רוקד עם חסידים

סיפורו של דתל''ש מאמין, חלק ה': יש בשדה הוולקני הפנימי שלנו גייזרים, התפרצויות פנימיות שמחפשות מענה. העולם הדתי תוחם את אותם רגעים לזמנים קבועים, זו הסיבה לחגים הנעים במחזוריות על פני לוח השנה, אצל החסידים - זו כנראה הסיבה לטיש הסוער בכל יום שישי. יונתן ברג שב אל המפגש הראשון שלו עם העולם החרדי
רוקד עם חסידים

ההתפרצות הרוחנית

הטור האחרון הסתיים עם אותו נער צעיר שקורא את הרמח"ל, כולו טוהר, ניקיון ומודעות. סימנים ראשונים של בגרות מגיחים בתוכו, הקרבה ללהט האמוני והדתי מתגברת בו, אבל גם היא עתידה לכבות. הוא יושב על ספסל בית המדרש לאחר סדר ערב, מביט על ירושלים, נועץ עיניו הרחק לעבר העתיק, משתוקק לשוב, להגיע, רק שאינו יודע להיכן. לפני שנמשיך, אני רוצה רגע לשוב כמה שנים אחורה, ולתאר עוד רגע של להט דתי שכזה, של קרבה גדולה פנימה, של אותו מקום שבו החיים הדתיים נראים זוהרים ומלאי גמול. אני רוצה לחזור לרגע הזה, כי הוא מייצג ערוץ נוסף של אותו זוהר, ומבטא את האקסטזה הדתית שעמדה, גם בנעורים, לצד אותו איפוק, זהירות ונקיות שעלו מתוך "מסילת ישרים". אין ספק, כי "התפרצות" ו"התבוננות", הן צמד התכונות שמגדירות חוויה דתית מלאה. יחד איתן, אני תלמיד נאמן של המושג "רצוא ושוב", אותה תנועה פנימה והחוצה היא בעיני מהות החוויה הרוחנית. אלו אולי הסימנים המובהקים של אותה דלת מסתובבת, של מה שגורם לך לפרוץ אל העולם ללא הגנות, מוכן לכל, לחפש את הצעקה, להיות מובל לעבר המחשבה, לפתח בתוכך רצון עז לפענח את סדר הדברים ואת ההשתלשלות שלהם זה מזה.

טיש במאה שערים

אני רוצה לשוב למפגש הראשון שלי עם העולם החרדי. עולם משמעותי מאוד, שמולו חייב לעמוד כל אדם, שיהדות היא חלק ממנו, עולם שאי אפשר להתעלם מהעצמה הגלומה בהצעה שלו, ואי אפשר שלא להתווכח ויכוח מר ועמוק עם אותה הצעה. העולם החרדי תמיד עומד מולי כבן שיח פנימי, גם אם איני מכיר אותו לעומק, גם אם איני בקיא בנפתולי גדולי התורה, החצרות והמגמות, אפילו אם אינני "יהודי תלמודי" והיחס שלי לגמרא מורכב, חשדני וסקרן בו זמנית, גם עם כל אלו, גבולות היהדות האורתודוכסית, לרבות גבולות העדה החרדית, הם גבולות שאני חייב לתת עליהם את הדעת. ועוד ארחיב על כך.

הרב בבית הספר היסודי חורב, בו למדתי, היה חסיד קרלין. עשינו את אחת השבתות בירושלים, הכיתה כולה, ולאחר הארוחה בליל שישי צעדנו כולנו יחד עם הרב במסע מהיר בין הטישים השונים בשכונות החרדיות. הרב הוביל אותנו, ואנחנו, כיתה של תלמידים מצחקקים ונרגשים, צעדנו מאחוריו. אני זוכר רק הבהובים מאותו מסע בליל שבת, אבל אלו חרוטים בי היטב, וחיים בתוכי גם היום: היציעים הרועדים העשויים צינורות ברזל, הריקוד המשותף של מאות חסידים המרעידים את הספסלים וקולם הקצוב עולה עוד ועוד באולם. אני זוכר את השולחן ועליו הצלחות, את ההתנפלות על הצלחת העוברת מיד ליד, את השירה החזקה, יותר מכל את השירה החזקה, ובתוכה נגלו כמה פנים שעיניהם עצומות ופיהם פתוח, זיעה עולה בצדי הרקות, אגרופם סגור והם הולמים באוויר בעודם מגבירים עוד ועוד את השירה, וכבר החלל כולו נשטף בשירה גדולה, שכמו מבקשת לפרוץ את הקירות ואת החזה של החסידים, להעביר אותם אל אקלים אחר, בזמן אחר. אני זוכר חלל קטן יותר, בו ישבו מסביב לשולחן כמה דמויות ארוכות זקן, סביבן כמה בקבוקים וצלחות חד-פעמיות. הם שרו גם, בקול נמוך יותר, וידם טפחה מפעם לפעם על השולחן, אבל גם עיניהם היו סגורות ופניהם מעוותות במחוות התכנסות והתרגשות. השירה נרגעה ומישהו שישב בראש השולחן דיבר, ידו עולה ויורדת, קולו היה מתון ועמוק, הוא עצר מדי פעם להרהר, ונעצר שוב, ואז שירה שקטה החלה וידו הלהיבה אותם עוד ועוד עד שהשירה פרצה חזק יותר ויותר, ציפורי הקול נעו לעבר התקרה הגבוהה וחיפשו דרך החוצה וגם אני, ילד צעיר, התחלתי להמהם לעצמי ואולי אפילו בפעם הראשונה בחיי עצמתי את עיניי מתוך רצון להתרכז ולהתכוון ולהיחלץ מן המראות שבחוץ למראות שקטים ולבנים יותר שבתוכי, להידמות לאותם חסידים ולרב שלנו, ששר גם הוא וזקנו המוכתם ניקוטין רעד.

הגייזר שבתוכנו

אותה התלהבות זכורה לי בתור רגע השיא של החיים הדתיים בגיל בית הספר היסודי. העמדתי את אותם מראות מול החיים הרוחניים, או הביטוי שלהם שהכרתי מהבית, ביטוי שהיה מאופק הרבה יותר, חמור סבר. ההתלהבות הדתית היא חומר הכרחי בחיים הדתיים. החיים ההלכתיים בנויים על הקפדה, שבתוכה מודעות, כלומר, על שליטה. לאותה שליטה יש היגיון רב ביחס לניסיון, שהופך הרואי יותר ויותר בימינו, להתרחק מההתפרצות הגופנית והאסתטית, כוחות שהופכים לייצוג האולטימטיבי של השגיות והצלחה. החשיבה ההלכתית מעניקה סרגל חלופי להצלחה בעולם, היא מניחה את אותה הצלחה במרחב הפנימי של האדם, ועושה זאת תוך דחיקה מודעת של העולם החיצוני. אבל גם מערך כזה, שיש לו גם גמול מיידי בדמות אותה שלווה שחשתי באותם ימי "חזרה בתשובה" בישיבה, מתפורר ונחלש, ללא פתחי יציאה לטמפרטורה גבוהה יותר של העולם הנפשי. יש בשדה הוולקני הפנימי שלנו גם גייזרים, התפרצויות שזקוקות להגיע אל פני השטח. מה שהעולם הדתי עושה בחכמה, אם הוא עושה, הוא לתחום את אותם רגעים, ואז לחזור אליהם בזמן קבוע. זו הסיבה שיש לנו חגים על פני לוח השנה, וזו הסיבה למחזוריות שלהם, זו הסיבה לטיש בכל יום שישי, אותה קביעות כמו לוחשת: כן, צריך מקום להתפרצות, אבל גם לה יש מבנה, יש גבולות, יש היגיון וסדר המעוגנים, לפני הכול, בחומר המרכזי שיש לנו: הזמן.

ריקוד יום שישי בישיבה

יום שישי היה גם היום של ההתפרצות בישיבה התיכונית. היינו מתקלחים, לובשים בגדי שבת, מתפללים תפילת ערבית ולאחריה יורדים לעבר חדר האוכל. אלא שכעת, במקום לעמוד צפופים ובוערים מרעב, פנינו לרחבת הכניסה, שם אחזנו זה בידו של האחר והתחלנו לנוע במעגל, רוקדים ושרים. עד היום, זהו הזיכרון החי ביותר שנותר בי מימי הישיבה. אני זוכר את ההתחלה האיטית והמהוססת, את התנועה שהלכה ושחררה את הגוף, את המעגל- אותו ארכיטיפ אקסטטי, את הרגליים נעות מהר יותר, את העיניים נעצמות לרגע ואת הרגע בו הגוף מתיר לעצמו לשחרר, לאבד אחיזה ושליטה על הכיוון, ומפתח אמון, אמון באחר ואמון באפשרות להתמסר. אני זוכר את ההשתלהבות, רקיעת הרגליים, התנופה קדימה ואולי גם התעופה: אותו רגע שבו המקום והזמן בהם אתה נמצא מטשטשים ומתפוגגים, ובמקומם מגיח הקדום, אותו מקום שמותיר אותך מעבר לגבולות המבוצרים של השפה, ומניח אותך היכן שכולנו נמצאים ללא שפה ועם התנועה: מחפשים אחר מענה שאינו מצוי אלא במה שאינו מודע. הריקוד ביום שישי היה המאפיין החיצוני הבולט ביותר של ימי "מסילת ישרים" שלי. הלימוד בבית המדרש, הכיפה הגדולה יותר, הציציות בחוץ, כל אלו הגיעו לביטוי מרבי בריקוד. הפגנתי את האדיקות החדשה. אם לפני כן הייתי רוקד מעט ואז יוצא לרחבת הכניסה, שם עמדו הנערים שלא מצאו את עצמם במעגל מסיבות שונות, הרי שכעת ההתמסרות פעלה בי בעצמה.

אני מזנק לא מעט שנים קדימה כדי להגיד משהו על הריקוד לפני שאשוב לטיש החרדי. המקום שבו פגשתי שוב את האקסטזה הגופנית, זו בעלת הממד הרוחני, כי יש גם אקסטזה ריקה, היה בחופי גואה, במסיבות הטראנס. אולי זה ישמע מרחיק לכת, אבל שם החלה ההחלמה הרוחנית שלי, וההתקרבות המוחדשת לאותו נער שאותו הותרתי עדיין רוקד, עדיין נע בעיניים עצומות במעגל ביום שישי בערב, לאחר תפילת ערבית, גופו קל והוא כמעט נוגע באותו מחוז חפץ שסיפרו לו עליו שוב ושוב, המקום שבתוך המקומות, הצמא שבתוך הצמא. עוד אשוב לגואה, אבל כעת, לפני הטור הבא, שבו התחיל העולם הדתי לרעוד ולהתפורר, אני רוצה להישאר עם התמונה הזאת: נער רועד, פניו מזיעות, עיניו עצומות, הוא עוזב את ידו של חברו למעגל כדי להניף אותה מעלה ומטה במחוות התגברות, הוא מחייך, חיוך מלא, מסופק ושלו.

צילום: שוכי הלמן

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *