איש הריבוי הפנימי

סיפורו של דתל''ש מאמין, חלק ח': בשלב מסוים עזבתי את הישיבה, אבל הייתה דמות רבנית שהמשיכה ללוות אותי גם אז. הדמות הזו הייתה מי שאני מחשיב לגדול ההוגים היהודים, ולאדם המכיל בתוכו מורכבויות אין ספור: הרב אברהם יצחק הכהן קוק
איש הריבוי הפנימי

הצהריים האחרונים

בשבוע שעבר נותרנו עם הנער שמתחיל לשלם את המחיר הכבד של המרד. באחת השבתות אותו נער יוצא לשוטט בשכונה המנומנמת סביבו, שכונת בית וגן, מישהו מרבני הישיבה ראה אותו ודיווח הלאה, וכך הוריו של הנער הוזמנו לשיחה עם ראש הישיבה. אני זוכר את אותם צהריים בבירור, איש אינו שוכח את הצהרת העצמאות הפרטית שלו. הורי ישבו מול ראש הישיבה, רב נוסף נכנס לחדר כשראש הישיבה החל להרים את קולו. הורי התנצלו בשמי, הבטיחו התנהגות טובה יותר. אבי נעץ בי מבט מצמית, ראיתי את שרירי פניו נחשקים. אמי רעדה מצער. הם שוחחו לגבי, מעל ראשי: מה עלי לעשות, כיצד אני יכול לתקן את דרכי, מה העונש הראוי. הבטתי אל החלון הגדול שמאחורי ראש הישיבה. מבעד אליו נראה אתר בנייה, כמה פועלים ישבו שם על בטון חשוף ואכלו. השמש בערה בעצמה והם הנמיכו את ראשם מולה. לצדם עמדו כמה עצי אורן. שום תזוזה לא נראתה בחוץ, רק מכונית בודדת, מדי פעם, ירדה לעבר הר הרצל, מאותת לפנייה למרכז העיר או נוסעת ישר לעבר עין כרם. התבוננות, שוטטות עם העיניים, מילים שעוברות מעלי, לצדי, שמי נאמר שוב ושוב. קמתי.

אני זוכר את השמש נופלת על פניו של ראש הישיבה, את ההלם בפניו של אבי, את גופו זז מעט, מוכן לזנק, את הפה הפעור של הרבנים. אני לא נשאר פה, אמרתי. אני סיימתי. זה לא עבורי ואין טעם במשחק הזה שאנחנו מנהלים כבר כמעט שנה. אני כבר לא מתאים. זה לא נכון לו לי ולא לישיבה, אין טעם להילחם סתם. המילים יצאו מפי רגועות ושלוות, אבל רעד אחז את הפנים. אחרי המילים הללו לא היה עוד מה לומר. הימים בישיבה תמו.

הרב שלי

מיד לאחר הישיבה עברתי ללמוד בתיכון אקסטרני שנקרא מל"ד. מרכז למידה דתי. היה זה בית ספר שנועד לפליטי ישיבות תיכוניות, ובתוכו נפגשתי במהירות עם תופעות שהיו רחוקות ממני: שימוש בסמים, מפגש עם בחורות צעירות, נסיעות לכנרת ולסיני, ובעיקר הצטרפות לנוער רב שהיה מבלה את זמנו בכיכר ציון בירושלים, שהיה הסמן הפרוע של הנוער הדתי-לאומי והירושלמי. אבל עוד לפני כל זה, או בתוך כל זה, ובעצם מכיתה י' ועד ליום הזה, ישנה דמות רבנית שמלווה אותי, היא שהיוותה תמיד את הקשר הרציף והמשמעותי ביותר שלי ליהדות, ומפעילה בי את המחויבות הרגשית שלי להתנסות רוחנית בכלל. האדם שאני חש קרוב אליו יותר מכל דמות רוחנית אחרת, מי שהקריאה בו היא אחת החוויות הספרותיות החשובות בחיי, שהוא בעיני גדול ההוגים היהודיים של העידן המודרני, ומי שהיה יכול להפוך משמעותי אף יותר אם לא היה נכלא בסד בעייתי, הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

מסע המושבות

את "הספרים הלבנים", אותם ספרים המאגדים את כתיבתו של הרב קוק, פגשתי לראשונה באותו חדר פנימי בבית המדרש. אבל לפני שאצלול אל כתבי הרב קוק, ואל השינוי בהבנה שלהם, והיחס אליהם ברבות הזמן, אני רוצה לדבר קצת על דמותו של הרב. בימים אלו אני מנסה לכתוב מחזה על אחד מהסיפורים המדהימים בחייו, סיפור שאולי מתמצת את כל הווייתו: המסע שהוא ערך למושבות בגליל שהוקמו על ידי החלוצים בני העלייה השנייה, רבים מהם רחוקים מהיהדות, וחלקם גם עוינים לה. אבל לא רק מול המושבות נע הרב קוק עם ידיעת עימות אפשרי, גם מול מי שהיה לצדו על העגלה היה העימות בן-בית. עם הרב קוק עלה לצפון הרב זוננפלד, המנהיג הראשון של העדה החרדית  בירושלים, ומי שהיה בוויכוח מר עם הרב קוק, שכלל גם פגיעה ברב קוק מצד תלמידי הרב זוננפלד ותביעות משפטיות מולו (אם כי, יש להודות, העימות בעיקרו היה לאחר מסע המושבות, והחריף בעיקר כשהתמנה הרב קוק לרב הראשי, ומולו מונה הרב זוננפלד למעין רב ראשי חלופי של העדה החרדית. אבל כבר אז היה פער בין הרבנים).  ניתן לומר כי כל הצדדים לא חשו לגמרי בנוח עם "הרב מיפו" כפי שהוא מכונה בפנקס המסע, עם אדם שלא היה מוכן להתחייב חברתית לדבר מלבד העם כולו, ואפילו העולם כולו. עם אדם שהיה גלוי ביחס לנפש, במקומות שבהם הנפש היא סערה מסוכנת, ושהיה קנאי להלכה ולמסורת במקומות שבהם אותה מסורת הייתה נלעגת, סממן של עולם ישן ופרימיטיבי.

בין ברנר לעגנון

לא בכדי היה הרב בקשר עם צמד הדמויות החשובות ביותר בספרות העברית. מצד אחד ברנר, שהיה צועד בעקבות הרב קוק ביפו, ומאידך עגנון, שכל חייו ביקש להתקרב אל הרב והביא לו את ספריו. אין לכם אנשים שונים יותר משני אלו, הנפש הפצועה, התלושה של ברנר למול אותו יהודי המתענג על צבעיו של העולם היהודי, על העסיסיות שלו, גם אם הוא יודע לתאר את פיתולי הנפש הלא פשוטים של אותו עולם. הרב קוק עמד שם, היה מסוגל לשוחח עם זה ועם זה, לא מן השפה ולחוץ, אלא מכיוון שהוא עצמו היה ברנר, ועל כך יעידו כתביו האישיים, המלאים באופל תחושת הבדידות שברנר היה דובר מובהק שלה, ומאידך, הייתה בו גם משיכה אל העולם החסידי, אותו עולם שעגנון תיאר. בין ברנר לעגנון, משוואה שאני מוכן לחיות בתוכה, התקיים הרצוא ושוב של העת הזו בעולם היהודי-ישראלי. כן, הוא היה אדם שומר מצוות, במובן החמור של המושג, אבל הייתה בתוכו הבנה עמוקה ופנימית, למי שיש לו מאבק עם המציאות ההלכתית.

המסע

קראתי את פנקס המסע למושבות בספרית גרשום שולם בספריה הלאומית, אותו כתב מזכיר המשלחת, הרב הורוויץ. התיאור מעורר השתאות. בכל מקום שאליו הגיע המשלחת קם הרב קוק ונותן דרשה שמעוררת את החלוצים. בין השורות ניתן ממש לראות סצנות מאותו מסע, כיצד במקום אחד קם מורה מקומי ותוקף את הרב קוק, כיצד הרב קוק ממשיך לדבר, רק כעת דיבר אל אותו מורה שמאשים את המשלחת בכפייה, בשמרנות, בחוסר הבנה, בניסיון להכשיל את מפעל ההתיישבות. לאט לאט העימות מתפורר, ואם הוא אינו מתפורר החלוצים ממהרים להרגיע את העימות. את תוצאות העימותים הללו אפשר לראות במכתבים שהוועדים בכל מושבה שלחו לרב, כמעט כולם הסכימו על שלושת הבקשות של המשלחת: תרומות ומעשרות, כשרות, העדר עבודה בשבת.

אני מזכיר את הסיפור הזה כי גם עבורי עשה הרב קוק מסע למושבות. העגלה שלו הופיע במושבה שלי כמעט בכל שנה משנות הבגרות שלי, אבל בכל פעם הוא הופיע עם בקשה אחרת, דרשה אחרת, ולעתים, לחישה או צער אחר. זו התכונה המרכזית שלו בעיני: הריבוי הפנימי. הרב קוק הוא איש הלכה, שפסק כרב ראשי כמו שהוא אדם פרטי שמסתובב בחצות מוכה צער על האש והעשן שקמים שוב ושוב באירופה. הוא אותו אדם שמאמין בהשתלמות עולמית, בתנועה אוניברסלית של שינוי ובחירה בטוב, כפי שהוא אדם בודד שכותב על תחושת הייאוש האישית, תחושת חוסר המוצא, תסמונת "איש האמונה הבודד" כשם ספרו של הרב סולובייצ'יק. אדם בעל הכרה בממד הרוחני הקולקטיבי, אך גם כי בעמידה של האדם מול האל יש יסוד קיומי פרטי, בודד, בלתי ניתן להסבר, בלתי ניתן לחלוקה. הוא אותו אדם שכותב מתוך ציטוט של כל שפע הספרות התורנית, אבל גם כותב שירה הנובעת ממקום משוחרר ונטול היררכיה, אותו אדם שמשוחח עם הרב זוננפלד בה במידה שהוא משוחח עם החלוצים במושבות.

עידן הפוסט

בשבוע הבא אסקור את כל תחנות החיים השונות בהם הופיע הרב קוק עבורי: בישיבה, בשבועות הספורים במכינה קדם צבאית, בצבא, במסעות בחו"ל ובחיי בתל אביב. אבל לפני זה, ברצוני לכתוב כמה שורות על העדר "הרב קוק" בחיינו. בני אדם אינם צומחים בריק, הם אינם מופיעים ללא קשר למגמות סביבם. עידן "הפוסט" בחיינו ביקש להוביל לשחרור של אמיתות לא נשמעות, לחלץ סיפורי חיים שלא היה להם קול, לעצב קיום שבתוכו יש ריבוי, לוודא שבמקום תפיסה אחת מרכזית יעמוד מולנו גן מלא שבילים. הרצון הזה קרס ברעש גדול, כי הוא לא לקח בחשבון את הפעולה האנושית מול מפץ כזה, פעולה של מי שלא בנה בתוכו אפשרות לאותו ריבוי: פחד. ומה קורה מול פחד? אנחנו רצים למוכר, למה שאנחנו תופסים כבית, למי שדומה לנו. אנחנו מבקשים להיות מוקפים בפנים זהות, להתחמם באש משותפת, לחוש את הסמיכות המגוננת של האמת. זה העולם שבתוכו אנחנו פועלים כעת, כיתות כיתות, צפופות וצודקות. התבוננו ימינה ומשאלה, יבשת אחר יבשת, השחרור הגדול הפך את המציאות לרבעים מגודרים. המסע למושבות היה פעולת התנגדות לאפשרות כזו. הפניית עורף למוכר, תנועה לעבר פנים זרות, עימות וקרבה למי שנראה אחרת. זה היה הרב קוק, ולכן, אחרי הכל, הוא הפך לידיד נאמן, אין לי בית בעצמי, שום אמת אינה מקיפה אותי בגדרות, אינני רוצה רק אנשים דומים לי סביבי, מסע המושבות הוא דימוי טוב לתפיסת הקיום הזו.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *