עכשיו מותר לגלות

פרשת עקב התשע"ז: פרשת עקב היא פרשה פשוטה ונפלאה. קריאה בסיסית שלה, אף ללא פרשנויות, מגלה שפע פסוקים שעוסקים בנושאים הבנאליים של החיים, ומעניקים להם משמעות חדשה ומרעננת. סיון רהב מאיר שלפה מהפרשה שישה של עקרונות זהב שיורדים לעומק החיים עצמם

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

לפני שמתחילים את השיעור, הודעה חשובה: אתר ליבא משנה את מתכונתו הנוכחית. החל מהאחד בספטמבר, האתר ימשיך לפעול, אבל לא יוכל להמשיך יותר לממן את צילום הווידאו והעריכה של השיעור. אנחנו מחפשים פתרונות בימים אלה, אבל כיוון שהשיעור התנדבותי אנחנו פונים גם אליכם – אם מישהו היה רוצה לקחת חסות כדי שהשיעור ימשיך להיות מצולם ולהופיע באינטרנט – אפשר לפנות לאתר ליבא

ועכשיו, לאחת הפרשות הכי יפות בספר דברים, פרשת עקב, שנפתחת בפסוק:

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ.

אין ספור פרשנים, וסקרנים וקוראים, ביניהם אנחנו, נעצרים ושואלים את עצמם מה זה בכלל "עקב"?

א. סיבה והתוצאה

בראש ובראשונה הלכתי למילון, שם מוסברת המילה: בגלל; כיוון; היות ש⁻; בעקבות. כלומר: אם-אז. סיבה ותוצאה. דבר מוביל לדבר. שכר ועונש. מדובר על קשר שאנחנו נוטים לפחד ממנו. התקשורת אוהבת לשלוף פסקאות מעלוני ביכ"נ שוליים, שמסבירות איך אירוע X, בדרך כלל אסון, קרה בגלל Y, ולצעוק "שערוריה", ותמיד יש כאלו שמגיבים: "לא, לא אנחנו לא כאלה, מה פתאום, אנחנו לא מנהלים את פנקס החשבונות של הקב"ה". זה נכון, כמובן, אבל זה גם נכון שהתורה אומרת באינספור מקומות שיש קשר בין ההתנהגות לבין התוצאות ובפרט בארץ ישראל, שמנגנון כזה קיים. כלומר, זה שאנחנו לא מנהלים את הפנקס, לא אומר שאין פנקס. מדובר בעקרון שחוזר בתורה.

ב. מצוות  שאדם דש בעקביו

רש"י – "אם המצוות הקלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון".

רש"י מפנה את תשומת לבנו לא להקל במצוות קלילות כאלה, קטנות במרכאות. רובנו לא מזללים בברית מילה, בפסח, אלו הדברים הגדולים, אבל יש מצוות אחרות שהגישה כלפיהן היא "יאללה, בקטנה". הרש"ר הירש אומר לבדוק במה מזלזלים בדור שלך – ואת זה לייקר. בזה להשקיע. זה חשוב.

ג. תזיזו את העקבים

יש עוד פרשנות שמתייחסת למילה עקב, בעיני עמוקה מאוד, ניתוח פסיכולוגי של מה קשה לנו לעשות המיווחד לדור בעצלן שלנו:

רבנו בחיי:

"בא להזהיר על אותן מצוות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצווה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש, ולבקר את החולים, וללוות את המתים, ולנחם אבלים – כל אלו מצוות של פסיעות, ושכרן גדול".

והיה עקב תשמעון – תזיזו את העקבים.

כמה זה נכון. בימינו אנשים מוכנים לשלם כדי לא לקום. מעדיפים לשלם למישהו ולא ללכת להתפלל, לנחם אבלים, לבקר חולים, לצעוד בהלוויה. כל הקונספט של לקום מהספה, לצאת מהבית, לזוז ולבצע, קשה לנו.
ד. פרשה שנכתבה לעקבתא דמשיחא

פירוש רביעי ואקטואלי הוא של הרבי מליבוביץ – "והיה עקב" – זו פרשה המיוחדת לעקבתא דמשיחא, תקופת פעמי משיח, כשהגאולה מתחילה. פרשה שכולה עקרונות לתקופה הזו, שבה יהיה מורכב ומבלבל.

באופן כללי ניתן לומר כי ספר דברים, למעשה, נותן לנו עוד גרסה לאירועים. מעין "עכשיו מותר לגלות". לקראת הכניסה לארץ ניתן לחשוף דברים שקרו מאחורי הקלעים של הפרשות האחרות, ולא סופרו אז. כך ששווה לעקוב, כי נגלה הרבה סקופים לאורך הקריאה.

ואחרי כל ההסברים – אז מה עקב תשמעון, מה יסודי כל כך, מה צריך לשמוע? מכל העקרונות היסודיים עליהם נדבר בפרשה, אני בחרתי שישה (בפרשה יש הרבה יותר). מדובר בעיני חומרי החיים הבסיסיים, עניינים שמובילים אחד לשני:

משמעות

ארץ

אוכל

שכחה

זוגיות

ענווה

לא נלך על פרשנויות עמוקות, פילוסופיות מורכבות. הפסוקים עצמם אומרים המון בפשטות שלהם. ספר דברים קורא לנו פשוט לחשוב על כל אותם דברים פשוטים. בסיסיים. עקרוניים. אפילו בנאליים.

משמעות לחיים

הרבה פסוקים הם מאוד יפים וגם מפורסמים, כל כך מפורסמים שלא שמים לב למה בעצם כתוב בהם. למשל – מי לא מכיר את הביטוי "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". אז הנה ההקשר המלא שלו, והמשמעות האמיתית:

וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ:  לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה' יִחְיֶה הָאָדָם

במדבר קבלתם לחם מן השמיים. עכשיו אתם נכנסים לארץ, ומלחמת הקיום יכולה לחסל אתכם. לחם מלשון מלחמה, מלחמת החיים. בפעם הראשונה תצטרכו להילחם על הלחם, על הפרנסה, על ההישרדות היום יומית.

אבל תרבות הקיום היא לא הכל. במדבר קיבלתם לחם מן השמיים כדי להתרכז בעיקר, וגם כאן אתם אמורים לזכור את זה, שהלחם, הקיום הפיזי, אינו העיקר:

"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם"

מה זה מוצא פי ה'? כמו שהגוף צריך תזונה, הנשמה צריכה את התזונה שלה. חסד, תורה, תפילה, בין אדם לחברו, בין אדם למקום. לא רק קיום פיזי, אלא גם קיום רוחני.

"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" מעלה את השאלה – האם אנחנו חיים או רק מתקיימים ?

ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר היהודי המפורסם, ניצול השואה, הגדיר את האדם בתור "מחפש משמעות". הוא טען שאדם לא צריך רק "לחיות", אלא זקוק להיבטים הרוחניים שמעבר.

התורה מבחינה כבר כאן בין חיים של קיום לבין חיים משמעותיים:

שימו לב שהמילה יחיה מופיעה בפסוק פעמיים – אבל אונקלוס בתרגום לארמית (שמהווה סוג של פירוש) מתרגם אחרת – כשמדובר על אכילת לחם, הוא מתרגם: "כי לא על הלחם לבדו יתקיים האדם", וכשמדובר על עניינים שברוח הוא מתרגם: "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

לא מספיק רק להתקיים, צריך לחיות.

ישנו שרטוט מפורסם בעולם הפסיכולוגיה, פירמידת הצרכים של מאסלו. אברהם מאסלו היה אף הוא יהודי, בנם של מהגרים מאירופה, בן בכור לשבע האחים בברוקלין, הוא נחשב לפסיכולוג חברתי מוביל, והגה פירמידה תאורטית שמחלקת את צרכי האדם לרמות שונות: צרכים בסיסיים – חמצן. מזון. מים. ביטחון בקיום הפיזי (ביטחון גופני, משאבים ותעסוקה, בריאות). בשלב הבא אנחנו מדברים על שייכות זהות ואהבה. אדם צריך חברות ומשפחה. אחר כך – כבוד והערכה. הערכה עצמית, ביטחון עצמי, הצלחה. והטופ – מימוש עצמי. מוסריות, יצירתיות, פתרון בעיות.

או בקיצור – לא על הלחם לבדו יחיה האדם. הלחם הוא רק הבסיס, אבל חייבים יותר כדי להתקדם בפירמידה.

בשבוע שעבר, כשהגשתי את החדשות של שש, קרן בצלאל מדסק החוץ ביקשה לפרוץ לשידור עם ידיעה מרעישה: תהפוכה ברשימת עשירי העולם. ביל גייטס, המייסד האגדי של "מייקרוסופט", הודח מראשות הרשימה. אותו מחליף ג'ף בזוס, מייסד "אמאזון". אבל תוך כדי הראיון איתה היא מספרת שגייטס יכל להישאר במקום הראשון, היו 80 ומשהו מיליארד דולר, אלא ש- 40 מיליארד נתן לצדקה במסגרת "התחייבות הצדקה" (The Giving Pledge) עליה הכריז יחד עם וורן באפט, הדוגלת בנתינת 50% מהרווחים (יותר ממעשר!). ולפיכך הוא ירד מראש הרשימה.

הלכתי לבית עם המחשבה הזאת. אז מי העשיר בעולם? האם המטרה רק לאגור ולאגור לחם עד אינסוף, או להבין ש"לא על הלחם לבדו" ויש דברים חשובים יותר. אגב, בזוס נהנה משהות בראש הרשימה במשך שש שעות, וחזר להשתרך אחרי גייטס לאחר שהייתה עליה במניה.

אז דיברנו על משמעות בחיים, איפה מיישמים? משמעות זה יפה, צריך מקום פיזי. עכשיו, הנושא הבא – קשר לארץ.

קשר לארץ

עכשיו הכל מתחיל באמת, ואי אפשר לפספס את המילה המנחה:

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר ח. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ ט. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.

המילה "ארץ" מופיעהשש פעמים בשלושה פסוקים, כמו פעמון שמהדהד קולו על פני כל, כאילו התורה לא יכולה "להתאפק" מלחזור על המילה הזו שוב ושוב, להתרפק עליה, מכאן לומדים הלכה – חכמינו לוקחים את זה מהפיוטיות הזו לתכלס, קדימות בברכות, מה אוכלים קודם לפי הפסוק הזה, על מה מברכים קודם, אבל הרש"ר הירש מצביע על נקודה אחרת:

"אולפן המסע במדבר הגיע עתה לסיומו. בקרוב יתחיל העתיד שכל אותו מעמד חריג נועד להכין אותו, ויהיה עליך להגשים בתנאי חיים רגילים את מה שלמדת באותו אולפן ניסי. אל ישתכח מלבך הלקח הזה, כאשר ישתנו תנאי אושרך. ורק אם תשיב לבך לאזהרה זו, יהיה קיום להצלחתך בעתיד"

הרבה שנים יהודים קראו את הפרשה וראו מהחלון את תימן או רוסיה. היום אנו קוראים ורואים אותה מהחלון. יותר מכך, הפרשה נופלת בתקופה בה רובנו מטיילים, זוכים להכיר אותה דרך הארץ דרך הרגליים, לעמוד בה בפקקים, לשמוע את הילדים רבים במושב האחורי…

הרבה פרשנים מתעכבים על הפסוקים הללו, ומכל אחד אפשר להבין מהי האג'נדה שלו בנוגע לארץ. הרב נריה, למשל, מדבר על "מצוות התלויות בארץ" – או כמו שהוא רואה את זה: ארץ התלויה במצוות.

המהר"ל מפראג כותב אמירה מעניינת, בעיקר אחרי תשעה באב, ואחרי שדברנו על סיבות לחורבן ולגלות:

"כאשר ישראל הם דומים ומתדמים אל האבות, שלהם ניתנה הארץ, ואליהם שייכת הארץ – אז יש להם הארץ. וכאשר הם יוצאים ממידת האבות, עד שאינם דומים להם – אז אין לישראל הארץ, וגולים ממנה"

הארץ היא של אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. אם אתה דומה להם, היא שלך. זכויותינו בארץ מתחילות בחובותינו כלפיה. מערכת שלמה שקשורה בעבודת האדמה, בשבת, בחגים.

כל הפרשות הללו, של ספר דברים, הן פרשות מאוד ציוניות, ומעלות את השאלה: האם אפשר להתחיל את הציונות בנקודה מסוימת, או שזה שגוי לומר שהציונות החלה ב-48 בקונגרס הציוני הראשון, בהתעוררות כזו או אחרת? אולי הרעיון הציוני החדש הוא רק ביטוי לתנועה בת אלפי שנים, לא עוד תנועה לאומית רגילה, תראו הסבר יפה אצל הרב קאפח (לקחתי מהרב יצחק הלוי, הרב של קרני שומרון):

"בתימן לא היה קיים המושג 'ציונות' כמונח לתנועה. כל הפזורה היהודית בכל רחבי תימן היו שם כזמניים, ראו את עצמם כבמלון אורחים אף שזה נמשך אלפיים שנה, לפיכך כל קבוצה או יחידים שעלו לארץ ישראל במשך הדורות, לא היו חריגים מן הכיוון הכללי, לכן לא צוינו עליות שלהם, מה שאין כן עליות ממקומות אחרים, כגון עליית תלמידי ר' יהודה החסיד, תלמידי הגר"א. בשל חריגתם מן הרוח השוררת בסביבה, הייתה עליתם מאורע חריג, מאורע פלא, שאר רוח. היה צורך להיות חסיד, או מתנגד למוסכמות, כדי לעלות לארץ ישראל. בתימן לא היה צורך בכך. העלייה הטבעית נמשכה באופן טבעי ורגיל, כי הרי כולם מועמדים לכך, כל אחד היה מצפה לשעת כושר, לסילוק המעצורים המיוחדים לו. הציונות נוצרה כתרופה להתנגדות לעלייה, ובאין מחלה אין צורך לתרופה".

הוא מסביר יפה את הציונות הטבעית, העתיקה, העתיקה, שהיא לא איזה נושא לפולמוס מודרני.

דיברנו על דברים גדולים – ייסורים, משמעות החיים, וארץ ישראל. מכאן עוברים ל…אוכל. בעצם עשיתי פה טריק. ראינו רצף מקסים של פסוקים על ארץ ישראל, שלושה, ועכשיו נביא אותם עם הרביעי שמיד אחריהם:

אוכל

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר ח. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ ט. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.

ואז – נחשוף את ההמשך, מכירים את הפסוק במנותק לא כחלק מהרצף, שימו לב אחרי מה הוא מגיע. מתוך ההודיה על הארץ הטובה, מגיע הציווי לאכול, לשבוע ולברך:

 וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ.

למי שמכיר את הפסוק רק מברכת המזון, הנה ההקשר הכללי. זה מה שמוביל לפסוק הזה, זה מה שמוביל למצוות ברכת המזון, מצווה מפורשת בתורה.

אומר הרב נריה:

"אין לך מקום שבו יכול להיות האדם מובלע באני שלו, בקיומו ובהנאתו הפרטית, כמו בעת האכילה. לכן המקום היחיד המפורש שבו נתחייבנו בברכה מדאורייתא, הוא בברכה על המזון. לידע ולהודיע: שלא יסיח האדם דעת, שיזכור מי הוא הנותן לנו מזון ושובע".  

כלומר, החיבור בין הביס לבין השמיים – מתחיל כאן. יש בפרשה הרבה רעיונות נשגבים עד עכשיו, נכון? אבל איך נזכור אותו ונביא אותו לידי ביטוי?

קל להגיד רעיונות גדולים, אבל תכלס, זה צריך לבוא לידי ביטוי על באגט, פיצה, בורקס, קינואה.

שימו לב לסדר המילים – ואכלת ושבעת וברכת. דווקא אחרי ששבעת. כשרעבים יותר קל לברך, כשצריכים קל יותר לבקש. אבל התורה מבקשת לומר נאום שלם, דווקא אחרי. לא לשכוח להודות.

וזה מוביל לנקודה הבאה. בואו נודה, בינינו מה קורה אחרי שאוכלים? תחשבו על מצב רוח של אחרי סעודה בבוקר, צ'ולנט, תוספות, חם, אתה רוצה לישון, לא הכי חד ומדויק נכון? ובכן, אם אוכלים ושבעים – שוכחים. המוח לא מחודד, אתה לא דרוך ועירני ומחפש משמעות, אתה בעיקר רוצה לישון.

על אותה שכחה מדברים הפסוקים הבאים:

שכחה, כוחי ועוצם ידי

יא הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.  יב פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ.  יג וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה.  יד וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.  ..  יז וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.  יח וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל.

התחלנו בייסורים ובתחושה של אין, ועכשיו אנחנו מדברים על מצב אחר: תחושה של יש, חברה שבעה, דשנה ומרוצה מעצמה. מה יותר מסוכן? לא ברור, לא בטוח. שימו לב – פן תשכח, ושכחת, וזכרת, ובאמצע – כוחי ועוצם ידי. הסכנה היא לחשוב שאתה במרכז ואתה עשית הכול.

אנשים חושבים שהחלק הקשה היה במדבר, זה לא נכון. החופש יותר קשה מהשעבוד. ומה הכי קשה? הרב יונתן זקס אומר שהכי קשה הוא כשהחברה מפסיקה להאמין בנשגב, והכל כוחי ועוצם ידי. חברה בלי אמונה תשקע.

אומר הרש"ר הירש על מבחן העושר ומבחן העוני:

"גאווה לא מביאה לידי שכחת ה', אלא היא עצמה תחילת שכחת ה'. וסכנה זו קרובה בייחוד כאשר אדם שרוי באושר ואין הוא יודע מחסור. וכך אמרו חכמים: 'כל מקום שאתה מוצא אכילה ושביעה שם אתה מוצא אזהרה' (ילקוט שמעוני)

מאד בולט באגרות של הרבי מלובביץ, שכשתגובה לכל הבשורות שאנשים כתבו לו, על התקדמות מקצועית, הצלחה בעסק וכו': "כי כל אושר נוסף – רק מוסיף על החובה להיות לברכה". כמה חשוב לצלוח גם את המבחן הזה, של ההצלחה.

זוגיות וקשר

משה, כמו בכל ספר דברים, משחזר את ימי המדבר, ביניהם חטא העגל, ומגלה דברים חדשים ומרתקים וחשובים עד היום לקשר, לזוגיות, איך רבים ואיך משלימים, אלפי שנים של קשר, איך עושים את זה, בשנה שעברה מסרנו על כך שיעור שלם. אחד העקרונות אותם הזכרנו:

השפה קובעת הכול, לסנגר, לדון לכף זכות, לא להגיד מלים חריפות

גם בשיא המריבה, צריך לשים לב מה אומרים. השפה שבה אנחנו משתמשים קובעת ומשפיעה ועלולה להחריף את המצב. משה משחזר בפרשה את המעמד באוזני העם: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר, מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה". למה נכתב כאן רק "עשו להם מסכה"? הם הרי עשו עגל מסכה, והשתחוו לו, ועבדו אותו. למה לבחור בניסוח מינימליסטי ועדין ומרוחק כזה? בספר הנפלא "שערי אהרון" מצאתי את ההסבר הבא: "נאמר 'עשו להם מסכה', והטעם שלא אמר 'עגל מסכה' – מפני שחס על כבודם כי היה העניין הזה להם דבר מגונה מאוד מאוד".

כלומר, אלוקים לא אומר בצורה מפורשת מה היה החטא החמור, אלא בוחר בלשון עדינה יותר. אם יש קשר וברית ועתיד משותף, ואם רוצים למחול ולסלוח ולהמשיך ביחד, לא צריך להזכיר את כל החטאים ולפרט את כל השגיאות. לא צריך ללכלך. הדוגריות תתנקם בנוו בסוף. להיפך. עדיף לטשטש ולמזער, לא להשפיל ולא להזכיר נשכחות. הנה, אפילו כשמדובר בעגל הזהב המפורסם, אנחנו רואים ויתור על המילה המרכזית, "עגל", כדי לחוס על כבודם של מי שחטאו.

ביטוי מפורסם של חז"ל:

"אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה", כמה קשה בשעת מריבה, בא לך להגיד הכול, להתפוצץ, ואתה… ואתה… שותק.

והנה, ב"מריבה" הגדולה בין הקב"ה לבין העם, הוא שמר על כבודנו. כמה זה חשוב.

ענווה

לסיום עברנו מסע, אבל עברנו מסע של הרבה חלקי חיים וחומרי חיים, לקראת סיום תראו איזה יופי.

בעצם עונים פה לשאלה – מי זה ה' הזה שהפרשה מדברת עליו כל הזמן? צריך לזכור אותו, לברך אותו, ללכת בדרכיו, מי הוא ומה הוא? לא נבין עד הסוף כמובן, אבל טעימה קטנה, אם צריך לדבוק בו, במה צריך לדבוק? מה עושה מישהו לגדול באמת? פרשנים רבים אומרים שהתשובה מסתתרת בפסוקים הבאים בפרשת השבוע:

 כִּי, ה' אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד יח. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.

ההתחלה נשמעת דרמטית מאוד. שימו לב לתארים: "אלוקי האלוקים", "אדוני האדונים", "הגדול", "הגיבור", "הנורא". כהמשך ישיר למילים כאלה, היינו מצפים לתיאורי נסים נפלאות, לשינוי סדרי עולם, למשהו שהוא מעל הטבע. אבל במקום זאת אנו יורדים מטה מטה, ומגלים את הקב"ה מתעסק בשמלה ובלחם של היתום, הגר והאלמנה. מקשיב לזעקתם של החוליות החלשות שבחברה. יש גישות פילוסופיות שאומרות: אלוקים כל כך רם ונישא, שלא אכפת לו ממך וממעשיך, זה קטן עליו, הוא מעל זה. אבל התורה מלמדת כאן עיקרון הפוך: להיות הכי גדול זה לשים לב לדברים הכי קטנים.

את אחד הסיפורים היפים בהקשר הזה מצאתי בחוברת הרב בידרמן סביב הפרשה:

סיפר הגאון רבי אברהם דב אוירבך (בנו של ר' שלמה זלמן אוירבך) שבשמחת נישואיו הזמינו המחותנים מנות דגים לסעודה, כמנהג אותם ימים. אך למעשה הדגים התקלקלו והיה ריחם הרע נודף למרחוק. תיכף ומיד חמק אבי, אב החתן אל בעל האולם ואמר לו: הנה נדברתי עם המחותן לשלם את הוצאות הנישואים מחצה במחצה, אך כעת חוששני שמא יבוא אליך המחותן בטענות שאינו משלם לך את חלקו על הוצאות הסעודה, כיוון שהגשת לפני המסובים דגים שאינם ראויים למאכל אדם ותתלקח אש המחלוקת. על כן אבקשך להחריש, ואני אשלים לך אף את חציו. ויהי אך שמע בעל האולם את דבריו החל לצחוק, באומרו: לפני רגעים ספורים עמד מחותנך בבקשה דומה לשלך. ומכאן נראה איך הייתה הנהגת אנשי מעלה בדורות הקודמים, ואם לא היה בעל האולם ירא שמיים היה מקבל על אותה סעודה מקולקלת תשלום כפול… מכל מחותן בנפרד.

טוב, פרשה חשובה, כבר אמרנו. יש בה המון, יש בה יותר, לסיכום – שש הנקודות שאנחנו הדגשנו והראינו איך הן נובעות זו מתוך זו:

שנמצא משמעות לחיים, ולא רק לחם. שנזכור את הזכות והחובה שלנו כלפי הארץ. שנדע להודות על האוכל, בין אם מדובר בסטייק, בעל האש או בקוטג'. שלא נלקה בשכחה של "כוחי ועוצם ידי" ונחשוב שהכל זה מאיתנו. בזוגיות ובכל קשר אנושי שנזכור את ערך המילים ונדבר בעדינות בפרט בשעת מריבה. ולסיום ענווה – שנזכה לדבוק במידותיו של מי שהוא כל כך גדול שהכי הכי אכפת לו מהדברים הקטנים.

תודה רבה. נתראה בשבוע הבא ב"ה.

השיעור לעילוי נשמת:
יצחק גז ז"ל, אביו של אבי גז, מייסד השיעור
סגן דוד גולובנציץ ז"ל, מגדוד 12 של גולני, שנהרג לפני כחודש וחצי בתאונת אימונים
נדב אלעד ז"ל, שנפל בתאריך י"ח באב תשס"א, בפעילות מבצעית בחברון

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן
***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *