הולדת ההגות היהודית
בטור האחרון הותרנו נער רוקד בליל שישי. הוא נע במעגל ועיניו עצומות, מזיע ושר, לגופו חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. לאחר מכן ייכנס לארוחת שישי ועוד יעלה בשעת ערב מאוחרת לבית המדרש, שם יושבים כמה תלמידים ולומדים. הוא מפסיק ללמוד ופונה אל חדרי הפנימייה ובדרך ממשיך לשיר לעצמו מזמרות השבת, גופו גדל, מבולבל מאותה תאוצה של הגוף, נדמה לו שהוא הולך ונכנס לתחום הבגרות, והוא עושה זאת בתחושה לבנה. בשבתות הללו, היה בו את השילוב אותו ניסיתי לתאר עד כה – התלהבות אקסטטית ואיפוק נפשי, להט אמוני ותחושת טהרה. לטעמי, חיים דתיים פירושם השילוב בין צמד החוויות הללו. אבל הימים הללו, ימי השיא של החיים הדתיים-הלכתיים שלי, עמדו לפני תבוסה. המרד עמד לפרוץ.
עד היום איני יודע מה בדיוק גרם להשפעה של הרמח"ל להתפוגג. נדמה לי, ממרחק השנים, שאותו דבר שהכריע את חיי לכיוון הטהרה, גם הרחיק אותם לאט משם: ארון הספרים היהודי. הסיפור שלנו, במובן הרחב ביותר, והסיפור הפרטי שלי, הם צאצאים של אותו ארון ספרים. באותם ימים של גיל חמש עשרה חדרה לחיי מגמה נוספת של הקיום היהודי: ההגות הדתית. גם כעת, שאני בוחן את מערכת היחסים שלי עם היהדות ממרחק השנים, שמחה שקטה עוברת בי כשאני מזהה כיצד הספרים הם נקודות הציון המרכזיות באותה מערכת יחסים. בכל זאת, משהו מתלמיד הישיבה עוד נותר בי.
ספר הכוזרי
זה התחיל עם ספר הכוזרי, אותו למדנו בכיתה. ספרו של הריה"ל, רבי יהודה הלוי, עשה עבורי פעולה הפוכה ממה שביקשו הרבנים שהביאו אותו. הם ביקשו את הוכחת צדקת הדרך היהודית, את המסע הפילוסופי שעורך החכם היהודי בעזרת החבר בין דעות ואמונות, את הדיאלוג המבקש לעמוד מול התקפות התפיסות האחרות, אבל עבורי היה הספר הזה מפגש חריף עם עצם הוויכוח, עצם החיפוש הרעיוני, עצם "פתיחת" הכתוב. המשפט שמוביל את המלך בספר הכוזרי, "כוונתך רצויה, אך מעשיך אינם רצויים", פגש בתוכי קול דומה. אולי הייתה זו התזזיתיות של גיל ההתבגרות, אולי העובדה שאותה התלהבות דתית שעטפה אותי לא הייתה בעלת יסודות מוצקים, ואולי בגלל שבכל עת ובכל זמן, בלב ליבה של היהדות האורתודוכסית, כמו גם בלב ליבה של חוויה נטולת אל, אותו משפט קיים ופועם. המעשה האנושי הינו מעשה חסר סיום, הוא נע ומתקיים בגלל העדר שלמות, בגלל תחושת הטעות התמידית. לפיכך, המשפט הזה הוא משפט תמידי, והמסע לפתרון שלו עומד בבסיס התנועה הנפשית.
כוח הלימוד והוויכוח
הכוזרי היה עבורי הזמנה למרחב שלא הכרתי, לבית המדרש במובנו הפנימי, שאינו סגור בפני שום קול ואינו נמנע מקריאה ומבט על האחר. היכולת לצאת למסע אישי בכדי לנסח עמדה מגובשת ופרטית ביחס לחיים הדתיים, היכולת לעצב אותו מחדש, והעובדה כי רק העמדת תפיסת העולם מול התקפות משמעותיות ונוקבות יכול לאפשר התגבשות אישית ויציבה של תפיסה רוחנית, כל אלו קרנו מהספר.
עד היום אני תופס את האתוס המרכזי בחשיבה היהודית ככזה. למרות כוחם של הנביאים, למרות סיפורי התנ"ך ושירת דוד, למרות שירת ימי הביניים ומהפכת החסידות, למרות שכל אלו אולי אפילו קרובים יותר למבנה האישיות שלי, ומפעילים את העולם החוויתי שלי, שהוא העולם המפותח יותר בגוף הרוחני שלי, הרי שבעיני הפעולה המרכזית ביהדות הייתה ונותרה הלימוד, ויותר מכך – הוויכוח. הדלק של הוויכוח הוא סקרנות, והסקרנות הזו, כפי שהיא מתגלמת בספר הכוזרי, אינה נגמרת בגבולות הבית והשבט, היא עומדת מול הסביבה, מול הזמן, ומוכנה לצעוד קדימה.
הסקרנות הזו היא תפיסה שתמיד מעמידה את הכתוב במבחן, שאינה מוכנה לקבל סיפור נצחי ולהפוך אותו למיצג מאובן. אנחנו חיים בהתמודדות יום יומית עם דתות שזו בדיוק תפיסתם העצמית, ואנחנו רואים את הבעייתיות בתפיסה בלתי משתנה של טקסט דתי. לא שאין חשיבות לאותו סיפור מסגרת היסטורי, וודאי שיש, זו כנראה הדרך היחידה ליצור קהילה דתית, אבל המאבק בין היחיד, כלומר הממד המשתנה, לקהילה, הממד הבלתי משתנה, הוא מה שיוצר את האנרגיה התיאולוגית. כל ההתפתחויות ביהדות נבעו מאותו חיכוך. ספר הכוזרי הצית בתוכי את היחיד, היחיד שהוא הולדת הוויכוח.
בין גמרא לאמונה
בשעות הלימוד בישיבה התלמוד זכה בבכורה, ואילו ספר הכוזרי הגיע בשעות מאוחרות יותר, ובצמצום. אני זוכר את עצמי יושב והגמרא פתוחה מולי, אבל בעיניי רוחי מופיע החבר, פניו צבועות בלהט, הוא מסתחרר בתמונה בעלת צבעים עזים יותר, סביבו נעות דמויות הלבושות בגדים לא מוכרים, שפתם אחרת. לאחר הידרדרות הולכת ונמשכת בלימוד הגמרא הייתה לי פגישה עם הרב. הוא זיהה את הנער שהחל נפתח בתוכי: חסר סבלנות, רגלו מטופפת על הרצפה, עיניו מרוחקות, מבטו פונה אל מחוץ לכיתה. הוא הציע לי, בנדיבות שעד היום אני חייב לה חוב גדול, שבמקום שיעורי הגמרא אפנה לבית המדרש ואלמד את מה שכינו בישיבה "אמונה".
האם ידע אותו רב שהוא פותח שער שיסתיים בגבר ארוך השיער הכותב את השורות הללו בתל אביב? כנראה שלא, הוא ביקש לסייע לי להישאר בתוך ההתלהבות הדתית, ואולי זה בדיוק מה שהוא עשה, מכיוון שבאותם שעות, בחדר פנימי בבית המדרש פגשתי את הדמות הקרובה לי ביותר בחיי הרוחניים, מי שעבורי הוא הרב המובהק, מי שכמעט ואין יצירה שלי שהוא אינה מופיע בה, מי שהוא בעיני אחרון גדולי התורה שלנו: הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בבית המדרש בישיבה היה חדר פנימי, כמו נסתר, שבו שכנו ספרי ההגות. מובלעת שבה התגודדו נערים דומים לי. התחלתי לשבת שם בבקרים, ושם מצאתי את "אורות הקודש".
אכתוב בהרחבה על אותו מפגש בטור הבא, ועל דמותו של הרב קוק והסעד שהעניקה לי לאורך עשרים השנה האחרונות, אבל קודם לכן אני רוצה להגיד כמה מילים על מבנה אישיות, ועל העובדה כי בלי התייחסות לאותו מבנה אי אפשר להבין את מגוון הקולות היהודי. הנקודה ממנה פורצים המאבקים בתוך העולם היהודי מצויה בהתעלמות מהעובדה כי אנחנו מורכבים מתמהילים נפשיים מגוונים, כפי שארון הספרים שלנו גדוש בנוסחים שונים, בלשונות רבים ומגמות שונות בתכלית – כיצד אפשר בכלל להעמיד באותו טון את ספרי המוסר וסיפוריו של רבי נחמן, ואת ספרי השאלות והתשובות ואת ספר התניא? מדוע אנחנו מקבלים ומכילים בתוכנו את דמותו של הרב מקוצק יחד עם הגאון מוילנא, את הרב ש"ך יחד עם הרב קרליבך, אבל בחיי ההווה מתקשים לקבל את ההשפעה המכריע של מבנה האישיות על הצורה שבה היהדות באה לידי ביטוי?
החגיגה השמחה של הריבוי האנושי
המגוון האנושי, במקום שייהפך לחגיגה נמשכת של מפגש בין קולות שונים, הופך לתדהמה של כל צד מהצד האחר בחדר ההומה. אנחנו שרויים עמוק בתוך העידן הפסיכולוגי ועדיין לא מצליחים להפנים אותו, את הצורה שבה כל אחד מאתנו מתעצב וגדל בסביבה אחרת, בסיפור משפחתי שונה, עם אקלים אחר ונוף שונה. האם העבודה הרוחנית של מי שגדל במעלות דומה למי שגדל באילת? האם מי שגדל במשפחה ממוצא מזרח אירופאי דומה למי שגדל במשפחה ממוצא בלקני? האם החוויה הרוחנית של יהודי ממוצא אתיופי התהוותה כמו זה של מי שהגיע, כמו אבי, מאודסה? וודאי שלא. בימים ההם, באותה מובלעת בבית המדרש, בעוד חברי בכיתה, שעות הבוקר עוברות עלי באיטיות בין מדפי הספרים. אני שולף ספר ומניח אותו, שולף אחר, צולל ועולה מעל פני המים, בשלב מסוים, אני מגיע לרב קוק, מגיע לעבר מי שהכיל בחייו קולות שונים בחוץ – המתנגדים, היישוב הישן, החלוצים, אנשי ירושלים ואנשי יפו – והכיל גם קולות שונים בתוכו – ייאוש ואוטופיה, הלכה ופילוסופיה. שם מרדתי, גילתי שיש מורדים-אוהבים, כפי שאני, גם בתוך לב היהדות.
נהנה מאוד לקרוא.
תודה על הטור.