ופתאום כשנרגעו הרוחות

תחנתרבות שניה: כשרותי בידץ היתה נערה בשדה בוקר, המדבר דיבר אליה, הוא היה נוכחות נושמת. היא הסתובבה בין הריו וחיפשה אחר מעיין החיים. כשחזרה למדבר בגיל ארבעים, פתאום היה שקט. הוא כבר לא דיבר אליה יותר. כך הבינה שהתבגרה. אך, האם זה רע?
ופתאום כשנרגעו הרוחות

כָּזֹאת אָנֹכִי: שְׁקֵטָה

כְּמֵימֵי אֲגַם,

אוֹהֶבֶת שַׁלְוַת חֻלִּין, עֵינֵי תִינוֹקוֹת

וְשִׁירָיו שֶׁל פְרַנְסִיס זַ'ם.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן.

וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים

לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת

עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים… זֶה הָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים.

הָעִתִּים מִשְׁתַּנּוֹת

וְעַכְשָׁו –

הִנֵה אָנֹכִי כָּזֹאת
רחל

לפני שאתחיל בתיאור מפגשי עם רותי בידץ ביבנאל, אני מרגיש שאני חייב משפט הקדמה קצר על מפגש זה ועל מפגשים צפויים נוספים עם אנשים מהשדה היהודי-חילוני. מאסתי בלתת לאנשים חותמות כשרות. אני מגיע למפגש לא כדי לתת לגיטימציה ולא כדי לשלול אותה. באתי ללמוד מכל אדם, ומהאנשים איתם אני הולך להיפגש יש הרבה מה ללמוד. אני משתאה מול עולמם, לפעמים גם בנקודות בהם הוא מאיים על עולמי, וגם כשאני ממש לא מסכים איתם. זהו. אפשר לעבור הלאה.

תעודת זהות קצרה: רותי ביידץ, המארחת והאורחת שלי ביבנאל, הקימה את מקצוע מחשבת ישראל במוסד החינוכי הנודע "בית ירח", ומלמדת שם כבר שנים רבות. מתפקידה זה התגלגלה גם להנחות בתי ספר אחרים, ולהדריך קבוצות שונות בלימודי יהדות ותרבות. רותי הינה בוגרת של אחד המחזורים הראשונים של הפנימייה הסביבתית בשדה בוקר, למדה בהמשך במוסדות גבוהים רבים יהדות והוסמכה למנהיגות ורבנות חילונית במכון תמורה. בשנים האחרונות הוסיפה על אלו מעורבות פוליטית מקומית במועצת יבנאל, שם היא אחת הדמויות הדומיננטיות. רותי נולדה בירושלים  למשפחת נצר. אביה, אהוד נצר, אדריכל שהיה לארכיאולוג נודע בעיקר בזכות תגליתו את קבר הורדוס בהרודיון, שם גם מצא את מותו בתאונה מצערת. רותי מתארת בפני את ילדותה רווית הנדודים בארץ בעקבות אתרי החפירות של אביה. להפתעתי, מתגלה שהיא בילתה הרבה בערים ובכפרים הערבים בשטחי יהודה ושומרון טרום האינתיפאדה הראשונה: ביריחו, בית לחם ועוד… חוויה לא אופיינית למי שמגדירה עצמה היום בשמאל.


אנחנו משוחחים בגינת ביתה, פנינת טבע במורדות הרכס שמשקיף על יבנאל מצפון. ברור לי שכל ענף בחייה של רותי היה יכול לפרנס שיחה ארוכה בינינו. אך כנראה שנושא העומק בחייה שנבחר בסופו של דבר נבע מהמיקום המיוחד בו נפגשנו. היא מתארת לי משהו מנעוריה בשדה בוקר:

"אני בן אדם מאד רציונלי, קשה לי להגיד שאני בן אדם רוחני. אך אני יכולה לך משהו – כשהייתי נערה בשדה בוקר – המדבר דיבר אלי, הוא היה נוכחות. ההרים דיברו אלי. חיפשנו את מעיין החיים… מתי הבנתי את זה? כאשר בגיל ארבעים הלכתי עם האחיות שלי למדבר, פתאום היה שקט. ההרים לא דיברו איתי, פתאום זה נעלם.
בכל זאת, כשעברנו כאן לבית הזה הצמוד להר. במשך שלושה ימים לא נרדמתי, להר הייתה נוכחות חזקה מדי בשביל שאוכל לישון לידו… "

עיניה מזכירות לי זיק ערני וחי שפגשתי בידידה נוספת שלמדה בשדה בוקר. אני מדמיין אותן רוחות של הטבע, שכמו חודרות אל העור והורידים, ומשתקפות בעיניים גדולות וסקרניות. מודה שאני קצת מתקנא בקשר הזה עם הטבע, שדי ויתרתי עליו כאשר בחרתי לגור בערי המרכז.

השהות בשדה בוקר ואותו חיפוש של משהו גדול הביאו את רותי לדיאלוג  משמעותי עם הדת ועם רעיון החזרה בתשובה מגיל הנעורים ועד סוף שנות העשרים לחייה. לבסוף, היא נטשה את הרעיון הזה בתנועה חדה, תנועה זו הטביעה חותמה בהנהגת זהותה החילונית – בה היא גאה. החזרתי את רותי לחוויה של גיל ארבעים, בה גילתה שהטבע כבר לא "מדבר" אליה. שמעתי בקולה כאב מסויים על אותה חוויה, אך גם סוג של השלמה. שאלתי אותה על כך.

"זה היה עצוב. סוג של פרידה ממשהו שהיה חלק גדול מהחיים שלי והיה יקר לליבי. אתה בטח מכיר את זה, יש שנים שהחיים הם סוג של מפעל – הילדים, העבודה. לא סתם אני מתחברת לשיר שלך 'דרכים אבודות'. פתאום בגיל ארבעים, אחרי התקופה הזו, גיליתי שאני בן אדם אחר, לטוב ולמוטב. אני שמחה במקומות אליהם הגעתי, אך בד בבד יש כאב על הפרידה. אני גם מאמינה שאותה חוייה איכשהוא תחזור"

אני שואל את רותי מה בין חווית הנעורים הזו של הטבע וכל צבאיו לבין עולמות התוכן בחייה היום, הלימוד היהודי מחד, ועולם הפוליטיקה הקהילתית מאידך. לגבי הלימוד רותי לא מחפשת השלמה, ונראה שטוב לה לחיות עם שני העולמות האלו בחייה. "טיולים וקריאת ספרים הם שני הדברים שאני הכי אוהבת לעשות אם יש לי זמן".  היא לא מהססת להשתמש בביטוי חזק לחוויה שלה כשהיא לומדת מקורות עם התלמידות שלה "כשאנחנו לומדות לפעמים אני מרגישה שאנו פשוט עפות". לגבי עולם הפוליטיקה  והעשייה הציבורית רותי מדבר על משמעות, מגוייסות לעשות משהו גדול יותר מעצמי, חוויה של הקשבה, זיהוי חסרון, ופעולה כדי לתת לו מענה. אך מעבר לכך היא גם מדברת בגלוי על סוג של כבוד ואגו מודעים:

"בתור מורה ואמא עשיתי דברים חשובים ותמיד בשביל אחרים, אבל בסוף לא זכיתי להערכה. אפילו קצת השפלה. אני מרגישה שאני רוצה לתפוס מקום עולם, אולי סוג של סטטוס. לכאורה זו 'עבודה זרה' אבל זה צורך מאד אמיתי. אני חושב שזה היה כוח מניע אצל כל אחד שעשה דברים בעולם. גם  הרמב"ם רצה שהספר שלו 'יתפרסם'. לגברים אולי זה יותר ברור ולא צריך לדבר על זה. זה בסיס שצריכים להיות מודעים לו, כי עליו מתלבשים גם רבדים של עומק ושל השפעה מהותית בעולם"

השאלה שהמודעות לאגו מעלה, הייתה יכולה להיות באמת נושא מצויין לבלוג זה, אך פה אין מקום להאריך. בכל זאת היה חשוב לי להביא את הדברים, ולהשאר בינתיים בשאלה. בסוף שיחתנו ביקשתי מרותי לבחור שיר. השיר שבחרה לשקף אותה הוא השיר "כזאת אנכי" של רחל, אותו בחרתי להציב בראש הטור.

"רחל ממש כתבה אותי בשיר הזה, ממש כתבה אותי, את השינוי הזה שדיברתי עליו. אני מתחברת אליו כאשה בהתבגרות, במעבר לאמהות ועבודה. נפרדתי מחלקים 'פרועים' של הנפש, מרוחות גדולות וצריחת נשרים, מכוחות אדירים בתוכי. היום, אם יש רוח בחיי, היא הרבה יותר קרובה למה שרחל מתארת בבית הראשון: שקט, שלוות חולין, עיני תינוקות… את פרנסיס ז'אם אני לא מכירה (מחייכת)"

השיר של רחל מציף בה עוד רגע של גילוי בחייה:

"אני אשתף איתך עוד רגע דרמטי מאד בחיי שקשור בכך: בסוף הצבא, כשהייתי חברתו של בעלי לעתיד, ישבתי עם חברה וציירנו, כהרגלי סגנון ציור חופשי, סערות, גלים של צבע, גווני סגול בעיקר. פתאום הסתכלתי על מה שציירתי, וראיתי שעל אחד הגלים ציירתי מעין עלים קטנים. אמרתי לחברתי שכנראה אני רוצה להפסיק לנוע בעולם ולהתחיל להצמיח… ואז באמת הגיע השלב הבא של הזוגיות והילדים. היום אני לא בטוחה שהייתי צריכה לעשות זאת, השינוי הזה היה כל כך דרמטי, אך נראה לי שבחיים, ובמיוחד בחיים של אשה, זה כמעט הכרחי"

"אני יודעת שהחוויה במפגש עם הטבע עוד תחזור" אמרה לי רותי קודם בעקבות שאלתי על הקול המפוייס יחסית שלה. בסיום השיחה אני מחזיר אותה לשם, אולי מצורך שלי לסיים ב"פתרון", בסוג של התרה, במשהו יותר הרמוני. בתגובה, רותי מביאה משל מעולם היהדות והקבלה:

"בקבלה יש את התפיסה הזו שצריך להגיע ללמוד את תורת הסוד בגיל חמישים, בשלב מיושב…כמו לומר – אל תכנס לרוח מהמקום הזה של 'הצריחות הגדולות', אלא חכה, תשב, תרגיע, ואחרי זה כשתחזור לעולם הרוח, תחזור כשאתה יודע כבר את הצדדים האחרים שלך, אולי גם מכיר יותר את האגו שלך, ותתמודד עם דברים גדולים יותר בזהירות".

יבנאל והשירים

קשה שלא לציין את הסמיכות בין המושבה יבניאל לביתה המפורסם של רחל המשוררת בדרום הכנרת. נראה שאיזור זה מתאים לחוות בו תמורות בזיקה אל הטבע. כשרוצים, ניתן לחוש בו את ראשי ההרים, הרוחות והצריחות. אך יש בו גם נועם ועגלגלות, שיכולים בהחלט להתאים גם לשלוות חולין, מימי אגם ועיני תינוקות.

בביקורי הקצר ביבנאל הצלחתי לראות את נקודת המפגש יוצאת הדופן שיש בה בין אוכלוסיות שונות. בהופעה נפגשתי בעיקר עם האוכלוסיה המבוססת (אולי צריך להגיד גם "אשכנזית") של יבנאל. ברחובות פגשתי בעיקר את אוכלוסיית יוצאי ארצות המזרח, שראשיתה במעברה שקלטו מתיישבי יבנאל הראשונים. חלק מהחוויות המשמעותיות של רותי ביבנאל קשורות במתח בין שתי אוכלוסיות אלו. במסגרת עבודה אקדמית היא ראיינה נשים מבוגרות שחוו ילדות במעברה, ושם התוודעה לפצע הפתוח מחווית אי- השוויון של אוכלוסיית העולים והעובדים. לדבריה, עד היום היא מרגישה קשר חם ועמוק לנשים אלו. "אם היה לי זמן", היא אומרת, "הייתי יכולה לשבת שם שעות, להתחבק איתן ולהקשיב להן". כשהגיע תורה לדחוף איחוד פוליטי בין אוכלוסיות שונות במושבה, פעל  שהמועמד לראשות המועצה יהיה לא אשכנזי, כדי לאפשר את האיחוד הזה.

למושבה הצטרפו בשנים האחרונות גם משפחות צעירות, חובבות טבע וגליל, והוקם בה גם בית ספר בסגנון אנתרופוסופי (גם בו האוכלוסיה אינטגרטיבית). בין משפחות אלו ארבע משפחות מדהימות של בוגרי המכינה הקד"צ המשותפת בירושלים- בית ישראל, בה גם אני ואשתי למדנו.

אך בלי ספק, יבנאל נודעת בשנים האחרונות בעיקר בזכות הקהילה הברסלברית הגדולה והחזקה שקיימת שם, חסידי "הצדיק מיבנאל". למרות המתחים הפוליטים, רותי לא הביעה שנאה כלפיהם, ונראה שהיא שמחה בגיוון ומחפשת גשר גם איתם. בביקורי ביליתי את הלילה בטבילה לילית במעיין בו נוהגים לטבול אנשי הקהילה ובלינת לילה בטבע. בבוקר הלכתי להתפלל עמהם תפילת מוסף של ראש חודש אלול במבנה הגדול והמושקע שהוקם לקהילה. למרות אהבתי העצומה לרבי נחמן מברסלב, וסקרנותי כלפי חסידיו, קשה לי להגיד שהרגשתי שם בבית. עם זאת, ביציאתי מבית המדרש נתקלתי ב"חדר האוכל" של המוסד, ששבה את לבי מהשנייה הראשונה. האוכל והשתייה פתוחים ומחולקים בחינם לכל, ומי שרוצה יכול לתרום כאוות נפשו. במזנון מתנדבים ילדים מגיל שש יחד עם זקנים, ואותו ריבוד גילאי נראה גם בשולחנות. בהמשך אותו יום ביקרתי בקיבוץ גניגר את שי זרחי (ביקור עליו יסופר בפוסט אחר). יכולתי לחוש את הקו המחבר בין חדר האוכל של הברסלברים, להם מסורת ספרותית וקהילתית של חיי קומונה כבר מאות שנים, לבין חדר האוכל של הקיבוץ.
כנראה שאין זה מקרי שלפי הרבה חוקרים מקור השם "קיבוץ "המוכר לנו בימינו הוא ב"קיבוץ" של חסידי ברסלב באומן בראש השנה.

לפוסט הזה אני מצמיד שיר שלי, שקשור עם אוירה וימה של טבריה השכנה, בה על פי מדרש חז"ל התגלגלה הבאר הפלאית של מרים הנביאה. נראה לי שדורשי הדרשה זיהו את החיוניות של השירה והריקוד של מרים מתגלגלים דווקא לאזור זה בארץ. זהו השיר.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *