אני והרב קוק

סיפורו של דתל"ש מאמין, חלק ט': הודו. כבר אינני דתי, אך יום לפני יום כיפור התחלתי לחוש תכונה פנימית. החלטתי רק לצום, אבל כשהגיע היום הוא הפעיל בתוכי מערכת הדהודים פנימית, שהציפו את המטאפורות הגדולות הקשורות בו: חשבון נפש, טהרה. מצאתי את עצמי יורד עם בוקר לנהר, מצויד במחברת, ספר של ז'ידו קרישנמורטי ו"אורות התשובה" של הרב קוק
צילום: ארז לוזון

צילום: ארז לוזון

שפה אחרת

בהתחלה היה הרב קוק מוצא ראשוני להתרגשות דתית. מול מסילת ישרים, מול המוסר והקפדנות, מול השעות הארוכות של התלמוד, הייתה השפה שלו מים חיים, תנועה רחבה יותר, שמתרוממת מעל המעשים אל עבר מגמה כוללת של המציאות. לא הבנתי אז את דבריו של הרב, הם היו בשפה מורכבת, שטרם נפגשתי עמה קודם לכן, עולם המושגים היה זר, ובוודאי הייתה חסרה לי יכולת ניתוח ופרשנות בכדי לשרטט את המהלך הכולל שלו. אבל כל אלו לא שינו דבר בעצמת ההשפעה של הטקסט עלי. מדובר היה באווירה, בלשון שאפשרה התרחקות מאותה המולה של דרישות התנהגותיות שנבעו מההלכה ומחיי הישיבה. היה בשפה הזו, המבקשת לראות את הלא-מודע הקולקטיבי, היהודי והעולמי, ויותר מכך לעורר את אותו לא-מודע להבנה שהוא הוא המצבור היסודי ביותר של המציאות המיסטית, גורם מרענן ומרגש. באותן שעות, כשאני יושב בעשר בלילה בחדר הפנימי וקורא ברב קוק, רוח אחרת נשבה וחדרה לחדר הסגור, צללים מסתוריים, ובתוכם צבעים חדשים, עלו בקירות. במבט לאחור, לאותה קריאה היה משקל רב ביציאה לדרך, וגם על כך אני צריך להודות לרב. לאותה ידיעה הולכת וגוברת שיש משהו רחב יותר, מסועף יותר, השואף לתיקון העולם, להשתנות יסודית ומכרעת בסדר הדברים, היה משקל רב בתסיסה הפנימית שחשתי. ידעתי שיש שפה אחרת, אותה הראה לי לראשונה הרב.

ימי האבק והחאקי

המקום הבא שבו הרב קוק הגיע לעזרתי היה בשירות הצבאי. לצבא יש אפקט מהיר ואגרסיבי על הקיום הרוחני של האדם הצעיר. אתה מגיע אליו בדיוק ברגע שאותו מרחב רפלקטיבי פנימי נפתח, הפזיזות מתחילה לסגת ורצון לחוויות מעמיקות יותר פולש לאיטו. אם עוד שהית כמה חודשים במכינה, כפי שעשיתי, הרי שאותה פתיחה רחבה יותר, אותה אוטונומיה של לימוד וגילוי עצמי, מאפשרת הצצה חטופה ורבת משמעות למה שעוד יבוא, לחיי הנשמה הבוגרת. מה לכל זה ולמדבר שבטבורו אוהלים בצבע חקי, רחבות מסדרים, סלעים צבועי לבן ואדום, כלים כבדים, דגלי ישראל, דגלי החטיבה, והתרוצצות בלתי נפסקת? שוב עמדתי בתור לחדר האוכל, שוב חסר סבלנות ודחוק. כמה מעניין שגם בפנימיה וגם בצבא, האוכל, האתר הראשוני של דהיה אל העונג הפיזי, הופך לאתר היחיד של נחמה וחירות. הריצות והמסעות, התיזוז וההתעמרות, חוסר השינה והירי, כל אלו לא מנעו ממני, גם במחיר עונשים, לשאול למה, בעבור מה? לא כי הצבא היה כל כך לא מובן, גם, אבל בעיקר כי זה המקום שבו שהיתי, ממתין למענה.

בכל פעם שיצאתי הביתה נפגשתי עם תושב הישוב, חבר של אחי, ללמוד מכתבי הרב קוק. זה היה, פשוטו כמשמעו, הנשמה מפה לפה. לשעה כקלה הופיעה אפשרות חלופית: העולם חזר להיות מקום שבו יש שפה אותנטית, מקום שבו ישנה שפה שאינה משמשת אך ורק לכאן ועכשיו, לתפקוד ולפעילות הפיזית. המציאות לפתע הרחיבה את עצמה לעבר שאלות שהיו מנוגדות לגמרי לחוויית השירות, הרהור נטול משמעות מידית, אך בעל טווח התייחסות אין סופי במובני הזמן והמקום. אם החוויה המרכזית בשירות הצבאי הנה של שרירותיות, הרי שבכתבי הרב קוק הכל נע לעבר תכלית. למדנו אז את החלקים באורות הקודש הקשורים למבנים אוניברסליים, לניסיון העיקש, ההרואי בעיניי של הרב קוק, לראות מציאות אוטופית גם בשעה שמבעד לחלון נראה ההפך הגמור. הוא התאמץ לראות באנושות תופעה שבתוכה גרעין יסודי חיובי, אשר נלחמת בעיכובים שונים בכדי להגיע למימוש – הכרת הטוב, סולידריות, טרנספורמציה רוחנית. אינני יודע כיצד הייתי עובר את שנות הצבא ללא האפשרות הזו. ללא היניקה החלשה והמקוטעת ממהלך עיקש כזה. החוויה הדתית בצבא, גם היא, פועלת כפונקציה – שעה חופשית לתפילה, נניח, חופש בחגים וכד', היא מנוקה מכול נוכחות של הוויה פנימית. הרב קוק, בסופו של דבר, היה הצינור היחיד בשנות השירות, למרות שכבר לא שמרתי מצוות, לאפשרות פנימית חיה פעילה. הוא, במובנים רבים, נאבק על שמירת הערוץ הזה פתוח, בשעה שחול ואבק נדחפו לתוכו ללא הפוגה.

למה הודו

הפעם הבאה שבה הופיע הרב, היה זה במופע חדש, עם הספר "אורות התשובה". אני אפילו לא זוכר כיצד הוא הגיע לידי בעיר רישיקש שבהודו. השתחררתי מהשירות במשקל עודף, פיזי ונפשי. נמלטתי במהירות רבה ככל שיכולתי וביליתי שנה בדרום אמריקה. רק הגוף היה נוכח שם, והייתה זו השנה היחידה בחיי שההגדרה הרופפת "חילוני" יכלה לדור מעל שמי. לא רציתי דבר מאותה שפה שעזבתי, לא רציתי דבר מהנאמנויות הישנות שלי, לא רציתי הגבלות אחרי שלוש שנים מרוכזות של הגבלה. השתחררתי לא רק מהארץ, אלא גם מהמרחב המכריע ביותר, חברתית ותודעתית עבורי באותה ארץ – היהדות. הסתחררתי ביבשת אמריקה בחיפוש שהמצפן שלו היה החושים, הגוף נע קדימה, עוזב בחדווה את אותה מערכת מסובכת ומגבילה, מפותלת וקודרת לעתים. לאחר מכן נסעתי למזרח הרחוק, להודו, וגם שם, בחצי שנה הראשונה, אותה תנועת התרחקות המשיכה. אבל תת- היבשת עושה את שלה. פעמים רבות עולה השאלה מדוע רבים כל כך נוסעים להודו, ומדוע, עוד יותר חשוב, רבים כל כך מוצאים את עצמם נפתחים למסע בעל אופי רוחני-דתי בשהות שם. התשובה, בעיני, היא די פשוטה. חווית החיים המערבית מכילה, בו זמנית, חוויות של אמונה והעדר אמונה, של דתיות וחילוניות. גם אם הנך אדם דתי, אתה שוהה לצד מערכות ודמויות המתנהלות במקרה הקל בלא יחס לשאלה האמונית, ובמקרה הכבד יותר מתוך התנגדות לאותה חוויה. הודו, לעומת זאת, אינה מכילה בתוכה, כמעט בכלל, העדר אמונה.

לחוויה האמונית יש צורך ברצף. היא בנויה על התגברות ועל משך. חיכוך תמידי של חוויה זו עם מציאות מנוגדת יוצר מאבק, שיש בו אלמנט מתיש, לצד אלמנט מעורר. לא סתם תופעת החזרה בתשובה, למשל, מלווה פעמים רבות בבחירה לנוע לעבר מקום שיש בו רצף אמוני חברתי ופיזי. שכונות מסוימות, ערים מסוימות, חברה דומה. הודו, בהכללה שיש בה אמת, הנה מרחב בעל רצף אמוני כמעט מוחלט, ואותה אמונה מצטיינת בהתמסרות והתלהבות,  גורמים שהחוויה האמונית יוצאת מהם נשכרת מאוד, צבעונית מאוד, נחשקת. לכן, ככל שעברו החודשים בהודו הלכתי ומצאתי את עצמי חווה רצף אמוני סביבי, מה שהעלים כמעט כליל את החיכוך המערבי באותה חוויה. בפשטות, לא היה חילון, ולכן המקום הדתי בתוכי, שהנו בעל עצמה רבה, הלך והתגלה בשנית. העיר רישיקש הייתה, מסיבות שונות, מקום מרכזי באותו שינוי. במקרה אחד שהיתי כמה שבועות באשרם על גדות נהר הגנגס. יוגה, מדיטציה ומזון צמחוני היו מה שהרכיב את היום. באחד מימי השישי יצאתי לטייל בטבע, צעדתי לאורך גדול הנהר. התחלתי לשוב חזרה עם התמוססות האור ובוא הערב. האור גלש על ההרים ונבלע במי הנהר האפורים, נעמדתי, ולפתע התחלתי לשיר. בתחילה לא הבנתי מה אני שר, ומדוע, אך לאחר כמה שניות הבנתי שמדובר בלכה דודי, מתוך קבלת השבת, ושזו שעת שקיעה של יום שישי.

מדוע התחלתי לשיר? נדמה כי התשובה לכך היא שהייתי זקוק לחוויה רגשית עזה מול התעוררות האמונה בתוכי. אותה חוויה רגשית עזה לא מצאה ביטוי בחוויה המזרחית של ריקות, אבל גם לא במזמורים שהיינו שרים, זאת מכיוון שרק לעברית יש, עבורי, איכות סוחפת לא רק במובן הצלילי אלא גם במובן הטקסטואלי. הייתי זקוק להתרגשות רוחנית, וזו אפשרית, באופן העז ביותר, בחיבור שבין הצליל למילה, ולכן, אפשרית במלואה, עבורי, רק בעברית.

צילום: חגי כהן

צילום: חגי כהן

הרב קוק ויום כיפור ברישיקש

מקרה אחר, חשוב אולי יותר, התרחש ביום כיפור. עד לאותה עת כמעט ולא ציינתי את לוח השנה היהודי. יום לפני יום כיפור התחלתי לחוש תכונה פנימית, היה זה כמה שבועות אחרי אותה תפילת שישי מפתיעה. הגיע יום כיפור והחלטתי לצום, אך לא מעבר. אבל, כשהגיע היום, הצום הפעיל מערכת הדהודים פנימית, הוא הביא עמו את המטאפורות הגדולות של היום הזה – "חשבון נפש", "טהרה" – מצאתי את עצמי יורד עם בוקר לנהר, מצויד במחברת, ספר של ז'ידו קרישנמורטי, ו"אורות התשובה" של הרב קוק, בגרסה הצהובה הזעירה (אלוהים עדי שאינני יודע עד היום מהיכן אותו ספר הגיע, אולי מאחד המדפים בגסט האוס?). התיישבתי מתחת לסלע, מוצא מסתור מהחום העז. המילים של הרב קוק באותו יום היו ערוץ חדש ביצירה שלו, שעיקרו לא היה יהודי, לא במובן ההלכתי לפחות, אלא יצירה שמבקשת להתחקות אחר התנועה הקשורה להתקרבות לחוויה פנימית אותנטית, או, במילים אחרות, חיפוש אחר מנגנון פנימי שיודע לצלוח את הפיזי לעבר המטאפיזי. הרב קוק מדבר על כמה סוגי תשובה, ומחבר בין התשובה הפרטית לכללית, אבל הוא כותב את חיבוטי הנפש וצער האדם לפני שהוא דן בפרטי הפרטים של מעשה התשובה במובן ההלכתי-התנהגותי. הוא מבין את המהלך הקיומי, החופשי, היסודי והראשוני עוד בטרם הלבוש ההתנהגותי שלו. עבורי היה בספר הזה הזמנה לחזרה, הזמנה לרפלקציה נפשית במובנה האוניברסלי, לא רק מכיוון שהרב קוק עצמו מחבר את התשובה הפרטית לתשובה הכלל-עולמית אלא מכיוון שההזמנה של הספר הזה היא כזו שעומדת לפני הזמן והמקום, ובעצם לפני השפה. הרב קוק כותב לכל-אדם בכל-זמן, ואני עצמי הייתי אז אותו אדם שבכל-מקום ובכל-זמן, או, לכל הפחות, רציתי מאוד לחשוב על עצמי ככזה.

מול דברי הרב קוק עמד קרישנמורטי, עם התורה החמורה שלו שבה העדר הדרך, העדר המורה, מובילה להתבוננות ממוקדת ונטולת הפסק באני. אותו "רזון" רוחני שהוא הציע, יכול בהחלט להוביל לניקוי האדם מהשפה המסבכת אותו בפיתולי הגדרות ומבנים חברתיים ומחלצת אותו לעבר ריקות ובתוכה הארה, אבל אני, להפתעתי, גיליתי, אולי אפילו בניגוד לרצוני, שהשפה היא עדיין הכלי המרכזי שלי בבואי לשוחח עם העולם, הכלי הראשון שגורם לי להתרגשות פנימית והאמצעי המרכזי לאפשרות של רפלקציה, התבוננות ובחירה. באותו יום כיפור, שהסתיים בתאונת דרכים, ממנה יצאתי בנס, החזיר אותי הרב קוק להתבוננות עצמית ולעברית, צמד שמרכיב, ללא ספק, את אחד מנקודות העוגן של חיי: כתיבת השירה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *