להיפרד, ולהתחיל מחדש

פרשת "נצבים" מלמדת אותנו להשיב דברים אבודים אל הלב, פרשת "וילך" מלמדת אותנו להרפות מן הדברים שממילא לא נשיג. יחד, הן עוזרות לנו להיפרד מהאדם הקודם שהיינו ולמצוא בעצמנו פתח להתחלה חדשה
להיפרד, ולהתחיל מחדש

ישנם שני דברים שאני מאחל לעצמי (והאמת, גם לכולם כאן) לקראת ראש השנה:

והשבת אל לבבך

אחרי כל הברכות והקללות, מעבר למקום ולזמן, מתוך נבואת נצח שהולכת עד אחרית הימים, משה מגיע לשלב שבו מתהפך הסיבוב של הגלות והסבל ונפתחת מודעות חדשה. קשר חדש. גאולה.

נבואת הנחמה הראשונה של משה בפרשת נצבים מונה שלבים ותנאים מאוד ברורים ומובהקים לגבי המקום בו מתחיל המהפך, מה קורה אחריו, וכן הלאה בהשתלשלות העניינים, עד שהאהבה מנצחת וסוגרים את הסיבוב שנקרא תולדות עם ישראל והעולם בהפי אנד נפלא.

אם כך, מאין מתחיל המהפך? מהו הסטארטר של מהלך הגאולה? ובכן, על פי נבואת משה כאן:

וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. 

והשבת אל לבבך. זה התנאי שמתחיל את כל המהלך. עוד לפני התשובה הקלאסית של "ושבת עד ה' אלוקיך". לפני הכל. להשיב אל הלב. אל הפנימיות. אל "מה באמת קורה". אל המקצב המיוחד שלי. אלי.

אז זה מה שאני רוצה. לא רוצה, צריך. לא צריך, חייב, להרגיש ולעשות לפני החשבון הגדול של ראש השנה. כבר כתבתי כאן בשבוע שעבר, שלפני שעושים חשבון נפש כדאי אולי לשאול איפה הנפש.

והשבת אל לבבך. אל הדיוק. העדינות. הפעימה. ו"בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוהיך שם". כלומר כל אחת ואחד משיב מהמקום שאליו הוא "הודח". כי לכל מקום כזה שהודחתי אליו, יש מנגינה מיוחדת. מקצב פנימי. איכות משלו. אחרת לא הייתי מודח לשם דווקא. כל מקום שצועק מבחוץ: לא קיבלתי את מה שרציתי! לוחש מבפנים: לא בדקת עד הסוף מה רצית באמת.

אבל האמת היא שאי אפשר להסביר במילים מה זה "והשבת אל לבבך". כי זה כל כך סובייקטיבי ומשתנה ועדין וחד פעמי, וכל אחד מבין מה שהוא צריך להבין כשהוא מכוון לשם.

וילך משה

זה הכי קשה בעולם. השכל מבין שהגיע הזמן להרפות. אבל מי מרפה? לא אני. לא מהניינטיז, ולא מהבמה, ולא מהגימנסיה, ולא מהצבא, ולא מהחלומות, ולא מהכבוד, ולא מהבושות, ולא משום דבר. והכי קשה, למרות שזה החלק הכי תמוה, להרפות וללכת מהדברים שהחמצתי בשנה החולפת, ממה שלא עלה כמו שרציתי, ממה שחצי אפוי.

ולכאורה, מה טוב להחזיק כאב כזה ולהמשיך איתו הלאה עוד שנה? רק דפיקות ומחלות וכאבים ועכבות והכי טוב להשליך וגמרנו. מצד שני, ראבק אני רוצה לתקן. אני לא משלים עם מה שעוד לא השלמתי. הנה משה, אפילו משה, אחרי 120 שנה, היה לו קשה להשלים עם זה שהוא לא משלים את המהלך, שהוא לא נכנס לארץ.

עד פרשת וילך שנפתחת בהשלמה:

וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.

לאיפה הוא צריך ללכת פתאום? מה הבעיה לדבר מהמקום שלך? אז כנראה שבמילים "וילך משה" הכוונה היא שהוא הולך מההנהגה, מהחכמה והתקווה, מהאכזבה, ובעצם, מכל מה שהוא אדם. הייתי יכול גם לפרש ש"וילך משה" הכוונה שהוא כבר הלך אל העבר השני, אל מעבר לאדם. אבל כבר מה"לך לך" של אברהם (או אז אברם) אנחנו יודעים ש"ללכת מ" הרבה יותר קשה מ"ללכת אל".

אז זה הדבר השני שאני מאחל לעצמי, למרות שמכאן הסיכויים לי נראים שווים לזה שאני אמונה למאמן הבא של הנבחרת בכדורסל: ללכת מ… היוסי הקודם. להיפרד יפה מהשנה שעברה. לא חשבתם מתישהו שהגיע הזמן לפנות מקום למשהו חדש?

Photo by Максим Степаненко on Unsplash

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *