רצוא ושוב בהודו
כמה מרתקת העובדה שהייתי זקוק להגיע רחוק כל כך, עד לאותו סלע מול נהר הגנגס בכדי לקרוא את אורות התשובה, ולשוב, אבל תשובה אחרת לגמרי מהדימוי השגור בתוכנו. לשוב למקום אחר לגמרי מהתשובה במובנה האורתודוקסי, לשוב למה שהרב קוק עצמו מצייר בספר: תשובה שהיא חזרה למקוריות, תשובה שהיא התמודדות מול תחושות הצער והבדידות, תשובה שהיא מגמה כוללת, גופנית, מחשבתית ונפשית, כלומר, תשובה שהיא חוויה הוליסטית, הנמתחת הרבה מעבר לקווי המתאר של עולם המצוות, אלא חודרת למקומות כמו דימוי עצמי, אותנטיות, הקשבה, בריאות גופנית, יחס לגוף ויחס לסביבה. אותו יום כיפור היה מוזר ומיסטי מכל ימי הכיפורים שעברתי, ובסופו, בעודי צועד על כביש ושר לעצמי לשנה הבאה בירושלים הבנויה, בעודי קל וריק, דרסה אותי מאחור ריקשה שנסעה במהירות (יחסית), למזלי, זו הייתה ריקשה, שכן הכביש היה של משאיות.
המום ופצוע מצאתי את עצמי מתעורר למציאות חדשה ביחס לעיצוב עולמי הרוחני. ידעתי כי אותו גט זמני שהענקתי לחוויה הדתית הגיע לסיומו, וכי יש צורך לנהל מערכת יחסים חדשה. ראשית היה צורך לנהל חיזור אחרי העולם הרוחני במחוזות הפנימיים שלי, לשקם את האמון, ולאט לאט לשוב גם לאספקטים הריטואליים והקהילתיים של אותו עולם רוחני-דתי. הלידה המחודשת הזו יכלה להתרחש רק במרחק, רק במקום בו יש בידוד ביני לבין החוויה הדתית הבלתי נפסקת, השוטפת. את אותה עמדה אני נושא עמי עד היום. החוויה הדתית עבורי היא מחוז חפץ, מקום שאליו אני נכסף, אך ככזה הוא גם מקום שנעלם תדיר, מתחמק, מסתתר ובוגד. העמדה הזו מגלמת את מושג ה"רצוא ושוב" במובן המוקצן ביותר. היתרון הגדול של העמדה הזו הוא הצורך בבחירה נמשכת ומתחדשת ברצון לחוויה רוחנית וקרבה ליהדות, המינוס הוא העדר קהילה מסודרת, וקושי, פעמים רבות, בהכרעה מוסרית אוטומטית הנובעת מתוך השהות בתוך גדרות ההלכה. הדבר נכון בעיקר לכל מה ששייך לגוף ולמיניות.
מהות הגם וגם
באותם ימים שאחרי "אורות התשובה", הגרתי לתוכי מגוון רחב מאוד של תפיסות ודרכים רוחניות. מוויפאסנה ושיעורים של הדלאי למה, דרך יוגה ומיתולוגיה הינדית ועד ביקורים בבית חב"ד והבית היהודי שהיו באיזור. כל אלו מצאו את דרכם לתעלת ניקוז אחת, שתהפוך לערוץ הפעיל ביותר בחיי הרוחניים: הכתיבה. לפחות פה אני תלמיד נאמן בהחלט של האתוס היהודי. עבורי, היהדות היא בראש ובראשונה תגובה טקסטואלית. היא ניסיון לאחות דרך כתיבה את הקרע העמוק שבין הפיזי למטאפיזי. רק השפה מסוגלת לכך מכיוון שהיא תלוית פעולה פיזית, אך טומנת בתוכה את האפשרות לחרוג מהפיזי ולעורר מרחב של חריגה כזו באדם. באותה עת קראתי את קרישנמורטי כמו את התניא בבית חב"ד, וקראתי ספרים על הבודהיזם הטיבטי בספריית מרכז טושיטה כמו את "אורות הקודש" שמצאתי בבית היהודי. גם השכנות הזו עומדת להפוך להרגל קבע. ההצבה זה לצד זה של תכנים דתיים-רוחניים שונים אינה רק בקשה לריבוי אלא הכרה כי אותו חיכוך מוביל להעצמה של כל צד במשוואה. לא פלא שבחיי הבוגרים, לאחר ששבתי לישראל, התפתחה אצלי מסגרת בוקר דתית די יציבה – מדיטציה בת רבע שעה ולאחריה תפילת שחרית ביחידות. דווקא הפער הגדול בין הפרקטיקות, הריקות וההעדר מול המלאות וההתמלאות, ריקון השפה מול הגברה שלה, מאפשרות מענה לכפילות הפנימית שלי, ולטעמי, של כולנו. לא רק שבחיי הפרטיים כך נראה סדר הבוקר, אלא שאני מוצא את עצמי נמשך לדמויות בעלות שכבה כפולה גם במסורת היהודית, וגם בהווה היהודי.
למשל אברהם, המודל הראשון של הכפילות כמי שנכנס אל המרחב היהודי דרך חקירה. מצד אחד הוא הכיר את פיתולי המעשה האנושי, את החמדנות ואת הצורך בערמה, מצד שני היה גם מי שידע למצוא את התמימות הגדולה, כמו באותו ערב שבו פסל את כוחות הטבע ומצא את האל. או הרמב"ם, בעל פני הרופא העובד אצל השליט המקומי, ופני הגאון ההלכתי וההגותי, כפילות שמעניקה לו סמכות יציבה כמי שיודע ובקי בחיי המעשה לצד אותה תנועה המבקשת להניח את ההווה באור העבר ההגותי ואל מול העתיד. שפינוזה, מי שהחיפוש אחר האל הוביל אותו אל מחוץ לקהילה, והוא ישב וליטש עדשות בעודו חושב על שאלת האל, שאלת המוסר הנובעת מהאל ושאלת האדם הנובעת מהווית הטבע. הרב השל, אותו אחד שצעד יחד עם מרתין לותר קינג ואותו אחד שכתב את שיר ההלל המוצלח ביותר לשבת, מי שחיפש את המקדש בזמן. הרב קוק, כפי שציינתי, אבל גם, למשל, המודל הרחב יותר והעכשווי יותר של נחמה וישעיהו ליבוביץ. אני מחפש אחרי המשפחה הזו, הממשית והמטאפורית, משפחה שבה יש מצד אחד את רכות סיפורי המקרא באותה פרשנות אנושית, המחפשת את המניע הפנימי, ומצד אחר יש בה את הקור האנליטי, המוסר הנוקשה, נבואה סוערת וביקורתית. אני מחפש אחרי הכפילות הזו לא רק כי זהו מבנה האופי שלי, אלא כי היהדות עצמה מחפשת כמוני אחרי הכפילויות הללו.
מה אנחנו לומדים מסיפור יוסף? ומהי המסקנה ממרדכי ואסתר? ומרות? כיצד עלינו להבין את תור הזהב של משוררי ספרד? את שירי החשק והיין לצד השפה העברית המכוונת גם, תמיד, לעבר מציאות האל? ומה לעשות באותה התפרצות נפשית-יצירתית של החסידות אל מול פני היהדות השמרנית? ומה בדבר הציונות? מהי הציונות אם לא העתקה של מושגי יסוד רוחניים לעבר המגרש החדש של תנועות לאומיות, מדינות לאום, הגדרה עצמית חברתית, ערכי המהפכה וההתפתחות המוצדקת של החשיבה הסוציאליסטית? המושג ציון הוא דתי בתכלית, והנשיאה שלו לעבר אותם מחוזות יוצר חיכוך, שוב חיכוך, של צד בצד, מגמה במגמה, וכך נוצרת אנרגיה בתוך היהדות. החיכוך הזה הוא הכלל הראשון עבורי בקיום הדתי שלי, בקיום הרוחני, ולא רק פה, ולא רק בתוך גבולות היהדות, אלא כהכרעה עקרונית, הנכונה לכל מקום, לכל שפה ולכל חשיבה דתית.
בין מסיבת טראנס לתפילה
והנה הגענו פה כבר לימינו אנו. הגענו לאותו נווד המוצא את עצמו בארץ שממנה נמלט במהירות, רגעים לאחר שהשתחרר משירות צבאי קרבי. והוא שב לא רק רגוע מעט יותר, אלא גם, לאחר אותו מסע מזרחי מעורר, עם רצון למצוא מחדש את דרכו אל מה שכבר פורץ בו בבירור – החוויה הדתית. הצעד הראשון לכך, עוד לפני הלימוד, הוא מציאת בית כנסת, כי הפעולה הדתית הגולמית והעמוקה ביותר היא התפילה, והיא היסוד שעליו יושב כל המבנה העצום של הגות, מחשבה ומוסר. אני זוכר את אחד מראשי השנה לאחר ששבתי. שהיתי בתל אביב ליומיים הארוכים של החג. בערב הראשון הלכתי לבית כנסת שהיה שיחזור של בית הכנסת בישוב ממנו באתי, בית כנסת שהיה מלא ברוח דתית-לאומית, עם זריקת העידוד של הימצאות בלב תל אביב, הווי אומר, הצלת נפשות ישראל. התפילה הייתה מלווה בניגוני קרליבך ומצאתי את עצמי, בערב ובבוקר, מתפלל בקרבת ארון הקודש, נמצא בין חיקוי של חווית הילדות והישיבה שלי לבין צמיחה פנימית של תנועה חדשה ביחס לתפילה, שעוד תלך ותתברר. בערב השני כבר היה מדובר במחזה אחר. בשעת חצות אסף אותי חבר לרכב מלא עליצות. נסענו למסיבת טבע באזור יער יתיר. היום השני של החג היה מורכב מתפאורה פסיכדלית: פרחים עצומים ודמויות מחופשות, במה מקושטת, רמקולים תלויים, קצב בלתי נפסק, פיתולי ידיים ורגליים, עישון ואלכוהול, והיער מסביבנו, אליו היה אפשר ללכת בכדי לנשום ולהירגע. והיה גם הריקוד, אליו תמיד התייחסתי כתפילה, אמנם תפילה פיזית, אבל בעלת עומק לא מבוטל. שעות הבוקר הובילו את השמש למעלה השמיים, הפקרנו את עצמנו למוזיקה, ובתוכה לבקשה הפשוטה לאושר והקלה, כך היו ימי ראש השנה, ובאותה תקופה, זו הייתה ההוויה המפוצלת שלי.
לטעמי, אחד השינויים המרכזיים באותו פיצול, מלבד ההתבגרות והעניין הפוחת במסיבות כאלו היה מציאת בית- כנסת. כן, עד כדי כך. בית כנסת אינו רק מוצא לתפילות, מעגל ההשפעה שלו דרמטי הרבה יותר. בית כנסת, מלבד היותו דרך לחלץ מהאדם מעורבות רגשית ונפשית, הוא גם המקום בו נוצרת קהילה, חברה העסוקה בחקירה דתית משותפת, והדבר נכון גם לבית כנסת נטול מכנה משותף מובהק כמו בית הכנסת שלי. אבל לא רק הקהילה, גם הגירוי ללימוד, השיחה המשותפת, שבתודעה היהודית תמיד קשורה לטקסט קדום, למגע עמו, התעמקות וכמובן גם וויכוח עמו. בית הכנסת הוא אבן הנזרקת לאגם הנפש, האדוות הולכות ומתרחבות נוגעות גם לתפילה, תגובה נפשית מופשטת לעולם, תחינה ובקשה, הלל והודיה, אבל גם לקרבה חברתית המבוססת על חוויה דתית ולגירוי והזמנה ללימוד, שהיא תנועה יסודית בהוויה היהודית. בית הכנסת שמצאתי נקרא "סקרנביץ'" והשם החסידי אכן מתאים לו, גם אם הוא אינו מלא בחסידים, לפחות לא בצורתם המוכרת, הוא כנראה היה מלא בהם בצורתם העתידית.
