פתח לנו שער

עניין של טיימינג: לא סתם פרשת "שופטים" הינה הראשונה שנקראת באלול. מהלך מחשבתי עמוק קושר ביניהם בעבותות של זהב. סיון רהב מאיר צוללת לתוך שיחה חסידית של ה"נתיבות שלום", ולומדת ממנה על סוד המשמעת העצמית, הפרקטיקה של תיקון המידות, והפער בין אידיאל אופטימי למציאות הכרחית

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

גם הפעם, לפני שמתחילים את השיעור, הודעה חשובה: אתר ליבא משנה את מתכונתו הנוכחית. החל מהאחד בספטמבר, האתר ימשיך לפעול, אבל לא יוכל להמשיך יותר לממן את צילום הווידאו והעריכה של השיעור. אנחנו מחפשים פתרונות בימים אלה, אבל כיוון שהשיעור התנדבותי אנחנו פונים גם אליכם – אם מישהו היה רוצה לקחת חסות כדי שהשיעור ימשיך להיות מצולם ולהופיע באינטרנט – אפשר לפנות לאתר ליבא.

ראש חודש אלול הגיע, מביא עימו ימי סליחה וכפרה, מחילה ושינוי, תיקון ואופטימיות. בדקתי מה קרה בדיוק בר"ח אלול, ככה: בי"ז תמוז משה רבנו ירד מההר ושבר את הלוחות, ועלה שוב לבקש רחמים, ובר"ח אלול נאמר לו: ועלית בבוקר אל ה' סיני, לקבל לוחות אחרונים, הוא שהה שם ארבעים יום. בעשרה בתשרי (יום כיפור) נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר למשה: סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות שניים.

ומאז ועד היום, זמן זה מסוגל לתיקון של מה שהתקלקל.

ומה הפסוק הראשון שקוראים בתורה בחודש אלול?

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ

אלפי שנים פרשנינו עוסקים בו, ובכך שזה הפסוק איתו אנו פותחים את חודש אלול, אבל השיעור הנוכחי יוקדש לפסוק הנוכחי בהתאם לפרשנותו של "הנתיבות שלום", הרב שלום נח ברזובסקי. נצא יחד איתו למסע, אשר כל כולו מהלך אחד, שיעור אחד, שיחה אחת בלבד של פרשן אחד בלבד על פסוק אחד בלבד. אז קודם כל:

  1. הפסוק כפשוטו

רש"י:
שופטים – דיינים הפוסקים את הדין.

ושוטרים – הרודים את העם אחר מצוותם.

מערכת משפטית טובה מכילה גם בתי משפט וגם משטרה, גם רשות פוסקת וגם רשות אוכפת. האור החיים אומר שלא סתם הציווי הזה אחרי שלושת הרגלים, שיבינו שמחוייבות דתית זה לא משהו שבא לידי ביטוי רק שלוש פעמים בשנה, אלא מלווה אותנו בכל מקום.

אגב, בפרשת "יתרו" ראינו את האצלת הסמכויות ממשה כלפי מטה, אותה האצלה צריכה להימשך גם בארץ, צריך למנות דיינים וגם – לתת להם כוח אכיפה, אחרת אין כוח לחוק. בספר החוקים יכולים להיות חוקים נפלאים, אבל םם הרשות לא מקפידה לאכוף אותם, הם עלולים להתפוגג כלא היו.

ויש בהמשך רשימת דרישות מוסריות מכובדת:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.

הפסוקים מתארים את התנאים האתיים לביסוס עבודתם של שופטים ושוטרים, תחשבו על המשטרה כגוף עליון מוסרי, על בית המשפט כמוסד שאנחנו מתגאים בו וחשים כלפיו יראת כבוד. ככה גופים כאלו אמורים להיראות ולהתנהג.

לשים שופטים ושוטרים זו גם אמירה – יש אנשים גדולים ממני, יש אנשים שיודעים יותר ממני, מוסמכים יותר ממני, יש מנהיגים בעלי שיעור קומה.

אבל מכאן חכמינו קוראים קריאה קיומית אישית של הפסוק – בפרט בראש חודש אלול:

  1. בכל שעריך – שערי הגוף

ישנו פירוש שראיתי עשרות פעמים במהלך החיפושים השבוע אחרי חומר לשיעור, שוב ושוב, מי הראשון? לא יודעת, המקור הקדום ביותר שמצאתי היה בספר "שפתי כהן", של רבי שבתאי כהן, מחבר פירוש על השולחן ערוך, שחי במאה ה-15-16. בכל אופן ניקח פרשן מודרני שמצטט את הרעיון העתיק הזה:

"בכל שעריך – בשערי הגוף (עיניים, אוזניים, אף, פה, ידיים, רגליים) שעל ידם מתקשר האדם עם העולם שמסביבו – עליו למנות שופט ושוטר שיפקחו על הנכנס והיוצא בשערים אלה, שיהיה על פי הוראות התורה" (הרבי מלובביץ')

הנתיבות שלום מביא דוגמאות יפות לשימושים טהורים ופסולים בשערי הכניסה לגוף: להריח בשמים במוצאי שבת קודש מהווה שימוש נפלא באף, מנגד לקלל או לשקר מהווה שימוש פסול בפה, לא לשם כך הוא נברא. צריך לדעת להשתמש באופן מדויק, באופן מדוד, באופן מחושבן, באופן הכי אפקטיבי ויעיל, לכל דבר יש תכלית למה הוא נברא, יש שימוש עקום שהורס אותו, ויש שימוש שבונה אותו. צריך לדעת להשתמש נכון בכל הכוחות שקיבלנו.

זה לא רק רעיון יפה כזה. יש פה אמירה תובענית מאד. "שופטים ושוטרים", זה רציני, זה פיקוח חיצוני. מישהו באמת אמור לפקח עלי? למי יש זכות להגיד לי מה לעשות בעולם של חופש הביטוי, הזכות לפרטיות, זכויות האזרח? זה הפוך מכל תפיסת העולם האינדיבידואליסטית.

נזכרתי שלפני שנתיים, בערב ראש השנה, התפרסם בעיתון דה-מרקר פרויקט שלם על שינויים, שם נתקלתי בכתבה שהחלטתי לשמור, כי היא משקפת בול את מה שהפרשנים אומרים לנו. פרופ' דן אריאלי, מומחה בינלאומי לכלכלה התנהגותית, מחבר רב המכר "לא רציונלי ולא במקרה" אומר שהרעיון הזה, הוא לפעמים בדיוק מה שאנחנו צריכים. אדם צריך בוס, מפקד, מאמן, מישהו חיצוני שמכריח אותך להתחייב, כי מה לעשות, הוא לא המפקח הכי טוב של עצמו.

כך נשאל בה: ערב ראש השנה הוא בדרך כלל גם המועד שבו אנו מבטיחים לעצמנו הבטחות – השנה נעשה כושר, נפסיק לעשן, נתחיל לחסוך, נעשה דיאטה. יש רק בעיה אחת קטנה בדרך: אין לנו משמעת עצמית. איך אפשר להתגבר על הפגם האנושי הזה?

וכך הוא השיב: "אני אתן דוגמה אישית מאוד. לפני כשנה וחצי דיברתי עם בת דודתי, יעל מלמד על שיפור הבריאות שלנו. הסכמנו ששנינו רוצים להיות פעילים יותר מבחינה פיזית, וגם לאכול פחות. אני רצתי קצת בעבר והיא עשתה קצת יותר ספורט, אבל שנינו לא הקדשנו לכך מספיק זמן. אם היתה לי מספיק שליטה עצמית, זה היה מצוין – אבל אין לי, וגם לה אין. חשבנו איך נגרום לעצמנו להחליט – והפעם לעמוד בהחלטה. העיקרון הראשון, אם כך, היה הכרה בעובדה שהיא ואני זקוקים לעזרה. לפיכך כתבנו חוזה. ממש פיזית. החוזה כלל את העיקרון השני: החוקים צריכים להיות ברורים. מכל המחקרים על רמאות אנחנו יודעים שאם החוקים לא ברורים – קל הרבה יותר לעגל פינות. קבענו ששלוש פעמים בשבוע צריך לרוץ חצי שעה או ללכת שעה; יוגה נחשבת כמו הליכה, אבל פילטיס כמו ריצה, וגם ללכת לחדר כושר ולהרים משקולות שווה לריצה. קבענו גם שדברים מתוקים אוכלים רק בסוף השבוע, להוציא מקרים חריגים. החוק הכי חשוב היה חוק הדיווח: אחת לשבוע היינו מדווחים זה לזה אם עמדנו בחוקים – והפרה שלהם, כך החלטנו, תגרור עונש".

נשמע קטנוני, אבל זה גאוני והגיוני.לשאלה האם זה עבד הוא ענה:

"אני מודה שזה לא היה פשוט. אבל גיליתי שהחוזה, ובעיקר הדיווח ליעל, עוזרים לי מאוד. היה לי כל כך לא נעים לדווח לה על כישלון, שפשוט נעלתי את נעלי ההתעמלות. אחרי שעשיתי את זה, נעשה לי קל יותר, ויצאתי לרוץ… חשוב מאוד לא לסלוח כשאתה מחויב לחוזה כזה, אפילו לא פעם אחת, כי זה פותח פרצה ואז מפסיקים להתייחס לזה ברצינות".

ומה קרה בהמשך? והנה ההפתעה:

"אחרי שנה של פעילות על פי החוזה היינו בטוחים שעקרונות החיים האלה נהפכו להרגל. אז זהו, שלא. הפסקנו את החוזה, אבל מהר מאוד הבנו שאי־אפשר בלעדיו – והשבנו אותו לחיינו, עד היום".

כלומר הנה בן אדם שהוא פרופסור בכמה אוניברסיטאות, עמית מחקר בכיר במכונים מובילים בעולם, מחבר רבי מכר שנכנסו לרשימת הבסט-סלרס של הטיימס ותורגמו לעשרות שפות ובסוף כשמבקשים ממנו את עצת הזהב הכי הכי טובה שלו הוא אומר: שופטים ושוטרים תיתן לך. אנחנו חייבים פיקוח חיצוני. אתה יכול לומר "זה מביך לשתף, אני לא צריך את זה, אני יכול לבד". אבל למעשה, זה קשה מאד לבד. האדם משוחד.

חוזרים מדה מרקר אל ה"נתיבות שלום" שציטט את האדמו"ר הראשון בחסידות, בדיוק בהקשר הזה, שמו היה הרב אברהם וינברג, המייסד של חסידות סלונים, מחבר ספר "יסוד העבודה", והוא מביא שני ציטוטים מפיו, שאם תתרגמו אותם לדה-מרקרית, תגלו שהוא אומר בדיוק אותו דבר:

"אי אפשר לעקור את הרע בשכליות גרידא, שכמה שישיג גדולות בשכלו אין זה מועיל לעקור את הרע, ואין עצה אלא להכניע את הרע בפועל"

"יום שיהודי לא עשה בו כנגד רצונו – אינו נחשב כיום בחיים"

  1. בכל שעריך – שערי המידות

שופים ושוטרים צריכים לשים על "השערים". מהם השערים? מה קדם להכל, לפני התורה, לפני הכל, מה היה אז השער של האדם כלפי המציאות?

שעריך – אומר הנתיבות שלום, אלו המידות:

"שערי הנפש הפנימיים הם מידותיו של האדם ותכונות נפשו ורצונותיו, שהם השערים למעשיו בפועל, שכל מעשה שאדם עושה יש פתח שמביאו לכך, ואלה תכונות נפשו".

המידות הן השער, הבסיס, לתורה, בלעדיהן אי אפשר לקבל תורה. ה"נתיבות שלום" שולח אותנו אל רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י וכותב תורתו, אשר כותב בספרו "שערי קדושה":

"ענין המידות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד"

"בהיותו בעל מדות טובות, בנקל יקיים כל המצוות"

כלומר, מידות הן השער להכל. לא תקנת אותם, לא תקנת כלום.

בהמשך הוא שואל:

"לא נתפרש בתורה עוון מידות רעות, ואם זה כה חמור מדוע לא כתבה התורה אזהרה על כך? כי התורה ניתנת רק לאחר שאדם טיהר את מידותיו, הן מרכבה להשראת התורה, מי שהמידות שלו רעות בכלל לא מסוגל לקבל".

כלומר, דרך ארץ קדמה לתורה, זו דרישת הבסיס. נקודת המוצא.

נעה ירון-דיין אמרה פעם שתחילת תהליך תשובה היא כמו טרקטור. בהתחלה הופכים את החיים. מפסיקים לאכול חמץ בפסח, מתחילים לשמור שבת. בהמשך התהליך הוא כמו פינצטה. מתחילים לרדת לדקויות, לתקן מידות, להתעסק עם דברים עדינים.

עבודת מידות היא דבר שנמצא בכל מקום. גם כשאנחנו נוסעים אחרי "למד", כשאנחנו באירוע ומישהו עולה לדבר ומאריך בדבריו, וכמובן ברשתות החברתיות, שעצם המדיום הופך אותנו לקצת יותר מוקצנים. בימינו אדם יכול להיות שומר תורה ומצוות אבל רקוב סלולרית, מכור, בעל מידות מקולקלות כי הכל מסתכם בלייקים ובחרדה לגבי "מה הוא מחמיץ" מה שיוצר חוסר קשב, זה לא תמיד ניכר מבחוץ.

בהקשר הזה אומר הנתיבות שלום:

"ועבודה זו היא עבודה תמידית המוטלת על יהודי בכל המצבים שהוא נמצא, שנאמר 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך', בכל שעריך, היכן שאתה נמצא, בכל מצבי הנפש שלך, הן כאשר הלב פתוח והן כאשר הלב סגור, תמיד תעסוק בעבודת המידות"

יוסי דייטש, חסיד סלונים וחבר מועצה בעיריית ירושלים, סיפר שהנתיבות שלום הכניס אותו לעשייה הציבורית ועזרה לזולת, ואמר לו: "כל יום תעשה לפחות טובה אחת מוחלטת למישהו זר לגמרי", וכשהיה פוגש אותו היה שואל אותו "מה עשית היום?".

  1. בכל שעריך – תחילת היום

השער של כל יום, הוא השכמת הבוקר, כלשון המחבר בראש השו"ע: יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת בוראו. השער של היום קובע את ההמשך שלו, אם הוא קם בבוקר כארי אזי כל היום הוא כארי.

ראיתי טיפ בספרי חסידות: המחשבה הדיבור והמעשה הראשונים של היום, משפיעים על כל היום, לכן צריך לשם לב אליהם במיוחד.

ובהקשר הזה של המידות – הרב מוישה וייס שלח קטע יפהפה (ופרקטי!) מהנועם אלימלך, רבי אלימלך מליז'נסק. כולם מכירים את אדרבא אבל יש לו טקסט עוצמתי אחר, איך משנים הרגלים? לעשות ארבעים יום ההפך ממה שאתה נוהג, ובכך תהפוך את המנהג החדש להרגל:

הָאָדָם לֹא נִבְרָא בָּעוֹלָם רַק לְשַׁבֵּר אֶת הַטֶבַע לָכֵן יְזַרֵז אֶת עַצְמוֹ לְתַקֵן מִדוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁאֲבֵאֵר כְּגוֹן מִי שֶׁנוֹלַד בְּטֶבַע שֶׁל עַקְשָׁנוּת יְשַׁבֵּר אֶת טִבְעוֹ אַרְבָּעִים יוֹם רְצוּפִים לַעֲשׂוֹת דַוְקָא לְהֵיפֶךְ מִמַה שֶׁיַעֲלֶה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ וְכֵן מִי שֶׁבְּטֶבַע עָצֵל יַרְגִיל אֶת עַצְמוֹ אַרְבָּעִים יוֹם רְצוּפִים לַעֲשׂוֹת כָּל דָבָר בִּזְרִיזוּת הֵן בְּהוֹלֵךְ לִשְׁכּוֹב עַל מִטָתוֹ הֵן לָקוּם בַּבּוֹקֶר מִמִשְׁכָּבוֹ הֵן בִּזְרִיזוּת לְבִישַׁת בְּגָדִים וּנְטִילַת יָדַיִם וּלְנַקוֹת אֶת גוּפוֹ וְלֵילֵךְ בִּזְרִיזוּת לְבֵּית הַכְּנֶסֶת תֵּיכֶּף אַחַר קוּמוֹ וְכַּיוֹצֵא בָּהֶן, וְכֵן מִי שֶׁטִבְעוֹ בַּיְישָׁן מֵהַחֵלֶק שֶׁל בּוּשָׁה רָעָה יַרְגִיל אֶת עַצְמוֹ אַרְבָּעִים יוֹם לְהִתְפַּלֵל דַוְקָא בְּקוֹל רָם וְכֹּחַ תְּנוּעַת אֵבָרָיו וּלְקַיֵּים כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה וּלְבָרֵךְ עַל הַתּוֹרָה בְּקוֹל רָם עַד שֶׁיַעֲזְרוּהוּ מִן הַשָׁמַיִם לְהָסִיר הַבּוּשָׁה הָרָע מִמֶנוּ, וְכֵן מִי שֶׁאִמְרַי פִּיו אֵינָם עוֹלִים יָפָה וּמְסוּדָר מַחְמַת הֶרְגֵל טִבְעוֹ וּכְּלֵי הַדִיבּוּר שֶׁלוֹ יַרְגִיל אֶת עַצְמוֹ אַרְבָּעִים יוֹם לְהַטּוֹת אָזְנוֹ לְהַדִיבּוּרִים הַיוֹצְאִים מֵאֵלָיו הֵן בְּמִילֵי דְעַלְמָא וְהֵן בְּמִילֵי דִשְׁמַיָא הֵן בִּשְׁעַת לִימוּד, כִּי הֶרְגֵל שֶׁל כָּל דָבָר נַעֲשֶׂה שִׁלְטוֹן, וְכֵן מִי שֶׁטִבְעוֹ אֵינוֹ מַתְמִיד בְּלִימוּדוֹ יַרְגִיל אֶת עַצְמוֹ גַם כֵּן אַרְבָּעִים יוֹם וְיִלְמוֹד יוֹתֵר מֵהֶרְגֵל שֶׁלוֹ וְיִסְתַּכֵּל בְּכָל פַּעַם קוֹדֶם הַלִימוּד בְּצֶעטִיל קָטֹן שֶׁלִי וּמִשָׁם וְאֵילָךְ מִן הַשָׁמַיִם יַעֲזְרוּהוּ לִהְיוֹת מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ בִּשְׁבִירַת מִדוֹת הָרָעוֹת עַד תּוּמָם.

ולמה דווקא 40 יום, מתי יש 40 יום של כוח לשנות? בדיוק ב-40 הימים שמתחילים כעת, בר"ח אלול, אז, כפי שאמרנו, עלה משה רבנו לבקש סליחה אחרי העגל עד יום כיפור, ואשר בסופם קבל לוחות שניות, ויאמר ד' סלחתי כדברך.

  1. בכל שעריך – תקופות מעבר (ובפרט "אלול")

מה בעצם ההגדרה המלולית לשער? בדקתי במילון: פתח לכניסה ויציאה, מעבר. וגם: העמוד הראשון, פתיח, מבוא.

אומר ה"נתיבות שלום" לשים לב לשערים בחיים – לשלבי הכנה.

"במעברים מתקופה לתקופה בחיים, שהם שערי התקופה, שבכל אחד מהם צריך לשופטים ושוטרים, כמו שנאמר 'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא' – היינו עת היציאה מתקופה לתקופה, שצריך הרבה להתפלל שיעבור זאת כראוי, ובכל מעבר תהיה עלייה רוחנית, צריך בכל מעבר רחמים מרובים שיעבור בשלום"

החיים מכילים שערי כניסה ויציאה לאין סוף, דלתות מסתובבת, מעברי דירות, ישיבות חדשות, מוסדות, אוניברסיטה, צבא, שירות לאומי, מתחתנים, ממעון לגן. צריך לשים לב כשאנו נכנסים ויוצאים בהם. זו תקופה בה צריכים להיות יותר קשובים. לא להתבלבל. לצלוח את המעברים.

והוא ממשיך ושואל – מה ה-שער? מהו השער קודם הכניסה לשנה החדשה? חודש אלול:

"אלול הוא שנה חדשה. לא כפי הנראה בפשטות שחודש אלול הוא החודש האחרון בשנה, והרי הוא סוף השנה, אלא חודש אלול הוא התחלת השנה החדשה, והוא השער שכל השנה החדשה תלויה בו, שלפי מידת ההכנה בחודש אלול נקבעת כל השנה"

למעשה זה רעיון מהפכני. חשבתם אלול הוא סוף, הוא החודש האחרון? לא, הוא השער לשנה החדשה. הכל תלוי בו.

טוב, אפשר לדבר עוד הרבה על חמשת הפירושים האלה – שופטים ושוטרים כפשוטו, על שערי הגוף, על עבודת המידות, על איך קמים בבוקר ועל אלול כשער וכהתחלת השנה, אבל מה המצב האידיאלי? שתמיד יהיו עלינו שופטים ושוטרים? דן אריאלי – לא יותר שווה בלי הבת דודה?

לא, יש מצב אידיאלי. יש תקווה אחרת:

  1. המצב האידיאלי – אין שוטרים

שופטים שופטים את העם, שוטרים – רש"י מסביר: שרודים את העם.

אבל בהפטרות של שבועות אלה, רואים מבנה דומה אבל שונה של פסוק:

"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה" (ישעיהו, פרק א', הפטרת שבת חזון)

ובעקבות זה גם מתפללים בתפילה על פי הנוסח הזה –

"השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה"

ישנו פירוש חסידי המסביר שאחד מייעודי הגאולה, הוא "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה" ויש לעיין מדוע השמיט הנביא שוטרים והוסיף יועציך: שופטים פוסקים את הדין, שוטרים רודים את העם. המצב האידיאלי הוא שאדם יתנהג בהתאם לא כי "אם הוא יהיה ילד רע, יבוא שוטר". תהיה הפנמה פנימית של החוק, לא חיצונית.

כשאדם מתווכח עם שוטר על אדום-לבן, זה לא קורה באהבה וברצון, אלא "אוף, תפס אותי". יועץ לעומת זאת מסביר שזו עצה טובה ומנחה את האדם בעדינות, מכאן ברור שינוי הלשון – בזמן הגלות צריך שופטים ושוטרים, אבל לעתיד לבוא תתבטל מציאות הרע, לא צריך שוטרים, יהיה "אשיבה שופטיך" (יפסקו משפטים והוראות התורה) אבל נקיים הכול מרצוננו הטוב.

נסתכל על האקטואליה, על הויכוחים הציבורים בישראל – מה יקרה כשכולנו נשאף לאותו דבר מתוך אהבה. לא נתווכח עוד על נושאים דתיים. בואו ניקח את זה לדוגמה הכי בולטת – שבת. רון חולדאי אמר על סגירת החנויות בסופי שבוע: "לא נחזור לתקופת המצור, לא ניקנה שימורים", האוטופיה היא לא לריב על שבת, כי עם ישראל כולו ירצה אותה, יחפוץ בה, היא תהיה ערך משותף ולא שק חבטות, השיח יהיה שיח אחר לגמרי – לא בכפייה, ברצון. לא כמו שוטרים שצועקים אחד על השני אלא יועצים כי כולנו חפצים באותו דבר. ברמה הציבורית – זו המשימה, לא סתם זו נבואת גאולה: לעבור משיח של שוטרים לשיח של יועצים. הלוואי.

ראינו פה שישה היבטים שאדם צריך להתבונן בהם, ובפרט באלול. אבל נסיים דוווקא עם הרבי מלובביץ', שנתן שיחה באותו נושא, בסופה הביא את הרעיון הבא:

"ועניין זה הוא הכנה לראש השנה, היינו שעל ידי העבודה של 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך' אזי הולכים בביטחון גמור ובשמחה לדין ומשפט של ראש השנה" (הרבי, שיחה התשט"ז 1956)

אמן. בהצלחה לכולנו בכל השינויים המבורכים בחיינו, בכל השערים של חיינו, ניפגש בשבוע הבא עם פרשה חדשה.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

רוצים עוד? ממש כאן תוכלו למצוא שיעור נפלא נוסף של סיון לחודש אלול: ואפשר, ואפשר להשתנות.

***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *