להפוך חושך לאור

אין הבטחה לחיים נטולי קשיים, העניין הוא לדעת איך להתמודד איתם טוב יותר בלי להסתמך על מילוי חיצוני. ללמוד לבנות בהדרגה את המערכת האישית שלנו, ליצוק בתוכנו מבנה מתוקן ויציב, עמוד שדרה זקוף, אור פנימי שבוקע מאיתנו החוצה ומאיר את חשכת הקיום
להפוך חושך לאור

ככה אני וזהו. כנראה שכל השריטות שיש לי מאז ומעולם, מילדות, ואלה שאספתי ממערכות יחסים כושלות – כולן חלק ממי שאני. ועכשיו בכל פעם שדורכים לי פה או שם, תמיד תקפוץ לי אותה תגובה נמהרת, שתגרור את אותה סערת רגשות. אם הגעתי לגיל 40 ואני עדיין מתמודדת עם אותם דברים כנראה שכבר אין לי תקנה. ככה אני וזהו.

כמה פעמים אני שומעת את הקול הזה בתוכי. כלפי חוץ לא רואים, אולי. אבל בפנים הפסקתי להאמין. הפסקתי להאמין שאפשר להשתנות. הפסקתי להאמין שאפשר לתקן. מה שהיה הוא שיהיה. איבדתי אמון בעצמי. איבדתי אמון בדרך.

צניחה חופשית בדרך להתרסקות.

אם יש לי מזל, בתוך החושך הכמעט מוחלט שאופף אותי ברגעי סערה, אני נזכרת לרגע שחייב להיות קצה חוט. בוודאי ישנו. ומתחילה לחפש אותו. בפנים כמובן.

משפט מוכר של רבי נחמן מברסלב אומר ש״צָרִיך לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד״. כששמח בלב זה יופי, אבל השאלה איך להגיע אל השמחה כשהיא בורחת לי.

״וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתוֹ צָרִיך לְחַזֵּק עַצְמוֹ בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים שֶׁהָיָה מַזְרִיחַ לוֹ אֵיזֶה הֶאָרָה קְצָת״ 

הזיכרון של הארה קטנה שזכיתי לה בעבר, יכול להיות נקודת פתיחה להתחזקות מחודשת. הארה במחשבה היא הבנה. אני נזכרת שהיה רגע כזה שבו תפסתי משהו על עצמי. ראיתי את הדפוס הרגיל שלי מתחיל להרים ראש ולמרות זאת הצלחתי לבחור בזמן אמת להגיב אחרת מבדרך כלל. להקשיב יותר טוב לצד השני. לעשות משהו שונה שעצר את ההידרדרות הרגילה. הידיעה שהצלחתי לקלוט משהו בעבר, מעודדת להאמין שיש סיכוי שאזכה לכך שוב בעתיד.

״אַף שֶׁעַכְשָׁו נָפַל מִזֶּה וְנִסְתְּמוּ עֵינָיו וְלִבּוֹ עִם כָּל זֶה רָאוּי שֶׁיּאחֵז בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים וְיֵלֵך אַחַר הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַזְּרִיחָה שֶׁהָיָה לוֹ אָז, עַד אֲשֶׁר בִּקְצָת יָמִים יַעַזְרוֹ ה׳ וְיַחֲזר וְיִזְרַח לוֹ אוֹרוֹ יִתְבָּרַך אָמֵן״ 

יש שהאור הוא מתנה מופלאה שזכינו לה מלמעלה. הבנה מהדהדת שנופלת עלינו משמים ואולי נועדה גם להראות לנו את הרצון האמיתי שלנו, את מה שנכון לנו באמת, את המדרגה אליה אנחנו יכולים לשאוף, פרומו לפוטנציאל הטמון בנו, שמחכה שנוציאו מהכוח אל הפועל. אשרינו אם זכינו ברגע של הבנה, השראה, יצירה, חיבור. זה טעם שתמיד נשתוקק אליו. ויש שהאור נרכש בעבודה קשה, בהתעוררות מלמטה, בהשתדלות, בהתמדה. ביגיעה מתוך רצון להגיע. כך לפעמים זוכים להבנה מקיימת – כלומר, היא מושרשת מספיק כדי להאיר לי את הדרך, ואני מצליחה לפעול מתוכה ולבחור את בחירותיי בצורה קלה וזורמת יותר.

ההסכמה ללמוד ולהתפתח יוצרת אפשרות לא להיבהל גם מעצבות וחוסר אמונה זמני. ישנו טקסט יפה של הרב קוק, שמתכתב עם הלימוד של ימימה אביטל. הרעיון הוא לשנות את המבט על נפילה, חולשה, עצבות, וכל חיסרון המתגלה בי. להצליח לראות בו הזדמנות בשבילי לתקן ולמלא אותו באור. ירידה לצורך עלייה במסע החיים.

״לא נסוג אחור לבי מכל עצבון שבעולם, כי אדע שיש בזה משום התגלותו של הגרעון שבנפש בכל דרגותיה, מצדה הפרטי או מצד יחושה אל הכלל. ויהיו לי העצבונות להוראת מקומות המכאוב, כדי לתקן ולמלא אור, במעשה, בשכל, ברעיון או בציור.״

בכיוון הזה מקופלת גם האחריות שלי על עצמי: לא להסתמך על מילוי חיצוני, אלא לעשות מה שבכוחי. לבנות בהדרגה את המערכת האישית שלי כך שתשלים את החסרונות המתגלים, ותדע להרים אותי מכל נפילה. וחשוב לזכור: אין הבטחה לחיים נטולי קשיים. העניין הוא לדעת איך להתמודד איתם טוב יותר, ולהצליח למצות את הפוטנציאל הטמון בי.

איך לומדים להישען פנימה? בלימוד של ימימה חלק מהעניין מוטמע באופן הלימוד, המתבסס על טקסטים שלה ועל פרשנותן של הלומדות החותרות לעומק האמת של הדברים. בדרך זו נבנה האמון במחשבה שלי כפי שהיא, על מעלותיה ומגרעותיה. מלאכת הפרשנות מלמדת אותי לחלץ הבנות אישיות מהחומר הנלמד, לכתוב, לשתף, ולגלות בכל פעם עוד ועוד רבדים וכלים יישומיים לחיים. במילותיה: ״כי הבנה אישית היא בסיס ללימוד הצמיחה האישית״. רק בהתמודדות מתוך האתגרים הייחודיים שלי נוצר אט אט מבנה מתוקן ויציב, עמוד שדרה פנימי חזק יותר.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי ה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם

ישנו סיפור יפה על ר' ישראל מרוזין, שהגיע אליו רב וסיפר לו שבעת שלומד הוא מרגיש חיות ואור. ואחר כך כשהולך מהלימוד אינו מרגיש עוד שום חיות ואור. ענה לו האדמו״ר מרוזין: ״משל למי שהולך בחשכת לילה ביער ואינו רואה שום אור לפניו, ופתאום נזדמן לו אחד שנושא מאור בידו. אזי אורו עיני האיש ההולך ביער, כי גם הוא הולך לאור המאור שביד האיש המזדמן. אבל כאשר הגיעו לפרשת דרכים, הלך האיש המזדמן לדרכו. והראשון נשאר בחושך דרכו כשהיה כן הוא.

בעת שלומד, הוא רואה את האור של הגמרא מהתנאים ואמוראים. אבל אחר כך כשפוסק מללמוד הוא מגשש עוד הפעם כעיוור באפלה. אבל כשאדם זוכה לאור שלו בעצמו, על ידי תורה ומצוות שלו, אז בכל מקום שהולך הוא הולך לאורו כאור נכון היום״.

ברגעים של שכחה, חוסר אמונה, של חושך, לא יעזור לי פנס של מישהו אחר. וגם אם אגיע לשיעור בכל שבוע ואתמלא אמונה שהכל אפשרי, התחושה הטובה תחמוק ממני ברגע שאצא מהדלת. במסע החיים, אדם זוכה ללכת לאורו שלו כשהוא מתקרב אל עצמו, מתבונן ורואה היכן הוא מונח באמת. לומד ומתמודד עם השאלות שעולות בו מתוך נקודת המבט האישית שלו. כמו בדברים היפים של הרב שג״ר שמסביר את גישתו של ר׳ צדוק: האמונה שלך חייבת להיות העמל שלך. האמונה בחיים מתחדשת מתוך עבודת הנפש הפנימית שלי: להפוך חושך לאור.

Photo by Daiga Ellaby on Unsplash

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *