כמו אבן מתגלגלת

לקחת תריסר סלעים, לסייד אותן בסיד לבן ולכתוב עליהן את כל התורה שלוש פעמים ובשבעים שפות? מה הסיפור כאן?
כמו אבן מתגלגלת

סוף שנה, נו…

תכף ראש השנה. וחשבון נפש זה ספורט שאני בדרך כלל מכור אליו. אבל לפני החשבון עוד צריך למצוא את הנפש. הכל נסתר בתוך כבדות הקיץ. שום דבר אינו ברור. זה מדהים איך משנה לשנה הכל נהיה יותר נסתר ופחות ברור.

כמה מילים על מה שגלוי ועל מה שנסתר

לא מזמן ראינו בפסטיבל הפרינג' באדינברו מופע של קוסם, או מהפנט, או קורא מחשבות מאוד כריזמטי, שידע לאתר באופן די מסחרר ומשכנע את תאריך הלידה, מספר קוד האבטחה ואת שמה של חיית המחמד הראשונה של נערות נדהמות וגברים משועשעים שישבו בשורה 4 או בפינה של שורה שמונה ושרקו בתדהמה בכל פעם שהידעוני פגע בול.

בדרך החוצה חישבנו אשתי ואני את מספר השתולים בקהל שצריך בשביל מיצג משכנע שכזה. סיכמנו שמדובר בלהקה של מינימום עשרה חברות וחברים, או חמישה וירטואוזים, לא פחות. "מה שמעניין כאן ומחזיק שעה שלמה של מתח", חשבנו, "הוא שבכל מקרה אתה יודע שאתה לא יודע: או שהוא אמיתי ואז אתה לא יודע איך העילוי הזה מצליח לקרוא מחשבות ולקטוף אותן כמו תפוחים מהעץ, או שהוא פייק ואז אתה לא יודע איך השתולים האלה שלו מצליחים להסוות את עצמם כל כך טוב בקהל".

מה שמתגלה ומזדקר במופעי אחיזת עיניים או אחיזת דעת שכאלה, הוא אותו הדבר שעולה כשרואים מישהו שמנגן או מדבר או מבשל ממש ממש טוב, או כשמנסים להבין לעומק מה קרה לי בשנה החולפת: שאין באמת דבר כזה גלוי ונסתר. כי גם את מה שגלוי לי אני לא יודע וגם את מה שנסתר ממני אני לא יודע. אין באמת שום דרך לדעת משהו באופן פרמננטי. כמו רבי נחמן מברסלב שאחרי שבת של ברקים וחוכמה וגילוי היה צועק: אבא אבא, איפה אתה אבא, אני לא יודע כלום. אני לא רואה כלום.

או משהו כזה. באידיש. וזה רבי נחמן. אז אני, מה אני יודע. אני יכול מקסימום להתלבש בדעת. אני יכול לעבור בערוצים של דעת. אבל אני עצמי, רגע לפני ראש השנה, תכלס, לא יודע כלום. ומה שאני יודע, טוב שיש מצוות תשליך בשביל מה שזה שווה.

ככה אני מרגיש. אולי זה החום.

במים, בגילגל ועל ראש ההר

ואולי החכמה היא לדעת לבחור באיזו דעת להתלבש.

על על פנים, הרעיון הזה של להתלבש בחכמה או בדעת מובא בפרשת כי תבוא באופן די ציורי ואפילו תיאטרלי. מדובר על המצווה הראשונה, אולי, שמשה מטיל על עם ישראל. כבר בחציית הירדן בואכה הארץ המובטחת, מצווה משה להקים שתיים-עשרה אבנים שלמות, לשוד אותן בשיד (כלומר, לסייד אותן בסיד), ולכתוב עליהם את דברי התורה.

שתיים-עשרה אבנים בתוך נהר שוצף לבושות לבן כמו כהן גדול ביום הכיפורים ומדברות חכמה.

אחר כך ישראל מצווים לחזור על העניין בגלגל כשהם יוצאים מהירדן ונכנסים לארץ. ובשיא המעשה הם יקימו עוד שתיים עשר אבנים שנימשו מהירדן, יעלו אותם אל הר עיבל, ישודו אותם בשיד ויכתבו עליהם שוב את כל דברי התורה, מבוארים ומבוררים ובשבעים שפות.

הרבה התחבטתי על המצווה הזו. למה צריך לכתוב את התורה על סלעים בתוך נהר הירדן? מי יראה את זה בתוך המים? הדגים? או האם העניין הוא שהתורה תהיה נוכחת במעבר שבין הגלות לגאולה? בבין לבין שבין חוץ לארץ לארץ ישראל?

אבל אם כן, מה העניין לחזור ולהקים את האבנים מהירדן על הר עיבל שוב? האם אנחנו מסמנים תחנות בהפנמת התורה בארץ ישראל? בין לבין. בכניסה. בהתבססות.

או שאולי…

אולי הכוכבות האמיתיות של הסצנה הן אבני הירדן עצמן. אותם האבנים ששדים אותם בסיד כמו לבוש לבן של כהן גדול ביום הכיפורים, וכותבים עליהן את התורה. שוב אבנים כמו בהר סיני. אבל אלה לא לוחות הברית. אלה "סתם" אבנים מקרקע הנהר. וכנראה לכן באה כאן לשון "הקמה" (וַהֲקֵמֹתָ), לשון קיום, שאנחנו לוקחים אבן שנשחקת כמוני וכמוך בזרם החיים ונותנים לה קיום. ממשות חדשה. מלבישים אותה בדעת.

שלוש פעמים: פעם אחת בירדן שהוא לשון הירידה לארץ. פעם שניה בגילגל כנגד גלגל החיים ופעם שלישית בהר עיבל, הר הקללה, לומר שאפילו שם יש קיום כשלובשים אור כמו בגדי האדם הראשון וכותבים עליך את התורה.

שלוש פעמים: פעם בתוך המים. פעם מחוץ למים ופעם מתנוסס וגלוי לעין כל ומבואר היטב ובשבעים שפות על הר עיבל. תורה סתומה מול תורה גלויה. מה שסתום יתגלה לעין. לעין כל. זוהי הבטחה נפלאה ומרתיעה ומאוד לא מובנת מאליה שהמצווה הזו והפרשה הזו בכלל אוצרות בקירבן.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *