חוט של הבנה

מצוות הציצית מלמדת שבפנימיות של הפחד והייאוש מסתתר משהו אחר: הפחד של האדם להיות בצד המקבל, בשונה מבוראו הנותן והמשפיע
חוט של הבנה
 1.

יום ראשון ואני ברדיו מהות החיים. תחנת רדיו אינטרנט קסומה במתחם האופרה תל אביב, שהפכה לבית השני שלי בשנים האחרונות. אני משדר כאן בימי ראשון תוכנית בדואט עם גיא חג'ג' (שאתם בטח מכירים בשם גיאחה. מהבלוג "עונג שבת"), שנקראת "שניים בסימן שאלה" ושבה אנחנו מטפלים מדי שבוע בשאלה. כל שאלה. מ"איך להפוך לתייר בעיר שלך" ועד ל"למה אנחנו משקרים".

אנחנו לא מתיימרים להגיע לתשובה מוחלטת. לפעמים אנחנו מגיעים למשהו. לפעמים אנחנו מעלים לשידור מומחה שירחיב את דעתנו. ולפעמים – ואלה התוכניות הכי טובות לטעמי – אנחנו מספיק מרוכזים בשביל לחרוז מחרוזת נאה של שאלות, האחת מולידה את הבאה אחריה, שיוצרות יחד את החשמל הטוב של פעולת הגילוי. חשמל שאם לא חשת בו מעולם – אינך נצרך לו כלל. אבל אם חשת בו פעם – לא ימתק לך עוד בלעדיו.

השבוע אנחנו פותחים את השאלה שכל הורה לילד במוסד חינוכי שואל את עצמו לרגל האשד העצום של מסיבות וטקסי הסיום שמציף את היומן המשפחתי: מדוע ומי החליט שכל סיום חייב להיות שיא. והאם זו גזרת גורל שלילות יוני-יולי הלוהטים יהפכו לסאגה רטובה רועשת וקופצנית של הופעות צוציקים, ריקודים, מחולות, תודות ומחיאות כפיים.

אתם הרי מכירים את זה: יותר מדי סדרות אמריקאיות הפכו את מסיבת-נשף-טקס הסיום של כל עונה למאמץ אדיר שמרתיח את הישגי השנה החולפת. מאמץ שמתחיל בתכונה והתרגשות ושאחריו תחושת ריקנות: ובכן, עשינו את זה. מה עושים עכשיו?

2.

גיאחה שואל בשידור: "האם אפשר לומר שהנטייה שלנו לסכם עונה באותות ובמופתים נובעת מהשאיפה להפוך את השיא של השנה שעברה לבסיס שממנו מתחילים את השנה הבאה"?

אני אומר: "כן. אבל יש עם זה בעיה. כי במקום ללמוד מסדרות הטלוויזיה המובחרות שסוגרות עונה עם טיזר מושך לעונה הבאה, הדבר היחיד שהתלמיד לוקח איתו לחופש הגדול, אחרי כל הטקסים וההו-הא, הוא עבודות ענק בהיסטוריה ובמתמטיקה. עבודות שמשחזרות עד להקיא את המאמץ לקראת השיא ולא את ההבנה המחזקת שהשגנו משהו השנה. ושמה שהשגנו הוא בסך הכל החידה הקסומה של השנה הבאה". ותמיד יש חידה.

3.

פרשת השבוע שעבר – "שלח" – מסתיימת בפתרון שהוא גם חידה אדירה – מהי הציצית? רש"י מספר ששיער הראש נקרא גם ציצית. ובוודאי שגם הפועל להציץ עולה במחשבה. ובשתי האפשרויות מדובר על היכולת לראות מעבר. לגעת בתכלית.

אבל בפרשה שלנו, "קרח", אנחנו עומדים לגלות ציץ נוסף. כשהמטה של אהרן פורח, מציץ ציץ וגומל שקדים. כלומר שהציץ הוא השלב הקריטי שבין כמישת הפרח ויציאת הפרי. בשלב ההצצה הזה, שבין הפרח והפרי, מגיע הפחד הגדול. שאני לא אצליח. שיקרה משהו לא טוב. שהמשימה ענקית ממני. זה הרגע שבו המרגלים נכשלים בארץ ישראל. הפחד של לפני לידה. לפני עסקה גדולה או עליה לבמה.

מצוות הציצית מלמדת שמתחת לכל הפחד והייאוש, בפנימיות שלהם, מסתתרת מניעה הרבה יותר חזקה. שהאדם חושב שבכל פעם שהוא יקבל לעצמו משהו בעולם הזה – ארץ, כסף, רכוש, מחיאות כפיים – הוא יהפוך להיות שונה מהבורא. מהנותן והמשפיע. שונה בתכלית השינוי מניצוץ החיים הפנימי האלוקי שטבוע בו. אז הוא ממציא אלף סיבות – אני לא מספיק טוב, זה לא ילך, אין טעם להתחיל בכלל. אנחנו מכירים את זה.

אבל בעצם האדם פשוט מרגיש בושה לקבל לעצמו משהו בעולם הזה. הבושה הקמאית הזו, בושת העני מול בעל האמצעים, בושת הילד הקטן מול המבוגר, בושת האדם מול האל, שעומדת מאחורי כל המניעות והמגבלות והפחדים שלנו. נקראת בחוכמה היהודית –נהמא דכיסופא -לחם של בושה.

וצריך חוט אחד של תכלית, פתיל תכל(י)ת שכזה, הצצה דקה אל העולם האמיתי, בשביל להיזכר שכל מה שאני מקבל בעולם הזה זה בשביל להעביר הלאה. שאני לא באמת משאיר לעצמי כלום. ושתכלית המעשה היא שזה רק נראה שאני מקבל אבל אני בעצם מקבל בשביל לתת ולהשפיע הלאה.

עכשיו אמנם נעלם הפחד. אם אני כאן בעצם בשביל לתת בחזרה או להעביר הלאה את מה שאני מקבל – אז אין לי שום בעיה לקבל. להפך. עכשיו אפשר לקבל ארץ, ללדת, או לעלות על הבמה ולשמוח עם הקהל. חוט אחד של תכלית והבנה. הצצה קטנה במציאות האמיתית ואני מסודר. שים ציצית ולך קדימה.

4.

וזה בדיוק החוט שדרכו מציץ קורח. מציץ ונפגע. כי ההצצה הזאת בטבע הדברים האמיתי מולידה תיאבון חדש. תיאבון עצום.

כי אם אני יכול להיות דומה לבורא, ואם הכל בעצם אחד, ואם יש לי אפשרות להשפעה ונתינה – אז למה רק חוט אחד? אני רוצה להחזיק בכל החוטים. "כל העדה כולם קדושים" קובע קורח בפני משה. כולנו היינו בהר סיני. כולנו מהדהדים. אין באמת זמן ומקום. אנחנו עקרונית כבר שם. בשביל מה להעמיס עלינו את כל התהליך המייגע. הבנו. זוז ותן לזוז.

רש"י כותב שמשה נופל על פניו. אבל נפילת הפנים הזאת היא לא בשביל להתפלל. זה מה שנקרא – על הפנים. הוא יודע שכאן ועכשיו נפתח התיאבון העצום של האדם להשפיע. לתת. לשנות את המציאות שלו. שזו עקרונית כל מטרת הבריאה. אבל תכלס האדם עדיין לא מוכן. לא אז, ולצער כולנו, גם לא עכשיו אפילו.

וכך, מכל בחינה, אנחנו שקועים עדיין בעידן הקורח. האדם התעצם ולקח פיקוד אבל לא גדל בשביל לקח אחריות – נשק גרעיני, מזון מהונדס, שימוש ציני בידע ובתרופות לתאוות בצע ולהרע, כלכלה טובה למעטים ומכלה את הרבים, התחלות נפלאות ותוצאות חולניות. הטבע מדבר – האדמה שוב ושוב פוצה את פיה – אבל סללנו כביש וסתמנו לה את הפה. אנחנו רואים נפלאות מקצה העולם ועד קצה העולם כמו קרח שמסופר עליו שראה את התולדות שלו עד שמואל הנביא שיצא ממנו. אנחנו יודעים כבר לחזות את ההתנהגות האקלימית או הדמוגרפית או את טעם הקהל מאה שנים קדימה. אבל להציץ לרגע על הפנים הקטנות והעצובות והשוממות שלנו, זו המציאות האמיתית, זו מצוות ציצית מהודרת של הדור הזה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *