תבחרו כיוון: תשעה אירועים ועוד שלושה

פרשת בהעלותך תשע"ח. השבוע הפרשה גדושה באירועים. היא מתחילה עם תשעה אירועים טובים, של קדושה ועבודת השם, ומסתיימת עם שלושה אירועים קשים ושליליים. התורה משאירה לנו לבחור, לאיזה מהאירועים אנחנו רוצים לנווט את חיינו

השיעור מתקיים מדי יום רביעי ב-21:00 ב"היכל שלמה", קינג ג'ורג' 58, ירושלים. לקבלת השיעורים וגם קטע יומי קצר ישירות לסלולרי סמסו את שמכם בלבד למספר 052-5940059. הווידאו של כל השיעורים נמצא באתר "ליבא".

"פרשת בהעלותך" מלאה בנושאים מרתקים. לפעמים אני מודה שאני מחפשת על מה לדבר, לא בגלל שהתורה ענייה אלא כי אני ענייה בדעת. לפעמים יש פרשות מורכבות ומסובכות או שנראות "טכניות", והפעם – חגיגה. אירועים מעניינים, עלילות מרגשות וסוחפות, ורק צריך לבחור על מה לדבר מתוך כל העושר הזה. והחלטתי לדבר – על הכל. כן אנחנו ננסה להקיף את כל הפרשה, לראות בקצרה מהם כל הנושאים שהיא עוסקת בהם, ולנסות להבין משהו עלינו מתוך המבנה הזה של "בהעלותך". נתחיל בתשעה (!) נושאים חיוביים ומופלאים שהפרשה פותחת בהם. אחר כך הטון קצת משתנה, אבל היא מתחילה בהמון אור ותקווה:

  1. העלאת הנרות

וַיְדַבֵּר ה' אֶלמֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶלאַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיובְּהַעֲלֹתְךָ אֶתהַנֵּרֹת, אֶלמוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרות. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

לכאורה זה עניין ספציפי – יש הרבה כלים במשכן, יש בתורה הרבה "הוראות הפעלה" לכלי המשכן, וביניהם יש מנורה, ועכשיו אהרון מקבל הוראות להדליק את המנורה. זה רק לכאורה. כי בפועל – זה סלע קיומנו. פרשנינו מתעכבים אלפי שנים על הפסוקים האלה ומבקשים שנשים לב להדלקת הנרות. צריך להסביר: כל הנשיאים כבר הביאו קורבנות, זה קרה בפרשה הקודמת, ואהרון ממש מביע דאגה שלא נשאר לו מה לעשות. והקב"ה אומר לו: "שלך גדול משלהם". אתה מדליק את האור, את המנורה. אתה נותן אור וכיוון ותכלית ותורה ותוכן לכל העשייה. בלי אש, בלי התלהבות, לא שווה כל העבודה. אנחנו יודעים ש"באין חזון ייפרע עם". אהרון הוא מנהיגות רוחנית שמדליקה אש ושלהבת כדי שהעם יתלהב. ומה המשימה? "עד שתהא השלהבת עולה מאליה". ליצור אצל האחר את ההתלהבות, אתה לא כל הזמן תעמוד לידו ותגיד לו מה לעשות, גם כשאתה מתרחק – השלהבת תדלוק מעצמה, והוא עוד ידליק שלהבות אחרות בעצמו.

טוב, אם נסכם את הנושא הראשון, את הפתיחה, אז הוא מלא באור תרתי משמע, גם פיזי וגם רוחני, ובהמון תקווה. מבחינת פרשנינו, כל אחד מאיתנו הוא כהן גדול (שנאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"). כל אחד וכל אחת הוא כוהן גדול בביתו עם הילדים, כאבא, כאימא, כמנהל, כל אדם איפה שהוא נמצא – הוא מחנך, מנהיג, מדליק את הנרות, וככל שהוא שיותר מתקדם בחיים שליחותו רק גדלה (יש מכתבים של הרבי מלובביץ' שמברך אנשים שהפכו לד"ר או פרופ': מזל טוב, עכשיו אתה עוד יותר מודל לאנשים, להראות איך יהודי שמגיע לעמדה בכירה צריך להתנהג).

אגב, ראיתי השבוע את חסיד חב"ד בנתב"ג שספג צעקות-צחוקים מגברת שניסתה להפריע לו. אחר כך התברר שהיא פרופ' לחינוך, לא פחות, ורבים-רבים כתבו עליה. בעלי אמר לי שצריך לדבר קצת גם עליו. קוראים לו הרב מאיר הרצל מפסגת זאב והוא לימד אותנו שיעור על איפוק, סבלנות, עבודה על המידות. אני לא יודעת איך רובנו היינו מגיבים למתקפה כזו, והוא פשוט המשיך את עבודת ה"בהעלותך", להעלות את הנרות והשלהבת, בלי להתרגש ולכעוס.

דרך אגב, אחרי ההוראה להדליק את המנורה, התורה מקדישה שלוש מילים רק כדי להגיש שאהרון אכן עשה את מה שהוטל עליו. "ויעש כן אהרון", כך נכתב. רש"י מסביר מדוע נכתבו המילים האלה: "להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה". עוד נגיע לדיוק הזה של אהרון.

  1. עבודת הלוויים

אחרי עבודת הכהנים שדיברנו עליה בהרחבה בשבוע שעבר, "ברכת כהנים", יש לתת תשומת לב גם לעבודת הלווים.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם.

ושוב זו לא לקיחה פיזית, אלא משימה חינוכית ורוחנית:

רש"י: קח את הלווים – קחם בדברים: אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום.

אחרי שאהרון הולהב על עבודתו והלהיב אחרים, עכשיו מלהיבים את הלוויים. אשריכם. יש פה המון התלהבות, טהרה, עשייה חיובית. יש בפסוקים הבאים עוד ועוד פירוט על עבודת הלווים והסבר איך הם מחליפים את הבכורים. להזכירכם, הבכורים היו אמורים להיות לויים ולשרת בבית המקדש, אבל הם חטאו בחטא העגל, ולכן נלקחו אחרים במקומם, היחידים שלא חטאו – הלויים. לשבט לוי אין נחלה בארץ ישראל. במדבר, התפקיד שלהם הוא לשאת את המשכן, כלומר לפרק ולהרכיב ולסחוב ממקום למקום, יש שלוש משפחות (קהת, גרשון, מררי) ולכל אחת מלאכה אחרת עם תפקידים שונים בפרויקט הגדול הזה. אחר כך בארץ ישראל בבית המקדש יש ללווים שני תפקידים מרכזיים: לשמור על המקדש (רוב השערים נוהלו על ידיהם, לשמור ולהגיף את השער בסוף היום) וכמובן – שירת הלויים (גם בפה וגם בליווי כלי נגינה). כלומר, יש משוררים ויש שוערים. ואחרי החורבן, הלוי נוטל את ידי הכהן לפני ברכת כהנים. גם בעלייה לתורה לוי עולה לפני ישראל, והם נחשבים היסטורית על פי המדרש למורים, מורי הוראה, עוסקים בתורה, לומדים ומלמדים, "וּלְלֵוִי אָמַר: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל".

אם קוראים את הפסוקים האלה בפרשה, זה גורם לך קצת להסתכלות אחרת על אנשים. חשבתי פתאום שאנחנו מוקפים לויים, אולי בלי לחשוב על זה: השופט אדמונד לוי, הזמר אושיק לוי, הפוליטיקאי דוד לוי, העיתונאי בהארץ גדעון לוי, העיתונאי והשחקן ג'קי לוי, וגם איש הטלוויזיה אמנון לוי, וגם יונית לוי… שימו לב אל הלוי.

ושוב, התורה מפרטת – כמו אצל אהרון והמנורה – איך הם באמת עשו מה שאמרו להם לעשות, זה לא סתמי, בואו נקרא את זה: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם

שימו לב לציות הזה. "ככל אשר ציווה ה'", "כן עשו", "כאשר ציווה ה'", "כן עשו". עוד נעסוק בכך.

  1. פסח

מדברים הרבה על פסח שני אבל לפני כן, בואו נדבר פסח ראשון. הרי לא ידענו אם פסח זה אירוע חד פעמי או שהוא ימשיך. איך לציין אותו מעתה והלאה? מהרגע שבו נכנסים לארץ, מה עושים כל שנה בניסן? הנה הציווי, שמקוים בקפידה עד היום:

ויְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעֲרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ.

וגם כאן – "ככל חוקותיו", "ככל משפטיו", ובהמשך כתוב גם: "ויעשו ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו בני ישראל".

מה פשר כל ה"ויעשו כן" הזה? היום, אם אתה רוצה למשוך תשומת לב, אתה צריך להכריז שהאירוע שלך אלטרנטיבי (זה לא סתם שיעור תורה, זה שיעור אלטרנטיבי. זה לא סתם תיקון ליל שבועות, הוא אלטרנטיבי. זו לא סתם בייביסיטר, היא בייביסיטר אלטרנטיבית…).

יצא לי להיות באירועים רבים שבהם הסבירו המפיקים שזה לא אירוע רגיל. זה "אחר". פעם הרציתי באיזה קורס ובסיומו אמרו לי החניכים: "כל המרצים אומרים לנו לחשוב מחוץ לקופסה. כאילו זו מנטרה שחייבים לומר". אם כולם מחוץ לקופסה, אז מי הכי חדשני? זה שנשאר בתוך הקופסה. מול הרצון (החיובי כשלעצמו!) לחדש ולרענן, מציבה פרשת השבוע תזכורת חשובה לגבי אהרון, לגבי הלוויים ולגבי כל אחד מאיתנו שלא הוסיף ולא גרע, לא חידש ולא ניסה לעשות את זה אחרת, לא הציע פרשנות אלטרנטיבית ולא פירמט מחדש. "ויעש כן אהרון". להיות אנשים של "ויעש כן". לעשות בפשטות ובתמימות זה דבר שאינו כל כך קל כמו שהוא נשמע.
ולפני מאתיים שנה, כבר אמר רבי נחמן מברסלב משפט מדהים בעיניי:

אָמַר: עוֹד יִהְיֶה זְמַן שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר פָּשׁוּט יִהְיֶה חִדּוּשׁ גָּדוֹל כְּמוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. (חיי מוהר"ן)
האם אנחנו בתקופה כל כך מבולבלת ומאתגרת, שכבר הגיעו הזמנים האלה? האם מי שלא ממציא הכול מחדש בכל רגע, הוא בעצם החידוש הכי גדול? מאחורי הקלעים של השיעור התנהל דיון סביב המשפט הזה. חלק מהמארגנים של השיעור חושבים שזה משפט מייאש ופסימי, חלק חושבים (נראה לי שבעיקר חושבות) שזה משפט מקסים שנותן המון אופטימיות. גם בעיני הוא משפט חיובי: האתגרים היום כה גדולים, הבלבול כה גדול, שכל מצווה קטנה וכל מעשה קטן נחשבים המון. זו תקופה מיוחדת שבה להיות יהודי כשר ופשוט – זה חידוש עצום.

עד כאן – צייתנות. מה קורה כשצריך חידוש? ובכן, גם אם יש איזה צורך חדש, איזה אתגר, הוא נעשה בצורה יפה, על פי ההלכה, מלאת אור וטוב. הכיוון של הפרשה ממשיך להיות אופטימי מאוד. הנה:

  1. פסח שני

יש קבוצת אנשים שלא היו חלק מהפסח הראשון, והם שואלים: לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? והתשובה היא שיש להם יכולת לתקן ולהצטרף ולעלות מעלה מעלה: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

אפשר לתקן, גם את היית רחוק, ב"דרך רחוקה" אם אתה שואל "למה ניגרע" – תוכל להצטרף למצווה. במחשבת היהדות עוסקים בכך רבות, אבל אנחנו נספק במשפט הבא:

"פסח שני רומז לעבודת התשובה". (הרבי מלובביץ')

  1. הקמת המשכן ופירוקו

עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ.

אתם מכירים את אלה שרוצים להתחיל משהו חשוב, אבל אומרים לעצמם: אחרי החגים, אחרי התואר, אחרי החתונה, אחרי השירות, אחרי הלידה, בקיצור – אחרי. אנחנו נוהגים לדחות דברים חשובים וגדולים אל מעבר להרי האופק. פרשת השבוע מתארת את מסע בני ישראל במדבר, שהיה מלא בעצירות ובתחנות בלתי צפויות. הם היו יוצאים לדרך ואז עוצרים, ולא ידעו מראש האם זו חנייה של יומיים או של חודש, ואז הם שוב היו נוסעים, ושוב מפסיקים. אבל בכל מקום שאליו הגיעו – הם מיהרו להקים מייד את המשכן ולהמשיך את העבודה החשובה בו. ובכל מקום הקימו אותו כמו שצריך, מהמסד עד הטפחות, ברצינות, לא "חצי כוח", בלי לחפף.

פרשנינו לומדים מכך לקח גדול: אסור להקפיא את החיים ולחכות שנגיע לאיזה יעד כדי להתחיל לחיות באמת. אבותינו הרי יכלו להגיד לעצמם במשך 40 שנה "עוד מעט נגיע לארץ ישראל, זה היעד האמיתי, ושם נתחיל ברצינות. יש לנו זמן". אבל גם תוך כדי תנועה, עם הפתעות ושינויים, הם לימדו אותנו שצריך לנצל כל רגע במלואו ולפעול בו. כיוון שאנחנו לא באמת יודעים כמה זמן יימשך כל שלב בחיים שלנו – כדאי לעשות כבר עכשיו את מה שהכי חשוב לנו. החיים זה עכשיו.

מספרים על הרב שלמה וולבה שהגיע לעיר שטוקהולם, רחוק מההווי של הישיבות המפוארת שבהן למד, והוא קודם כל שם שלט על הדלת של המקום שבו גר: "בית המוסר". זה המשכן שלו, להכריז קודם כל על מקום ללימוד תורת המוסר. זה נכון מאוד לאנשים שהם בין דייטים, וממש עוד מעט מוצאים, ועלולים לא להתקדם בתחומים אחרים. יש פה אמירה לפיה בעצם אין תקופות של המתנה בחיים, על הספסל, אין תקופה אפורה או תקופה חשוכה, כי כל רגע הוא המון.

זה מסר מאוד אישי, אבל אפשר להקדיש את הדברים לתושבי הדרום: איך הם חיים וצומחים ובונים בין אזעקה לאזעקה. לא מחכים לשלום הנצחי אלא ממשיכים, מתוך חוסן ואמונה, לבנות את חייהם ולחיות.

  1. החצוצרות

עכשיו עוד אלמנט נוסף פה לחיי העם: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת.

לפי החצוצרות קוראים לכל העדה, או רק לנשיאים, או ממשיכים לנסוע, ויש תקועה, ויש תרועה, ומשתמשים בהן גם כשיש מלחמה, וגם בזמני שמחה. רש"י מזכיר בפירושו שמכאן לומדים על מלכויות, זיכרונות ושופרות של ימים נוראים. "ספר החינוך" אומר: מכאן לומדים גם על חשיבות המוזיקה והניגון. ושוב זו עבודה של "בהעלותך", להוסיף אור והתלהבות. כאשר מפסיקים לדבר ומתחילים לנגן או לשיר – המציאות משתנה. עולם הניגון נמצא מעל לעולם הדיבור, והתורה אומרת לנו לעלות מדיי פעם רמה, ולהיפתח אל המוזיקה. קולות הניגון, כך הוא כותב, מוציאים אותנו מהשגרה, ומי שזוכה לשמוע כמו שצריך את קול השופר – יודע בדיוק את סוד העניין. זו עברית קצת קשה אבל קשה להשקיע, הנה: "האדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדולה אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הניגון, וכל שכן קול החצוצרות, שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגוןכי בכוח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא ייתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקורבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר היטה אוזן לשמע החצוצרות וקול שופר בכוונה" ("ספר החינוך").

חשבתי על האזעקות בדרום שמעוררות אותנו השבוע, או אולי אמורות לעורר, אבל אם רוצים לדבר על כוח הניגון – אתמול הייתה החתונה הגדולה בחסידות בעלז. אלפי אנשים הגיעו לחתונת הנכד של האדמו"ר, ותמיד סביב החתונה יש רגע יוצא דופן, הבאתי גם תמונה שלו: זה אליעזר אסטרייכר, חסיד בעלז בן 90+ שמגיע לאירועים כאלה במיוחד מארצות הברית, ובעודו מחזיק את הכינור או מפשיל את השרוול שלו והנוכחים רואים את המספר שיש לו על היד – a15759. משואה לתקומה, ההמשכיות של הניגון. הוא לא דמיין וגם מי שקעקע לו את המספר הזה בשואה לא דמיין שהוא יעמוד בירושלים וינגן מול אלפים בחתונה שתסמל את המשך החסידות, אחרי הניסיון להשמיד אותה.

  1. מסע המחנות

נמשיך. אנחנו עדיין חגיגיים, כרגע כל דגל יוצא לדרך, עם המנהיג בראשו, ועם דגל מיוחד משלו: וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב. וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר. וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלוֹן.

(מעניין איך שם מסוים הופך פופולארי – נחשון, נתנאל, אליאב – ושם אחר פחות תופס: אחר כך מופיעים גם גמליאל, פגעיאל ושלומיאל…). בכל אופן, זהו מסע המחנות שיוצא לדרך בצעידה חגיגית, המשכן הוא במרכז, ומי שלמד את זה בגן – בטח זוכר בעל פה. בגיל מבוגר יותר קשה ללמוד בעל פה את כל הפרטים האלה.

  1. יתרו

שימו לב למילה המנחה בשיחה הקצרה הזו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

חמש פעמים מופיעה המילה המנחה – "טוב". יש לנו בריתות עם אנשים טובים שבוחרים בצד הטוב של ההיסטוריה. עד היום אגב הדרוזים מייחסים את עצמם לנביא יתרו, אולי לא במקרה. במזרח התיכון הפרוע הזה יש מי שמצטרף למשימה הטובה שלנו. אגב, משה עצמו לא ייכנס לארץ ישראל, אבל הוא מדבר בשם העם שייכנס.

  1. "ויהי בנסוע הארון"

אנחנו מנסים להקיף בקצרה את כל הנושאים בפרשה, ומגיעים לנושא התשיעי, שהוא הנושא החיובי האחרון. זה פסוק שאומרים בכל פעם שמוציאים את ספר התורה, עד היום: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁהקוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָוּבְנֻחֹה, יֹאמַרשׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל

מה יש בארון? רש"י מזכיר: זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים. אנחנו זוכרים את חטאינו, הולכים עם הארון השבור מחטא העגל, כדי לזכור ולהזכיר. לא מתביישים אלא לומדים מכך. ומיהם משנאיך? על מה מדובר? אנחנו מתפללים גם עכשיו שאויבינו ומשנאינו יפוצו וינוסו, אבל שימו לב להגדרה של רש"י: משנאיך – שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם. כלומר, אויב שלנו הוא אויב של אלוקים. כל הזמן מזהירים שלא להפוך את הסכסוך לדתי. ובכן, זה לא בדיוק בקשה ריאלית. תסתכלו על הרטוריקה של האויב, מוות בשם הדת, רצח בשם האמונה. אנחנו מזכירים לעצמנו – דווקא בהוצאת ספר תורה – את המאבק הרוחני.

יכולנו לסיים פה, זה היה נפלא, אבל זה לא סוף הפרשה. היא לא מסתיימת במילים "שובה ה' רבבות אלפי ישראל". היא ממשיכה לשלושה אירועים שמופיעים ברצף. אחרי תשעה אירועים מופלאים ומרגשים ברצף, מגיעים שלושה אירועים מנוגדים. עד עכשיו אלה היו הוראות מלמעלה, של ה', הנחיות ומצוות והנהגה אלוקית, ועכשיו – שימו לב להתנהגות האנושית:

  1. "תבערה"

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'.

העם מתלונן, מקטר, הפרשנים כותבים שהם "מבקשים עלילה", כלומר ממש מחפשים בכוח עלילה, מחפשים משהו רע כדי להקניט. מתחילה איזו אש בקצה המחנה, הם פתאום מתעוררים וצועקים ומשה מתפלל, ולכאורה זה מאחורינו, יש רק זכר לכל הסיפור הזה, כי שם המקום הוא – "תבערה". אבל הפסוק הבא הוא פשוט מחריד, כאילו לא לומדים לקח, כאילו אין הסקת מסקנות והפנמה:

  1. "קברות התאווה"

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.

זה מתחיל באספסוף, שגורר ומוביל ל"גם בני ישראל". השוליים משפיעים, הסביבה החברתית סוחפת אותנו. בספר "שערי אהרון" נאמר על כך: "מכאן ראייה שחברה רעה מזקת". האספסוף משפיע על כולם לרעה כדי להתלונן ולהתמרמר, וזה פשוט מופע של פייק ניוז: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. הרי הייתם משועבדים במצרים, סבלתם שם. מה הגעגוע הזה לשומים ולאבטיחים? אבל זו הופכת לתרבות של תלונות: "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" – משפחות משפחות נאספים ובוכים, לפרסם תרעומתן בגלוי (רש"י). זה הקמפיין, זו התרבות, זה הבילוי, יושבים עם כל המשפחה ומקטרים.

משה נושא בתגובה נאום קשה מאוד, מביע ייאוש וכעס כלפי העם. לא ניכנס לכל הפירוט של הסיפור המרתק הזה, אבל הוא מסתיים כך: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה.

  1. לשון הרע

ומיד אחרי תבערה וקברות התאווה – לשון הרע. הכול מופיע ברצף, נושא אחרי נושא: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. אלוקים קורא למרים ולאהרון, נוזף בהם, אומר על משה "בכל ביתי נאמן הוא", התורה מעידה שם ש"האיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", ואז: וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם.

מרים הנביאה, המחנכת הגדולה, האחות הגדולה – מצורעת. העם לומד על כוח הדיבור על האחר.

מה היה לנו כאן? תבערה, קברות התאווה, לשון הרע. כל החטאים היו חטאים של דיבור, של מילים שיוצאות מהפה ומקטינות את המציאות. האם זה "בהעלותך"? אולי הכותרת של החלק הזה צריכה להיות: "בהורידך"…

אם אדם צריך למצוא בתוכו את הפרשה בכל שבוע, השבוע אין לנו בעיה. זה פשוט וברור: כל אחד מאיתנו מלא באור ומלא בחושך, מלא בתקווה ומלא בייאוש, מלא בבשורות מופלאות ומלא בלשון הרע. תנסו לדמיין את זה באופן מוחשי: התחלנו בהדלקת נרות, בלדמיין אש של מנוה במשכן, וסיימנו בדמיון של עור אנושי (ועוד העור של מרים הנביאה!) עם צרעת עליו. אלה שני מראות שונים מאוד, שתי גישות שונות מאוד, שתיהן קיימות בתוכנו. נחמה ליבוביץ' כותבת – זוהי יציאת מצרים. יציאת מצרים הפיזית מאחורינו, קריעת ים סוף, אבל צריך לקרוע תפיסות ישנות מעלינו, וזו יציאת מצרים הרוחנית, לצאת מהתרבות המצרית. כל המסע במדבר, וכל מסע חיינו – זה הסיפור שלו. איך אתה בונה את עצמך ואיזה אדם אתה ואיזה עם אתה? אדם של בהעלותך או של בהורידך. לא סתם המילה שחוזרת הכי הרבה פעמים בפרשה היא – נסע. 29 פעמים השורש של נסיעה חוזר כאן, יותר מכל מילה אחרת, כי זו נסיעת חיינו, השם מציע לנו שפע של ברכה באופן מגוון ועשיר (נרות, ניגון חצוצרות, פסח, פסח שני, בריתות עם ידידים, מסעות, ועוד ועוד) – אבל הבחירה בידינו. שנזכה לבחור נכון במסע חיינו. תודה רבה, ולהתראות בשבוע הבא.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *