איזה הר אתה בוחר להיות?

פרשת ראה התשע"ז: על בחירה חופשית שנעה בין ברכה לקללה, תרבות של עם שנעה בין מזון פיזי למזון רוחני, ושמחה יהודית שנעה בין היחיד לקהילה. סיון רהב מאיר מפצחת שלוש שאלות בפרשת ראה

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

לפני שמתחילים את השיעור, הודעה חשובה: אתר ליבא משנה את מתכונתו הנוכחית. החל מהאחד בספטמבר, האתר ימשיך לפעול, אבל לא יוכל להמשיך יותר לממן את צילום הווידאו והעריכה של השיעור. אנחנו מחפשים פתרונות בימים אלה, אבל כיוון שהשיעור התנדבותי אנחנו פונים גם אליכם – אם מישהו היה רוצה לקחת חסות כדי שהשיעור ימשיך להיות מצולם ולהופיע באינטרנט – אפשר לפנות לאתר ליבא

הפרשה הנוכחית מדהימה, באמת. הבנתם כבר שספר דברים הוא ה-ספר, לא סתם הוא מכונה "משנה תורה", הוא חוזר על כל העקרונות וכל היסודות, ומאיר אותם מחדש, עבורנו. הפרשה מומלצת מאד לקריאה שוטפת. היא מרגשת, זורמת ומרתקת.

בשעורנו היום נעסוק בשלוש שאלות שהפרשה מציבה:

  • מהי ברכה ומהי קללה?
  • מה זה עם סגולה?
  • איך שמחים?

מודה, אם אבטיח תשובות ב-45 הדקות של השעור לכל השאלות הללו אהיה שרלטנית, זה שאתה עוסק במשהו לא אומר שפיצחת אותו לגמרי, אבל ננסה לגעת הדברים ולהיות טיפה יותר חכמים בסוף השיעור ביחס לכל שאלה.

מתחילים:

רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה כז. אֶת-הַבְּרָכָה–אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם כח. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:  לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.

בואו נתעמק רגע במילים עצמן:

אפשר, באמת, לדבר במשך כל השיעור רק על הפסוק הזה, להתעכב רק על המילים הפותחות.

למשל המילה "ראה" – הברכה הכי גדולה היא "ראה". לראות בבירור, לדעת בוודאות, לצאת מהמצב של הספק המייסר. זה רלוונטי מדייטים ועד גירושין, אנחנו רוצם להיות בטוחים שזה הדבר הנכון, כמה הכל מטושטש היום. לא ברור לנו מהי הברכה ומהי הקללה. על כך נאמר "ראה".

האור החיים הקדוש (ר' חיים בן עטר) כותב על זה: "שיכיר הכרה חושית בטוב העליון". תאורטית רובנו מבינים מהו טוב ומהו רע, אבל הכרה חושית, כמו ההבדל בין חם לקר, היא כבר עניין אחר לגמרי. היא לא מותירה בנו לבטים.

אפשר גם לדבר על הקשר בין "ראה" לבין "לפניכם" – ראה לשון יחיד, לפניכם לשון רבים. העשיה הפרטית למול האמירה הציבורית.

אפשר לדבר על המילה "היום" – הטריות. מילה שחוזרת הרבה בספר דברים ולא סתם. מזכירה לנו את חשיבות התמידיות, ההתחדשות, הרעננות. בכל רגע אפשר להתחיל מחדש, לא משנה מה החלטת בעבר, אולי טעית, וגם אם החלטת נכון בעבר, זה לא מבטיח שהיום ועכשיו תחליט נכון. "ראה אנוכי נותן לפניכם היום": עכשיו, בשנייה זו, יש לך יכולת לבחור.

אבל אנחנו נתמקד במילה "אשר". נראית לא הכי חשובה פה בדיוק, תתפלאו. היא מאד קריטית. שימו לב למבנה של המשפט: על הברכה נאמר – אשר. על הקללה – אם. ברכה לא תתקיים רק "אם" תעשה את הדבר הנכון, אלא עצם עשיית הדבר הנכון, זו ברכה בפני עצמה. העברת זקנה את הכביש, מה השכר? זה שהעברת את הכביש. כבדת את ההורים, מה הברכה שתקבל? קודם כל בזה שכבדת את ההורים. לא אם-אז אלא אם-אם. לא יודעת אם זה ניסוח כל כך טוב, אז בואו ניתן למישהו קצת יותר מרשים, הרב שמשון רפאל הירש להסביר לנו:

"יש משמעות רבה לכך שלא נאמר כאן 'אם תשמעו' אלא 'אשר תשמעו'. עצם קיום המצווה יש בו ברכה. אין הברכה חלה רק בעקבות השמיעה אל המצווה, אלא היא מתחילה להתגשם כבר בעצם השמיעה וקיום המצווה. המעשה הרוחני והמוסרי של הנאמנות לתורה – הוא עצמו יש בו משום התקדמות רבת ברכה, ובכל מעשה כזה אנו מביאים ברכה על עצמנו. והברירה בין שני ההפכים האלה נתונה לפנינו. בנו תלוי הדבר, אם נביא עלינו קללה או ברכה".

האור החיים לוקח את זה עוד יותר קדימה:

"אשר תשמעו – כי השמיעה בתורה היא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו 'שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם', והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו כי עליו לשלם גמול טוב למתן מתנה טובה מופלאת, ואין צריך לומר שאין לתבוע שכר עליה"

הוא בעצם אומר שלא רק שלא צריך לצפות לשכר עבור קיום מצוות, אלא אפילו צריך לשלם על הזכות לקיים אותן. זה רעיון שהופך קצת את הראש ביחס לתפיסה של שכר ועונש, אליה התרגלנו.

פה הרש"ר הירש עובר לסעיף נוסף – אחרי הבנו שהברכה היא לעשות טוב והקללה היא לעשות רע, ושבעצם צריך להגיד תודה ולשלם על הבחירה בטוב ולא לבקש על זה שכר, אבל בסוף הוא מוסיף – בנו תלוי הדבר. בחירה שלנו בין ברכה לקללה, היא שלנו ורק שלנו. נעבור לפסוק הבא, ותראו איזה הסבר נפלא:

וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל.  

וכך אומר הרב הירש:

"הר גריזים והר עיבל הם שני הרים בהרי אפרים. שני ההרים האלה העומדים זה בצד זה ממחישים יפה את הברכה ואת הקללה. שניהם מתרוממים על אותה אדמה ואותה טיפה של גשם ושל טל מרווה את שניהם, על שניהם חולף אותו אוויר ואותה אבקת פרחים מרחפת על זה ועל זה, ואף על פי כן נשאר הר עיבל בקיפאון עקר, ואילו הר גזינים עוטה צמח עד פסגתו. כך הברכה והקללה אינן תלויות בנסיבות החיצוניות, אלא הן תלויות בכושרנו הפנימי לקבל את זו או את זו. הן תלויות ביחסנו".

שני הרים, אותם תנאים, אותו פוטנציאל. אתה בוחר אם להיות קירח או להיות פורח. מבורך או מקולל. איזה הר אתה רוצה להיות?

אתה קובע. ההרים מהווים מעין משל והדגמה פיזית לעצמת הבחירה החופשית, אפשר להגיד את זה פילוסופית ואפשר להראות לך שני הרים, ולהגיד – תבחר.

אני רואה את זה בחדר המאפרת שבאולפני הטלוויזיה. אולפנים הם מקום לחוץ. תמיד. המאפרת צריכה לתקתק אנשים בזה אחר זה, ולהכין אותם לשידור. לא משימה קלה. ועם זאת, למרות שהתנאים לא משתנים, כל מאפרת מגיבה לזה אחרת. אחת תמיד תהיה רגועה, והאחרת לחוצה וחסרת סבלנות. זה מבחן מעניין שיכול ללמד הרבה על האדם. האם האישיות שלך היא הר גריזים או הר עיבל?

אני רוצה לדבר על אדם יקר מאד שנפטר השבוע, שבחר בברכה למרות שלכאורה חייו היו מלאי קללה. מדובר על אדם מעורר השראה, שלא דיברו עליו מספיק בחייו, למרות שהיה ראוי לכך, ולפיכך נעשה זאת כעת.

מה דעתכם על אדם שאלה קורות חייו?

במהלך מלחמת העולם הראשונה אבא שלו נפטר מטיפוס וא"כ גם אמא שלו. הוא בעצם יתום שגידל את עצמו. הוא למד קצת בחיידר, אבל לא זכר ממנו הרבה. במלחמת העולם השניה אשתו פייגא נרצחת, ושני ילדיו נפטרו בגטו לודז'. הוא התגלגל במחנות עבודה וכפיה, אך הצליח לשרוד. בסוף המלחמה הוא שקל 37 קילו. הוא עלה לארץ, נישא לניצולת שואה אחרת, מקים משפחה מחדש בגיל 50, ומגדל דור מפואר. הוא גם מקים מפעל ממתקים בחיפה וממתיק את חייהם של ילדים רבים. הוא נפטר בשבת האחרונה בגיל 113 ו-11 חודשים. שמו ישראל קרישטל. הוא נכנס לספר השיאים של גינס כאדם המבוגר ביותר לעולם.

לפני כמה חודשים ביתו שולה שלחה לי את התמונה הזו, של אבא שלה. כמה ימים לפני ליל הסדר האחרון בחייו, הוא ניתן לראות אותו בהכנות לחג.

זכית להיות בטקס המיוחד בו הוא קיבל את האות מספר השיאים של גינס. מרקו, הנציג האיטלקי של ספר השיאים של גינס, נכנס לאולם. הוא הגיע בחליפה חגיגית, ונאם בהתרגשות על כך שהוא זוכה לראות כאן אדם שחי יותר ממאה שנים, שנולד לפני עידן המכוניות והטלוויזיה. הוא הצטלם עם התעודה בידו האחת, וידו השנייה על כתפו של ישראל, איש מרשים עם עיניים כחולות, שישב במרכז החדר בכיסא הגלגלים שלו.

בטקס סיפרו לא מעט על תולדות חייו. חלק מהסיפורים היו משעשעים במיוחג. למשל כיצד לפני שבע שנים, בשנת 2009, ישראל קרישטל קיבל מכתב רשמי מעיריית חיפה. זו הייתה בקשה להודיע לעירייה לאיזה בית ספר יסודי הוא רוצה להירשם לכיתה א'. בני המשפחה צלצלו לברר על מה מדובר, ובעירייה אמרו להם שרשום במחשב שהוא אוטוטו בן שש. הם חשבו רגע, ופרצו בצחוק גדול. קרישטל התקרב אז לגיל מאה ושש. אבל במחשב של אגף החינוך של עיריית חיפה, מתברר, פשוט לא רושמים ארבע ספרות של שנת הלידה, אלא רק שתיים. אין הרי הרבה אנשים שעוברים את גיל מאה. וכך שנת הלידה של האיש שנולד בשנת 1903 רשומה כשנת 03, מה שאומר ששש שנים אחר כך, בשנת 09 הוא אמור להתחיל את חוק לימודיו בבית הספר. טוב שהם לא באו גם לעשות לו חיסון של כיתה א'.

ויש עוד כמה סיפורים משעשעים מחייו הארוכים של הגבר המבוגר ביותר בעולם. לפני כמה שנים, בסביבות גיל מאה, נדרש קרישטל לקוצב לב. הרופאים ובני המשפחה התלבטו בין שני סוגים של קוצבים, אחד שקל יותר להשתיל ומיועד לעשר שנים, והשני – מחזיק מעמד חמש עשרה שנים אבל הוא כרוך בהליך רפואי מסובך יותר. מפאת גילו הוחלט להשתיל לקרישטל הקשיש את הדגם הראשון. והנה, כעבור עשר שנים הוא התייצב שוב אצל הרופאים כדי להחליף את הקוצב ודרש בתוקף: "חברים, הפעם בלי משחקים. אני דורש לקבל את הקוצב מהסוג השני!"

במסכת מגילה מסופר על שורת חכמים שנשאלים "במה הארכת ימים?". כל אחד מהם עונה מה הסוד שלו ("מימיי לא נתכבדתי בקלון חברי", למשל, או "מימיי לא קידמני אדם לבית המדרש"). באירוע שהתקיים בשבוע שעבר, הנכבדים שלו נשאלו את אותה שאלה, והנה חלק מהתשובות:

קודם כל, ענו לי שם כולם, צריך לדבר על האמונה. "הוא תמיד מצביע כלפי מעלה, ואומר תודה לאלוקים על כל יום".

שולה טענה שהאופי שלו הוא הגורם העיקרי לכך שהאריך ימים: "הוא אף פעם לא מתלונן. אף פעם. תמיד שמח, בכל מצב. לא רק אז, בשואה, גם היום. בגיל מבוגר יש הרי קשיים, אבל אבא מקבל הכול באהבה, גם את הטוב וגם את הרע. זה המצב, זה מה יש, והוא מרוצה".

הנכדה ליאת בשן הוסיפה גם את התפילין: "סבא אמר לאחרונה שהוא לא מתרגש להיות האיש המבוגר בעולם, אלא מניח התפילין המבוגר בעולם. כשאמרו לו שהוא ייכנס לספר השיאים של גינס, התגובה שלו הייתה 'שמחת זקנתי', אבל התפילין – זה דבר שחשוב לו. עוד מעט, בגיל 113, הוא יניח תפילין לאורך מאה שלמה. גם אם הוא קם בצהריים, ולא מרגיש טוב וחלש, הוא מתעקש להניח את התפילין שלו".

הנכדה סיגל וייל מספרת שסדר היום הקבוע שלו מאפיין אותו מאוד: "הוא קם בשמונה בבוקר, מצלצל לבת שלו, שואל מה נשמע, מניח תפילין, מתפלל, אוכל ארוחת בוקר, ואת כל זה הוא עושה בחליפה. הוא קם בבוקר ולובש חליפה וכמובן כיפה ומגבעת. לפעמים הנכדים באים לביקור ושואלים: סבא, לאן אתה הולך? יש חתונה? אבל הוא עונה: יהודי קם בבוקר וצריך להתלבש יפה. הוא יושב עם הפיליפינית עם עניבה וחליפה, תמיד".

עופר, בעלה של ליאת, הוסיף עוד שתי תכונות: "קודם כול, הכול אצלו במידה. הוא לא שמח מדי ולא עצוב מדי, הכול אצלו בפרופורציה. גם בשמחות וגם באסונות, הרגליים על הקרקע. כאשר נפטר מנחם, בעלה של שולה, קצת חששו לספר לו על כך. בסוף, כששמע שהחתן שלו נפטר, הוא אמר: 'הוא זכה להקים משפחה, הוא זכה להיקבר בארץ ישראל'. הוא תמיד רואה את הדברים מתוך הקשר. מבט של יותר ממאה שנה".

לישראל קרישטל היו את כל הסיבות לראות קללה אבל הוא ראה ברכה ובחר בברכה.

מה זה עם סגולה?

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. 

עדי רן הלחין את הפסוק הזה בצורה יפהפיה, תמיד לחן נותן משמעות ופתאום זוכרים בעל פה, אבל משום מה הוא בחר שלא להמשיך ולהלחין את הפסוק הבא:

ג לֹא תֹאכַל, כָּל-תּוֹעֵבָה.

וגם לא את:

 ד זֹאת הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ:  שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים.

אף אחד לא ילחין את זה. ילחינו "כי הרבית טובות עלי", "הטוב כי לא כלו רחמיך", "קטונתי מכל החסדים", אבל אף אחד לא מלחין את מה שבא אחריהם. זה בסדר, זה ברור, אבל העניין הוא שיש קשר הדוק בין הפסוקים המולחנים והמרוממים לבין הפסוקים האפורים שאף אחד לא יתרגש בהם:

ה אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר.  ו וְכָל-בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה–אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ.  ז אַךְ אֶת-זֶה לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה, הַשְּׁסוּעָה:  אֶת-הַגָּמָל וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת וְאֶת-הַשָּׁפָן כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה, וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ–טְמֵאִים הֵם, לָכֶם.  חוְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְלֹא גֵרָה–טָמֵא הוּא, לָכֶם; מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ. 

ט אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, תֹּאכֵלוּ.  י וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, לֹא תֹאכֵלוּ–טָמֵא הוּא, לָכֶם. 

יא כָּל-צִפּוֹר טְהֹרָה, תֹּאכֵלוּ.  יב וְזֶה, אֲשֶׁר לֹא-תֹאכְלוּ מֵהֶם:  הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס, וְהָעָזְנִיָּה.  יג וְהָרָאָה, וְאֶת-הָאַיָּה, וְהַדַּיָּה, לְמִינָהּ.  יד וְאֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ.  טו וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף; וְאֶת-הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ.  טז אֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף, וְהַתִּנְשָׁמֶת.  יז וְהַקָּאָת וְאֶת-הָרָחָמָה, וְאֶת-הַשָּׁלָךְ.  יחוְהַחֲסִידָה, וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ; וְהַדּוּכִיפַת, וְהָעֲטַלֵּף.  יט וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, טָמֵא הוּא לָכֶם:  לֹא, יֵאָכֵלוּ.  ככָּל-עוֹף טָהוֹר, תֹּאכֵלוּ.  כא לֹא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי—

כל הפסוקים הללו מסתיימים במילים היפות "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱלֹהֶיךָ"; ואז מיד חוזרים לפרקטיקה, זו שלא מולחנת יפה, של: "לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּו".  אך למרות שהם לא מולחנים ביחד, הם מולחמים ביחד.

"עם סגולה" זה לא תואר כבוד אוטומטי, לא איזה קונסול כבוד, זה תואר שצריך לעבוד בשבילו, יש תרגום מעשי ומיידי לתואר הזה. במקרה הזה מדברים על אוכל פיזי, אך כמו שיש מזון לגוף יש מזון לנשמה.

ואם נתחבר לכל ספר דברים, זה רעיון שחוזר בו שוב ושוב – מה מכניסים לתוכנו. "עם סגולה" כמו "אור לגויים" כמו "עם קדוש" עוסק שוב ושוב באופי שלנו אחרי הכניסה לארץ. בתרבות שלנו אחרי הכניסה לארץ. התורה מוטרדת מהתרבות שלנו, מהלך הרוח, מהפס קול, מהמצב רוח הלאומי והפרטי, מהפיד.

כי מתי יש סכנה כזו לשכוח את ייעודך? אחרי שנכנסים לארץ ומתבססים. בדור הראשון יש חלוציות ואתגר ומסירות נפש, לבנות עולם, בדור השני והשלישי זה הופך להיות מסוכן. אפשר להיכנס לארץ, ולגלות שפתאום נהיה דור אטום, דור לא מחובר, דור טיפש, דור ששכח את העיקר.

זה מתחבר לפסוק מלפני שבועיים – "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ"

וכמובן מלפני שבוע: " וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.  יחוְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל"

כלומר לאורך כל ספר דברים מובעת חרדה עמוקה מפני התרבות והרוח של העם אחרי הכניסה לארץ, נשמע מוכר?ובהקשר הזה, של תרבות שאנו צורכים, לא חשבתי שנצטט בשיעור מאמר שלם מהעיתון הארץ, בהסכמה ובהתלהבות, אבל זה הולך לקרות עכשיו. מדובר בביקורת טלויזיה שפורסמה ע"י שני ליטמן.

"טור זה מוגש כשירות לתועלת הציבור. לא הצלחתי להירדם בלילה, ולא בגלל ראש הממשלה החשוד או בגלל חשש ממה שיגלה לנו ארי הרו. מי שחושב שזו הבעיה הכי גדולה שלנו כרגע — או שאין לו ילדים, או שהוא לא ראה את תוכנית הנוער שמכנה עצמה "הלהיט של הקיץ", סוואגרז. נכון, הדבר החכם היה פשוט לא להכניס הביתה טלוויזיה מלכתחילה. אני מכירה הורים שעושים את זה. אבל הם כן מרשים לילדים שלהם לצפות בתוכניות באינטרנט, וזה בעצם בדיוק אותו דבר. כי כמו שאומרים בסוואגרז, הנוער היום חי ברשת.

מה שיפה בתוכניות נוער זה שהן חושפות את הערכים המטונפים ביותר של עולם המבוגרים, רק בלי המודעות העצמית, מינימלית ככל שתהיה, שאיכשהו עוד מאלצת את המבוגרים להעמיד פנים. כלומר, אם ברור שכל מה שמשתתפי תוכניות הריאליטי למבוגרים רוצים זה להתפרסם, ולא כל כך משנה איך, הילדים כבר לא צריכים לעשות שום משימה. הם פשוט רוצים להיות מפורסמים, וזה בדיוק מה שרוצים מהם ערוצי הטלוויזיה והיצרנים שמשתמשים בהם לקידום מוצריהם. כי כמו שאמר לאחד המשתתפים הסוכן ליאון משהו (עד לפני שנייה כוכב ריאליטי בעצמו): "אתה תהיה מוצר בסופו של דבר. בת מצוות, חתונות, בריתות".

אז חמישה ילדים שפרסום לשם פרסום הוא פסגת השאיפות שלהם נפלו קורבן להורים מפוקפקים ולמערכת צינית שמנצלת את שאפתנותם הריקנית כדי להרוויח כסף מתוכן שיווקי. רשמית, הם חוברים כדי לכבוש יחד את הרשת. מעשית, הם נפשות שמתו עוד לפני שנולדו. שלוש הבנות בחבורה לא עושות כלום חוץ מלהצטלם ל'סושיאל מידיה', כמו שהן קוראות לזה במבטא כמו־אמריקאי. לבנים יש סוג של "קריירות": ה"ערכי" שבהם הוא מושבניק ("זה כאילו קול!"), שאפילו מדריך בתנועת נוער ועוסק בספורט הפארקור. השני בדחן ושחקן, וגם הוא חזק ביוטיוב או בסושיאל מידיה אחרת כלשהי. כשהחבורה מחליטה להקליט שיר, הבנים הולכים לכתוב את הטקסט, שכולל משפטי מחץ כמו "בי הו יו אר" ("היה מי שאתה", בתרגום חופשי), והבנות הולכות לבחור מה ללבוש.

והשפה. הו, השפה. בפרק הראשון אחת הבנות מציעה שכל אחד יצא "לקחת תמונה של מה זה אושר בשבילו" ובכל הקשור לאמירת מספרים נכון? חפשו את סבא וסבתא שלכם… כשרואים תוכנית כזאת שנכנסת לכל בית בלי שום מכשול ומכל מכשיר, קצת מגוחכת הבהלה של הורים ממה שהם מכנים "הדתה במערכת חינוך". זאת בלי לטעון חלילה שלאומנות ומיליטריזם או אפילו הדלקת נרות עדיפים על פני הרצון שכל העולם יסתכל עליך בכל שנייה נתונה. בקיצור, דרוש מנזר בודהיסטי שנותרו בו שני מקומות פנויים לשנת הלימודים הבאה".

חוץ מהמסקנה, שאני פחות מסכימה איתה (לא מנזר בודהיסטי אלא תורה), יש פה התבוננות נוקבת על עם בעל שרשים ומסורת, שהגשים את חלום כל הדורות, ועל מצבו לאחר שהרוח הגדולה של המייסדים מתעמעמת. בשנה הבאה ישראל תחגוג שבעים, אבל אתה כבר מתרגל לפלא. שוכח את הייעוד האמיתי.

כולם משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בשאלות של שמאל וימין, כשזה בכלל לא העניין. השאלה הרלוונטית לעתידנו היא לא איך זה שהתקשורת כל כך שמאלנית או ימנית, אלא איך זה שהתקשורת כל כך מטומטמת?

אריאל הורוביץ אמר פעם, מאה אחוז מהאנרגיות משקיעים בשאלה על הרוחב של הארץ, שטחים, סיפוח, ריבונות, וכו'. אבל אפס אחוז בעומק של הארץ.

כשקוראים "עם סגולה", מדברים על העומק.

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. 

זה אמנם קשור גם באוכל שהוא לא ראוי למאכל, אך גם בתכניות לנוער שלא ראויות למאכל.

ושמחת

אם בשבוע שעבר דברנו הרבה על המילה "ושכחת", השבוע אנחנו נתקל הרבה במילה "ושמחת".

השבוע חגגנו שמחת בר מצווה לבן הבכור שלנו אהרון, ביום שני השבוע, הזמן טס, סוג חדש של התרגשות, ומצד שני המון טכני, מפיות לבנות ומפה כסופה או מפה לבנה ומפיות כסופות, איך בר או הגשה, מנת פתיחה על השולחן או הכל בר, מנת ילדים נפרדת או בתוך הבר למבוגרים יהיה גם צ'יפס ושניצל לילדים, אבל איך זה נראה כשהמבוגרים עומדים מול צ'יפס ושניצל עוד מעט גם קטשופ, מצד אחד קינוחים צריך לפתוח מוקדם, מצד שני, בן אדם מגיע להגיד מזל טוב ב-22:00, מצפה למנה או שיסתפק בקינוחים? האם הבר הוא הוא המחיצה שמפרידה או שצריך בנוסף מחיצה? והאם… הבנתם. מה הקשר לעובדה שהבן הבכור נכנס לעול תורה ומצוות והוא אדם בוגר בפני עצמו? איזה פער אדיר. וזו הרי עונת שמחות, לא רק השמחה הפרטית שלנו למרות שיכולתי לדבר עליה עוד הרבה, אז הנה משהו לכל השמחות של התקופה ובכלל. אם בשבוע שעבר ושכחת ושכחת פן תשכח רק תזכור, השבוע – ושמחת. בשבוע שעבר דיברנו על איך לא לשכוח, והפעם – איך כן לשמוח.

לאורך הפרשה יש אזכורים שונים של שמחה, נעבור עליהם:

וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם–אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ

וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם–אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם. 

וְאָכַלְתָּ שָּׁם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ, אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ–בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם. 

לאורך כל האזכורים של שמחה בפרשה אנחנו רואים כמה רעיונות:

א. שמחה סביב מום: ירושלים

ב.  אכילה אכן נכללת כחלק מהשמחה

ג. שמחה עם הסובבים איתך: גרעין משפחתי וקהילתי

ד. השמחה שלך חייבת להיות משולבת עם שמחה של אחרים, שמחה פרטית ושמחה כללית יותר:

רש"י: הלוי והגר והיתום והאלמנה – ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך. בנך ובתך ועבדך ואמתך. אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך.

וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ:  אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. 

ופה רבי נחמן אומר: "עיקר תיקון ובירור האכילה הוא על ידי השמחה". מסתבר כי אכן, סטייק ושמחה רוחנית מתחברים נהדר.

כלומר ברור לי שגם נשים בתקופת המשנה כשעלו לרגל דאגו לקייטרינג או בישלו לבד, ותהו איך יגישו וכמה מנות ומתי יפתחו את בר הקינוחים (בסוף נפתח ב-11 אגב), אבל התורה כל הזמן רומזת לך לזכור שיש עוד רובד. ומצד שני – מה, זה נחות להתעסק במנות ובשולחנות ובסידורי ישיבה? ופה מגיע סיפור נפלא מהעיתון משפחה חסידית, מומלץ, עשו כתבה לעונת החתונות וראיינו שלוש יועצות של זוגיות, הכנה לנישואים, כולן פתחו באותו סיפור. כנראה בחב"ד הוא מפורסם, אני לא הכרתי, שימו לב לסיפור הנפלא הזה:

פעם נכנס חתן לרבי ליחידות. שאל אותו הרבי מה בנוגע להכנות לחתונה, והחתן אמר: כבר יש לי סירטוק, גם מגבעת יש לי, וכך המשיך וסיפר על הפריטים הטכניים שסודרו או נרכשו. אמר לו הרבי: לא להכנות הללו התכוונתי. החתן יצא משם, כולו נרעש, והבין שהרבי התכוון להכנות הרוחניות, שבהן כנראה לא התכונן דיו. באותו לילה או בלילה אחר, נכנס חתן אחר ליחידות, וגם אותו שאל הרבי על ההכנות. ענה החתן: את המאמר 'לכה דודי' כבר למדתי, גם התכוננתי עם מאמרים ל'שבע ברכות', ולמדתי 'ראשית חכמה'. אמר לו הרבי: לא להכנות הללו התכוונתי…

והכתבת מוסיפה: זהו המסר שבו פתחו כולן את הראיון, שלוש נשים שונות שעוסקות בתחום – חשיבות השילוב בין הרוחניות לגשמיות, האיזון הנדרש בין המטלות הרבות שחשיבות רבה להן, כן, גם לאלה הנראות גשמיות, ומהוות בעצם כלי לרוחניות, להורדת השכינה אל הבית הגשמי ההולך והנבנה.

זה נכון לחתונה, לבר מצווה, ולכל שמחה ואירוע – לא להכנות הללו התכוונתי, ולא להכנות הללו התכוונתי, אלה לשילוב של כל סוגי ההכנות.

אני רוצה לסכם ולאחל לנו –

שנבחר בברכה ולא בקללה, אבל שנדע שהעשייה של הדבר הנכון היא-היא הברכה, שנזכה להיות עם סגולה וזה קשור גם לאוכל וגם לתרבות, כפי שאפילו עיתון הארץ איבחן כל כך נכון, ושנזכה להרבה שמחות, ונזכה לשלב בהן את כל סוגי ההכנות.

ניפגש בשבוע הבא שימו לב – א' אלול.

***


להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

רוצים עוד? שיעור על שמחה, הדברים שאנחנו מלמדים את הילדים בחופש הגדול, והאם אנחנו תמיד בני האלוקים? צפו בשיעור לפרשת ראה כפי שנמסר בשנה שעברה.

***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. בס"ד

    כל כך שמחים לראות שגם השבוע העליתם את השיעור ולא ביטלתם אותו מקווים שכך זה ימשיך…

    שואבים מזה הרבה כוח!

    שבוע טוב ובשורות טובות!!!

    אלישבע
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *