לפעמים אתה נוסע רחוק רק בכדי לגלות תמונה שמשחזרת את המקום הקטן ממנו באת. ביציאה מבית הכנסת באפר ווסט סייד שבמנהטן, בערב ראש השנה, המדרכות היו מלאות בחוזרים מהתפילה. למען האמת, הן היו מלאות כמעט באופן בלעדי במשפחות הצועדות לאט בבגדי חג לעבר הסעודה. לרגע חשתי כאילו אני נמצא בישוב ממנו באתי, ומיד הבנתי שזה הכוח החזק ביותר של הדת: היא מסוגלת, אם היא מתוקנת, להפוך כל מקום לישוב קהילתי קטן, גם את מה שמייצג את ההפך המוחלט – מנהטן.

אבל אני לא כותב את תיאור המראה הזה רק בכדי להתרפק על הקהילתיות, אלא כדי להגיד שהמראה הזה החדיר בי את עצמת יהדות ארה"ב, זו שנמצאת תמיד כאח לצד יהדות ארץ-ישראל. אמנם מדובר באח שלא תמיד ברור, לעיתים אח גדול ולעיתים אח קטן, לעיתים אח החש בושה וניכור ולעיתים אח החש געגוע וקנאה, אבל אח, שכמו בכל שולחן משפחתי צריך להתחשב בו, לדבר אתו, לחשוב עליו, ובעיקר, להיזכר יחד אתו בזיכרונות משותפים.

המסע הזה הוביל אותי לכמה בתי כנסת במנהטן, ועל הביקור בהם אני רוצה לדבר, ביקור שהוא זינוק ליהדות אחרת, שמגיבה לעולם אחר, אבל משתמשת בתפילה באותה שפה. כששאלתי היכן להתפלל בערב שבת הראשון שלי ענו לי חמישה אנשים שונים, שמייצגים פרופיל רחב ושונה, כי בית הכנסת ה"חם" כעת הוא "רוממו". התפילה ב"רוממו" היא הכרזה על מפגש עם הערכים השולטים בניו יורק, ובקשה להטמיע בתוך התפילה תרבויות השוכנות בסמיכות. הגוספל, למשל, שממלא את כנסיות הארלם בימי ראשון נוכח בתפילה באופן בולט מאוד, לא רק בשירה החזקה והרגשית, לא רק ביחסים שבין החזן לקהל, אלא, אולי בעיקר, בתנועות הגוף. בצורה שבה הגוספל נע בגוף בכדי לפתוח אותו, לאפשר למחוות האמונה להופיע באופן אקסטטי: ידיים מונפות, עיניים עצומות, גוף מתפתל ונע על פי הקצב. הגוספל הוא לא רק שיחה עם תרבות מקומית, קרובה מאוד, אחות לעבודה הרגשית שאותה מנסים לעודד ב"רוממו", הגוספל גם קשור בעבותות לסיפור העבדות והשחרור, והמושגים הללו, עבדות ושחרור, מרכזיים גם ביהדות. גם הריקוד נוכח שם, וריקוד הוא הרי ההכרזה המרוכזת ביותר על חירות. לא מזמן קראתי אצל הסופרת הנהדרת זיידי סמית' שריקוד הסטפס החל בספינות העבדים, לקחו להם הכול, חוץ מאת הגוף.

אבל גם ערכים מן הסביבה מוצאים את דרכם לתפילה ב"רוממו", למשל, ההכרה כי דווקא האינדיבידואליזם הוא המוצא לסולידריות חברתית. אני אסביר את הפיתול הלשוני הזה מתוך דוגמה: לפני קדיש יתום נעצרת התפילה והרב פונה לקהילה, הוא מבקש מהם להזכיר את שם המת שהם אבלים על לכתו. האבלים נעמדים ומול הקהילה מכריזים את השם, כך הם מקבלים מקום לאבל באופן פרטי, לפני מילות הקדיש המכלילות, והקהילה מקבלת אפשרות להעניק לאבל נחמה, שעשויה תמיד מהכרה באבדן. הטקס הקצר הזה עורר בי התרגשות, הוא פתח לרגע צוהר בתפילה לחייהם של המתפללים ומיד שב למהלך הציבורי של הסידור. השהות במנהטן הבהירה לי שאי אפשר אחרת בעיר הזו: התרבות הליברלית מצליחה רק כשהיא מאפשרת ביטוי אישי ומובילה את קצה אותו מחול פרטי לעבר החברה שסביבו, היא נכשלת כשהאדם מתמכר לאותו ריקוד ונותר להסתחרר גם אחרי שהסביבה שלו מתחילה לפתח כלפי הריקוד והרוקד ניכור ותסכול.

אבל בית הכנסת שעשה עלי את הרושם העז ביותר, יותר מ"רוממו", בית הכנסת שריענן וניסח באופן משמעותי דבר שהיה על לשוני זמן רב, ולא הצליח לבוא לביטוי מלא, היה "מניין מעט" המצוי בקומה התחתונה של בית הכנסת "אנשי חסד" על רחוב 101. ב"מניין מעט" ישנו מנהג המסגיר את ליבת הקיום היהודי שם. בכל תפילה עולים כמה מבני הקהילה ונושאים דברים. בראש השנה וביום כיפור, כשהתפללתי שם, עלו ובאו כמה וכמה בני קהילה וכל אחד מהם נשא דברים על פי דרכו. האחד העלה באוב שיר של משורר יהודי-אמריקאי נשכח על עבודת הכהן הגדול והצליח לחבר במהירות, בדילוג היהודי הידוע הבנוי על כתבים משותפים ועל מילות קוד משותפות, בין עולם קדום העשוי ממפגן חושי ואקסטטי לבין חיים בשפת ההגירה של המאה הקודמת, המאה הגדולה של ההגירה היהודית. אחרת, עיתונאית, סיפרה על מסע מרגש בעקבות שורשי משפחתה במזרח אירופה והצליחה להניב מהסיפור אמירה משמעותית ומרעננת ביחס למהות הקהילה ובית הכנסת, וידידי, הסופר רובי נמדר, דיבר בראש השנה על המתח שבין אימת היום לשמחת החג, פרדוקס שאיננו מניחים עליו מספיק אור, אבל הוא, כפי שגם הראה רובי, תכונה מרכזית מאוד ביהדות, אולי המרכזית מכולם, היא היכולת לרקוד בלב האימה, להימלא חרדה בלב השמחה, להחזיק בו זמנית את הכתר השחור וכתר הזהב מעל לראשנו, מבלי לפחד מהראשון ומבלי להתמכר לשני. עוד דוברים עלו ובאו והפגינו כולם מהות אחת, בה היהדות היא מהלך כפול של תפילה ולימוד, של קהילה ויחיד, של חקירה והתמסרות, של התבוננות והיטמעות.

מדוע הדבר חשוב כל-כך? בכדי להכחיד את העמידה במקום, לפני הכל. הדבר ששימר את היהדות כמרחב תוסס, ולכן גם כזה המצליח להתלפף שוב ושוב על רוח הזמן, לצמוח ולגדול בעודו אחוז במקלות השעה, תוך כדי שהוא נושא בדרכו את מטעני הנצח, הוא הלימוד. החקירה האישית והחקירה של בית- המדרש, במובנם הרחב היו תמיד החומר המשמר, הדבר שפירק שוב ושוב את העולם הערכי וההגותי לעבר המציאות. מה שבחרו לעשות ב"מניין מעט" הוא להוביל את חברי הקהילה לעבר אותה שותפות, לעבר אותו מהלך אישי של לימוד ומחשבה באופן פרטי, בבית, בקריאה ובלימוד, שסופו בטקס הקהילתי של דבר תורה בתפילה. לפעולה הזו יש לפחות צמד רווחים, הראשונה היא החזרה לתפילה, למילות הסידור והמחזור מתוך הלך רוח מעמיק המסוגל לחלץ מתוך המזמורים לקח אישי וציבורי בהווה, והשני הוא הפיכת דבר התורה למהלך רגשי, בשל העובדה שהוא מוקף במזמורים ובהתמסרות המצויה בתפילה.

כך הופכים הצדדים השונים שלנו לכאלו המזינים זה את זה באופן הדדי. התפילה היא לימוד והלימוד הוא תפילה. היחיד מעניק לקהילה את קולו הפרטי בכדי שזו תשזור את אותו קול במניפת הקולות בבית הכנסת. טרם הייתי בבית כנסת שביצע בהצלחה מרובה כל כך את אותה התכה של חומרי היסוד שלנו. מקום שאינו מפחד ממחשבה וחידוש, כלומר טקסט חדש, בעודו מכיר בחשיבותו העצומה, המכריעה, של טקסט קדום כמו מילות התפילה. אם הבשורה הזו של "מניין מעט" תהיה הייצוא של יהדות ארה"ב ליהדות ארץ ישראל נוכל אולי לעשות פעולה דומה, בבית הכנסת הכולל שלנו, זה בתוכו עומדים כל הזרמים השונים ביהדות וחוזרים על מזמורי התהילים, אולי נוכל לעצור את התפילה מדי פעם כדי לשמוע חידוש של אחד הזרמים, נמשיך ונתפלל ונפנה לשמוע חידוש נוסף. לא דבר בלתי אפשרי, הרי הוא קורה שם באפר ווסט סייד.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר