי ופרטי שלך ושלי, את המעשה ההסטורי של גלות ושל שיבת ציון, את הכאב הקוסמי של לחיות בעולם הזה שבו דין הבתים ליפול, ואת הכאב שהוליד את העולם הזה בכלל. הכאב של לתת ולקבל. הכאב שרק אהבה גמורה יודעת להוליד.

 

הכאב

כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת

ענן שחור גדול עולה במערב

אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת

לראות את עמלך נחרב

אתה לא תתפלל

אתה לא צריך מטפחת

קיבלת משבצת, נו, תוציא ממנה המירב

 

המשבצת

טוב בואו נתחיל לעוף על זה. מהי משבצת? בבגדי הכהן הגדול (הכתונת, האפוד או החושן), היו משבצות, כלומר גומות של זהב שבתוכן היו משתבצות אבנים טובות. לכל שבט, כך מובא, היתה אבן טובה שנכנסת במשבצת. השבוע, בתוך החזרות, פתאום זה הכה בי, המשבצת שחוזרת כמעט בכל בית בשיר, ושמדברת על נחלה או חלקת אדמה או תפקיד או שליחות, היא בעצם המשבצת מהבגדים של הכהן הגדול, משבצת שהייתה בעצם דגם של נחלה קוסמית שכזו.

ואם כן, אז הדימוי הזה, של המשבצת, חובק את אותה הגומה ההיולית שבבגדי הכהן הגדול ואת הגומה החקלאית שנתגשמה ממנה, חובק את אותה הגומה שבלב כל אדם שעומדת ומחכה להתמלא מהיום בו נהיה אדם ועד ליום הזה ממש, להשלים את החיסרון האינסופי באשר הוא, ואת ההתגשמות שלו עד לרמת הזרע או השתיל באדמה.

יפה, נכון? אבל זה לא נגמר כאן. שהרי כל משבצת היא פוטנציאל לביצה. או אם נפרק את המילה:

מש בצת

אומרים שכל הנחלים הולכים אל הים הפתוח

לא כל הנחלים גם מגיעים לשם יש כמה בלי מוצא

סוגרים להם חולות נודדים שהביאה הרוח

ככה יום אחר יום אחר יום אחר יום והנה ביצה

נחמדה ליתוש

טובה למקום שכוח

הזוהי משבצת ואם אמצא מה אמצא

הו בס בבלון

זה כבר נפלא ממש לראות איך המשורר מצא את הביצה בתוך המשבצת (מש בצת), ואת הנחלים בתוך הנחלה. נחלה שלא זורמת אל הים, כדברי קהלת, היא ביצה. למה לא זורמת? או ש"באין מוצא אל המרחב", או ש"אולי אם תתפלל, אם תצטרך מטפחת, זוהי משבצת יש בה, יש בה רב". כלומר, או שתפתח פתח למרחב הגאוגרפי, או תשנה את המהות של המשבצת שהפכה לביצה, ותפתח בה פתח נפשי של תפילה.

אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת

אבל מה שהכי נגע בי באלבום "רשומי פחם" של מאיר אריאל, ובשירה שלו בכלל, הוא הדימוי של החקלאי הבודד. החלוץ או החלוצה שהם בטח חלק מהמפעל, אבל הם לא "הם" או "אנחנו", אלא אתה או אני או את. ובאמת, יש כאן בעיה רצינית בכל תנועה ובכל ממד אנושי, אתה אמנם נולד לבד ומת לבד ומרגיש את עצמך בינתיים, אבל כל הזמן נמצא בבניה או הריסה או תנועה חברתית: משפחה, שבט, עם, תנועה, אנושות.

במהלך כל הזמן הזה מבקשים ממך להתחלק ולחלק, אתה אולי מבין שזה נכון אבל לא מצליח להרגיש את זה.

וזו חתיכת דיסוננס קיומי.

פרשת פנחס עומדת על העיוות הזה בין ההבנה הברורה של השכל שצריך להתחלק ולחלק בשוויון מירבי בין כל הפרטים בקבוצה, לבין התחושה הפנימית שלי שמגיע לי הכל, כי אני מרגיש את עצמי ואת הכאב שלי ואת החיסרון שלי במאת האחוזים. אז כשמגיעים כאן לחלוקת הארץ לשבטים ולמשפחות, המצווה היא לחלק "איש לפי פקודיו", כלומר בשוויון מוחלט וקטגורי, על הסנטימטר ועל השקל.

אבל בשביל זה מספיק סנטימטר ופלס ושמאים מומחים, לא? אז מה פתאום מכניסים את רוח הקודש שמדברת מתוך אלעזר הכהן הגדול ומכריזה את הנחלות? ומה עניין האורים והתומים כאן? זה הרי עניין לגמרי "ריאלי", הנדסי. חלקו בשווה וזהו.

אלא שכנראה שאין באמת דרך שאדם או משפחה או שבט יסכימו באמת לקבל חלק ממשהו ולהישאר אמיתיים עם עצמם, כי בכל אחת ואחד טבועה ההכרה שהם כל המשהו. ראו תולדות אלימות האדם. ולכן, בשביל להתחלק באמת בלי שתהיה לי שום טענה, אני צריך להרים ראש ותודעה אל מה שמעבר ל"ארץ מתחת". אני צריך תודעה של אחדות הדברים. אני צריך להרגיש, ממש בחוויה, את הרצון האלוקי. אני צריך משבצת שיש בה רב.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *