רדוף היה עזרא אחר המצוות ומחזר אחריהן, מעולם לא הבין מהו שאמרו חכמים מצוות לאו ליהנות ניתנו, ופירש רש"י אלא לעול על צוואריהם ניתנו, הוא דווקא היה נהנה מהם הנאה מרובה. נטילת הלולב לאמירת הושענות כשריח אתרוגים וניחוח הדסים ממלא את אוירו של בית הכנסת, אכילת המצה השמורה בליל הפסח כשהבית בוהק והשולחן הערוך מעוטר בבניו ובנותיו חתניו וכלותיו, הלימוד בליל שבועות ובליל הושענא רבה הנמשך כל הלילה סביב השולחן העמוס כל טוב, ושאר מצוות וימים טובים, כל אלה עינגו אותו הרבה. זמן רב לפני החג היה לבו הומה אימתי תגיע לידי אותה מצווה ואקיימנה, וימים רבים אחר החג עוד התענג עליו. כששמע את סיפור מגילת אסתר בליל פורים מפי חכם אליהו רפול היה ליבו רגש כאילו הוא נמצא בחצר גינת ביתן המלך וממתין בבהלה לראות אם אחשורוש יושיט לאסתר את שרביט הזהב או שמא יגזור דינה למיתה חס ושלום. וכשקרא חכם יוסף פינטו בניגון המיוחד לו את מגילת רות, הילך עזרא בשדות בית לחם מלקט שיבולים אחר הקוצרים בשדה בועז העמוס תבואה מצפה לראות אם בועז יסכן את עצמו וייקח את רות לו לאישה או שמא יגרשה מעליו בנזיפה. וכשקראו בתורה בפרשת ויגש אליו יהודה, כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי, היו עיניו זולגות דמעות. מעשים רבים של הרפתקות שמע בין מנחה לערבית מחכם ציון ונטורה אך מעשים נאים יותר מסיפור רות המואביה ופרשת יוסף ואחיו, מעולם לא שמע. ובליל תשעה באב כשישב לארץ עם זקני בית הכנסת זוהרי חמה, וחכם אליהו המכוון מונה בקול בוכים כמה שנים היום לחורבן בית תפארתנו ולגלות עם הקודש מארץ הקודש ונר בודד מאיר את הארון הערום מפרוכתו, הייתה אנחה עמוקה נקרעת מלבו, אוי נא לנו כי חטאנו, והוא רואה בעיניו את פרחי הכוהנים זורקים את מפתחותיהם, וקופצים אל האש האוחזת בבית המקדש.
פניו של עזרא שמחות ומאירות היו כל השנה כולה חוץ מימי בין המצרים וימי הסליחות. משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב עצבות של אבלות הייתה מתפשטת בירושלים ורישומה ניכר על פניו, ובימי הסליחות מתיחות וכובד ראש נראו בו. מיום שהכריזו בבית הכנסת זוהרי חמה את ראש חודש אלול ועד שעלה מן המקוה ערב יום הכיפורים נראתה על פניו איזו עננה, כאדם שהוא טרוד ודואג. מרבה היה אותם ימים במלאכת שמים וממעט בדברים בטלים, משכים לסליחות ומרבה בשתיקה, מוסיף בצדקה ומעשים טובים וקונה לו סניגורים. אותם ימים היה חכם מנשה ממעט בשיעוריו במעשים שיש בהם מילתא דבדיחותא ומרבה בתוכחות ודברי מוסר המשברים את הלב, מספר שערי תשובה לחסיד רבנו יונה ומספר חובות הלבבות לרבנו בחיי. עזרא סימן טוב היה שומע את הסליחות והפיוטים ומתרגש. שורותיו של רבי יהודה הלוי היו ממיסות את ליבו: נעורי עד הלום עשו לנפשם/ ומתי גם אני אעשה לביתי/ ואיכה אעבוד יוצרי בעודי/ אסיר יצרי ועבד תאוותי/ ומה אומר ויצרי ירדפני/ כאויב מנעורי עד בלותי/ וליבו מתחלחל מעומק הדין. והיה החרוז מתנגן בו כל היום כולו ואינו מרפה ממנו ואפילו לרגע אחד. נעורי עשו עד הלום לנפשם/ ומתי אעשה גם אני לביתי/ נעורי עשו עד הלום לנפשם/ ומתי אעשה גם אני לביתי/ והיה מתמלא חרדה מאימת יום הדין. וכשהיה מגיע עזרא בתפילת יח לברכת סלח לנו נמלאו עיניו דמעות וזיכרון מעשה נעוריו עמד לנגד עיניו ולא מש. קשה וכואב היה המעשה, וכואב מאוד היה זכרונו. אותה שעה עלתה לנגד עיניו אנחתו של הפייטן: ומה אענה ואן אפנה לעזרה/ ביום משפט למי אנוס ומי לי/ זדונותיי למול פני ועיני/ כלימתי לעומתי ואצלי/ חטאי לו יריחון בם שכני/ אזי ברחו ורחקו מגבולי. כמה וכמה שנים בכה והתחנן שיימחל לו אותו עוון והיה ממרק ומכבס את הכתם בכל כוחו אבל תמיד בימי הסליחות נדמה היה לו שעוונו חוזר ועומד לנגד עיניו ולועג לו: כמדומה אתה שנמחה הכתם אינך אלא טועה. ויודע היה שהאמת איתו. ידע עזרא שהבטיחה התורה על התשובה וידע מה שאמרו חכמים שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד אבל לב יודע מרת נפשו וידע הוא שהרהורי אותו עוון עדיין מלווים אותו ולא נעקרו ממנו לגמרי ורושמו עדיין ניכר בו וממלא אותו כלימה. פעם אחת הגיע צדיק מפורסם לעיר והיו כל חבריו נכנסים אצלו בענייני חולים וזיווגים ופרנסה טובה וישועה וסגולות להצלחה, והוא, שלא הייתה דרכו בכך נמנע מלילך אצלו בשביל דברים אלה. עלה בדעתו שייכנס אצלו וישאל אם עדיין ניכרים סימני העוון על פניו שכך שמע מחכם פינטו שהצדיקים האמיתיים רואים את סימני העוון על פניו של אדם ובשרטוטי כתיבת ידו. המתין שעה ארוכה עד שיגיע תורו, כיון שהגיע סמוך לפתח נרתע וחזר לאחריו. אמר לעצמו, והרי אין הדבר תלוי אלא בי ומה יועילו לי דבריו. אם אזכה ויעמוד לי כוחי לתקן כבר הבטיחה תורה: ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו ולכשאזכה אבחין בעצמי שניצחתי, ואם נשאר רושם החטא בלבי משמע שעדיין לא ניקיתי ממנו, ומה יועילו לי צדיקים בדבר שאינו תלוי אלא בי. כך היה מתהלך בהרהורי תשובה מלא בושה כל אותם ימים מראש חודש אלול ועד ערב יום הכיפורים. ערב יום הכיפורים אחר שלקה משמש בית הכנסת, בנימין אסולין, ברצועה של עגל על גבו זכר למלקות ארבעים ושפתיו ממללות שלוש פעמים את הפסוק, והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו, וירד וטבל במקוה טהרה לקיים מה שנאמר: באנו באש ובמים, ועלה ונסתפג, אותה שעה ניכר בו שנתפייס. איזו רוח טהרה ופיוס מתפשטת אז בעולם. ואף זיכרון החטא היה נראה כאילו נמוג ממנו אותה שעה. ונתמלא אהבה כלפי העולם כולו. וכשהיה יושב בבית הכנסת זהרי חמה קודם כל נדרי עם כל הקהל עטופי טליתות לבנות ושומע את חכם אליהו רפול המכוון פותח בפיוט:
לך אלי תשוקתי/בך חשקי ואהבתי/לך לבי וכליותי/לך רוחי ונשמתי. הרגיש שליבו מתמלא תשוקה גדולה ואהבה. וכשהגיע חכם רפול לשורות האחרונות שבפיוט:
בכל לבי דרשתיך/ענני יה דרישתי/אנסך את דמעי לך/מחה חטאי בדמעתי/ונפשי אמרה חלקי/ה' היא ונחלתי/אסוף נא את עוונותי/בחסדך יום אסיפתי/ויום לכתי לפניך/רצה נא את הליכתי/ועם עושי רצונך/תנה שכר פעולתי/ ותשלח מלאכי החן/ויצאו נא לעומתי/ושלום בואך יאמרו/בקול אחד בביאתי/ואור גנוז לפניך יהי סתרי וסוכתי/ותחת צל כנפיך/תנה נא את מחיצתי…היה כולו נרגש ונרעש כאילו רוח טוהרה באה מפינות הבית ושורה עליו. פעם אחת באותה שעה עלתה בו מחשבה שלואי וכשיבוא יומו ויצא מן העולם יצא בפיוט הזה ובנעימה הזאת.
כסבורים אתם שכל ימיו של עזרא טובים היו. אינכם אלא טועים. וכי יש אדם שכל ימיו טובים והלא רוב ימיו של אדם מסובב הוא בצרות ובמכאובים. חבילות חבילות משתרכות הן על צווארו, מייגעות אותו ולא נותנות לו מנוח, ויש ומכריעות אותו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול להן. גם על עזרא סימן טוב לא פסחו צרות רעות, ואף שכל ימיו לא ראינוהו אלא כשטוב לו, ולא שמענו ממנו לא תלונה ולא אנחה, זהו מפני שהרגיל את לשונו לומר גם זו לטובה. שכך שנינו, חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. וקיים בעצמו מה שאמר דוד חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. ולא לשונו לבד הורגלה בכך אלא אף מחשבתו הורגלה בכך. עזרא הכיר טובה על הרגעים הטובים כאילו חנינה הם לנו ולא זכות. בחינת שבשפלנו זכר לנו כי לעולם חסדו. לא היו לו תביעות מן העולם. כך שמע פעם את חכם פינטו מפרש גמרא במסכת ברכות, מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר. אמר, מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. והקשה חכם פינטו, ומנין מובטח היה, וכי יש מי שביתו מובטח מצרות, אלא שפירש חכם יוסף שמובטח היה שאם צווחה בעיר אין היא בביתו, לפי שאנשי ביתו הורגלו שגם אם יש צרה אין צווחים. פעם שמע מחכם ציון ונטורה מעשה באחים הצדיקים רבי אלימלך מליזינסק ורבי זושיא. רבי זושיא מלומד בצרות רעות כל ימיו היה ולא ראה נחת מימיו. מעשה באדם אחד שבאה עליו צרה גדולה, והלך לרבי אלימלך. אמר לו, רבי, שאלה יש לי לשאול, אמר לו, שאל בני. אמר לו, אמרו חכמים חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, ופירשו מהו כשם, לקבלם בשמחה. רבי, אמר אותו אדם לרבי אלימלך, אנא באר לי מאמר זה שאין שכלי סובל אותו. אמר לו רבי אלימלך, בני, שאלה גדולה שאלת, מאמר קשה הוא ואין אני יכול לבאר לך אותו אבל כלך לך אצל אחי רבי זושיא והוא יבאר לך אותו. הלך אותו אדם דרך ארוכה ביערות ובשדות ונתייגע הרבה עד שבא אצל רבי זושיא, מצא אותו מגולגל בין תנור וכיריים מסובל בייסורים. אמר לו, רבי, אחיו, הרבי רבי אלימלך, שלח אותי לשאול אתכם שתבארו לי מהו שאמרו חכמים שחייב לקבל ייסורים בשמחה. תמה הרבי זושיא, ואמר לו פלא על אחי ששלח אותך אצלי שאבאר לך דבר זה. איך אבאר לך אותו ואני לא היו לי מעולם ייסורים ולא טעמתי טעמם.
מתוך "כעפעפי שחר" מאת חיים סבתו. הוצאת "ידיעות ספרים". כל הזכויות שמורות לסופר ולהוצאה
