כבר אין לו ארץ אחרת

כשדינה אברהמסון הציעה למסע ההשראה של אורי וייל את השם "ארץ אחרת", היא לא תארה לעצמה את עצמות המטען הרגשי שיתפרץ בו עם הזכרתו של כתב העת באותו שם, שרעיונותיו האינטלקטואליים והחברתיים, בוערים בו עד היום
כבר אין לו ארץ אחרת

"אחרי אחד הכנסים שבהם השתתפנו שנינו בשנה האחרונה, שבו נשאה כדרכה נאום חוצב להבות, נשאלתי איך זה לחיות לצד נביאה. עניתי שזה אכן לא תמיד קל, אבל תמיד זכות גדולה. זו לא הייתה רק זכות במובן של היכולת לסייע לבמבי לממש את שליחותה, אלא קודם כול במובן הכי אישי. זכות גדולה הייתה ליהנות מיכולת האהבה הנדירה של במבי; זכות גדולה לא פחות הייתה ליהנות מהביקורת החדה שלה, שגם כשלא הייתה נעימה בזמן–אמת הפכה אותי לאדם משוכלל יותר, טוב יותר, רגיש יותר, קרוב יותר למיצוי הפוטנציאל שבו. עד יומי האחרון אתגעגע לשתיהן, לאהבה ולביקורת גם יחד"
יאיר שלג, מוסף שבת של מקור ראשון, 16.9.2016

מחפשים שם לפרויקט

בהקדמה תיארתי כיצד גיבוש הקונספט של מסע המפגשים, המוזיקה והכתיבה נבע מצורך אישי ביחסי ציבור שנובעים מהקשבה ומתוכן, במקום מהחצנת העצמי. כעת אסביר מדוע החלטתי להקדיש את המסע לזכרה של במבי שלג ז"ל.

הכל התחיל במייל שקיבלתי מדינה אברמסון שעובדת איתי על הפרויקט. במייל הציעה שמות אפשריים שונים למסע. אחד השמות שהיא הציעה היה "ארץ אחרת", תוך כדי הזכרת קיומו של מגזין הנושא שם זה, שיצא לאור בעבר בעריכתה של במבי שלג, בהנחה שאיני מכיר אותו. כשדינה העלתה את השם, היא לא הייתה מוכנה להתרגשות היתר שלי. בעיני, מגזין זה היווה במה פורצת דרך לשיח חברתי, תרבותי ורוחני חוצה מגזרים, ובלט כמגדלור איכותי בתוך ים העיתונות. למרות שבסופו של דבר הוחלט לקרוא למסע "תחנתרבות" (לא היה בעיני נכון לעשות בשם "ארץ אחרת" שימוש זר), החלטתי להקדיש את המסע לזכרה של במבי, כמחווה אישית לפועלה בעיתון ובכלל.

כחלק מתהליך זה נפגשתי עם יאיר שלג, בעלה (שאף הוא כתב ב"ארץ אחרת"), ועם נעמה צפרוני, עורכת המשנה. נראה ששניהם התרגשו מאוד לשמוע על ההשפעה של "ארץ אחרת" עלי. עם זאת, שלושתינו שותפים לתהייה גדולה באשר לכוחו ולהשפעתו בפועל של המגזין. בלי ספק הייתה קבוצה של כמה אלפים בחברה הישראלית שהייתה מחוברת לכתב העת, אך האם קהל כזה הצדיק את קיומו? האם לעיתים לא היה עדיף לנסות להעביר מסרים משני חשיבה דרך מערכות התקשורת ההמונית הקיימות?

שש שנים אחורה

בתקופת המחאה החברתית היינו כחולמים.אני ועוד מספר מכרים ירושלמים מארגוני תרבות וחברה הכרנו בהפגנות בנושאים חברתיים, אך הם מנו עשרות בודדות, לא הפגנות של עשרות ומאות אלפים. שנה לפני המחאה כתבתי בשיר שלי "בדרך לירושלים": "והמדריך אמר לאיש עם השלט/ כבר לא יוצאים להפגנות, אנשים מיואשים/ סוף סוף באת לכאן להשחיל איזה מסר/ אך כדאי שתאסוף אותם עם תוף וחליל".

התוף והחליל היו במידה רבה החידוש של המחאה. יש שיגידו שאנשים באו להפגנות כדי לשמוע הופעות ולחוות מפגש חברתי, לפיכך זה מעיד על חסרון. יש טעם בדבריהם, אך אני חושב שהצורך לצאת ולהיפגש ברחובות, ואף לשמוע דווקא שם מוזיקה, היה קשור באופן מהותי לכאב שנכרך עם המחאה. הכאב על הפירוד והפירוק שהשיטות הכלכליות והחברתיות החדשות יצרו בנו כמעט בלי שנרגיש. כשעברתי לתל אביב אנשים רבים שפגשתי מאיזור נורדאו שיתפו אותי באותה חוויה: לא הכרנו אנשים בשכונה, לא ראינו ברחוב נקודת מפגש. המחאה הפכה פתאום את הרחוב למרכז קהילתי תוסס של תרבות ומפגש, סביב משהו גבוה יותר מבילוי בבית קפה.

הייתי שותף להתרגשות, אך גם חשתי בפער בין הרצונות והחלומות הגדולים של המגיעים להפגנות, לבין ההיעדר במודעות ובשפה לדבר עליהם. למעשה, צפיתי את היום אחרי שוך המחאה, בו מאות האלפים יחזרו איש לביתם, אותה התעוררות פנימית תישאר ללא מענה, ובתוך החור הזה ייכנסו גם מוטיבציות "נמוכות" הרבה יותר כדי לשמר את הכח של המחאה, ולנצלה לצרכים אלקטורלים צרים (בלי לזלזל בפוליטיקה). עם זאת, אפילו למי שלא הזדהה עם המסרים של המחאה או עם תוצאותיה, אני עדיין מציע מאד להיות קשוב לרוח ההתעוררות שלה ולצורך להמשיך למנף אותה לתיקון תרבותי וחברתי.

בנקודה זו בזמן חשיבותו של עיתון "ארץ אחרת" הפכה ליקרה בעיני שבעתיים. "ארץ אחרת" למעשה יצר שפה. חלק מקהל האלפים שקרא את העיתון היה מואכב מאנשים המחוברים למעגלים שונים של יצירה תרבותית יהודית ישראלית ולעשייה חברתית וציבורית. החיבור של תוכן משמעותי כמו שהיה בעיתון לבין התארגנויות קהילתיות וארגוניות שצמחו באותה תקופה, מתנוסס כמופת על רקע החיסרון שהורגש במהלך ולאחר המחאה.

היכן שהקהל הרחב של המחאה הלך לאיבוד, אנשי העשייה והרוח שהיו מחוברים ל"ארץ אחרת" ולקבוצות עשייה ויצירה שונות, שימרו תרבות ותיקון חברתי כדרך חיים עקבית וחיונית. קשה לאמוד את תפקיד העיתון כחלק מיצירת השפה ששימשה להתוויית דרך חיים זו. אני עדיין מאמין שתרבות של תיקון כדרך חיים היא מה שחסר כדי לנתב את הרוחות הגדולות שהיו במחאה (כולל בירור סיגים ולכלוך שדבקו בה בדרך הטבע). אני שומע עדיין את אותם זרמים תת קרקעיים ורוחות גבוהות שהתפרצו במחאה קוראים בעולם בלי מענה, בזמן שאנשים חזרו כביכול לאדישות.

בסוד המסע והיצירה

מדוע התעורר בי השיגעון? העיתון "ארץ אחרת" בעריכתה של במבי היה עבורי שער מדהים לעולמות רחבים של תוכן. קשה לאמוד את גודל התפקיד שעיתון זה לקח בשלב ההתבגרות וההתעוררות התרבותית והחברתית שלי, אך יותר מכל, ההתרגשות שלי נבעה מנקודות ההשקה יוצאות הדופן בין המוזיקה שלי והמסע המתוכנן בעקבותיה, לבין במבי ו"ארץ אחרת".

שניים מהסינגלים באלבום שלי מתייחסים באופן ישיר להשראה מ"ארץ אחרת". החשיפה הראשונה והמשמעותית שלי לעוול ואיוולת הנובעים מגזל המרחב הציבורי התרחשה דרך גיליון משמעותי מאד של "ארץ אחרת" שנשא את השם "למי שייכת רשות הרבים?" שער הגיליון, צילום של פוסטר על איילון עמד לנגד עיני כשכתבתי את השיר החברתי-רוחני "על הרכבת לתל אביב", והתחבר עם המראה שראיתי בנסיעה מהרכבת. גם הקליפ, שהתחבר גם לסיפור של גבעת עמל, היה כרוך באותו תוכן.

בשירו של אמיר גלבוע "אני מתפלל מתוך הלב/ סידור קרוע", ששימש השראה לשיר "דרכים אבודות", גם כן נפגשתי לראשונה בגליון של ״ארץ אחרת.״ שירים נוספים באלבום מנהלים דיאלוג עם רעיונות שהופיעו בעיתון, גם כשההשראה אינה ישירה.

בנוסף, כעברתי על הרשימה של האנשים שאני רוצה לפגוש במהלך המסע, וגיליתי באופן לא מפתיע שלפחות על מחציתם נכתב במגזין "ארץ אחרת" או שהם כתבו בו בעצמם. הראיונות הכי מעוררי השראה שקראתי עם מוזיקאים: ראיונות עם ברי סחרוף ואהוד בנאי, התפרסמו דווקא שם. "ארץ אחרת" זיהה את האנשים והמוקדים המרגשים ביותר בחברה הישראלית החל מלפני תשע עשרה שנים. הגם שבכתיבה שלי אתייחס יותר לפן הנפשי ופחות לפן הסוצילוגי שהעסיק את העיתון, בסופו של דבר, יש ביניהם קו מחבר חזק.

לפתח שפה, לפתוח שערים

אסיים בעוד נקודת מבט אחת, מעט יותר מיסטית, לעניין השאלה שבה פתחתי. בעולם החסידות והקבלה מייחסים לא מעט חשיבות לשערים שנפתחים בשמיים, לעיתים על ידי אדם בודד עם המפתח הנכון של לימוד או תפילה. שערים דרכם זורמים אורות חדשים לעולם, המתגלים בלבושים שונים. תפקיד כזה, למשל, מיוחס במישור הרוחני לאר"י ולבעל שם טוב.

במבי, שנפטרה לפני שנה בגיל 58, ועיתון "ארץ אחרת", לא היו מוכרים להמונים בחברה הישראלית. עם זאת, נראה שחלק מהנקודות אותן העיתון האיר בחברה ובתרבות הישראלית צמחו, התפתחו והגיעו למימדים שקשה להתעלם מהם: החיבורים הבין-מגזריים, השיח החברתי הער, התעוררות התרבות האמנותית היהודית ועוד. ניתן לתת לכך הסברים ארציים – כותבי ״ארץ אחרת״ זיהו תהליכים בראשיתם, כאלו שהיו מתפתחים גם בלעדיהם, או שאולי לעיתון היה חלק במינוף מובילי דעת קהל שהשפיעו בהמשך על האווירה הציבורית הכוללת. אך, אולי אולי, אלו שערים בשמיים ובארץ, שבמבי וחבריה עזרו לפתוח.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *