יש שלמות ויש השתלמות

פרשת קורח תשע"ח: קורח מכריז "כולם קדושים", משה מכריז "קדושים תהיו", אחד בלשון הווה וסופי, השני בלשון עתיד, מתפתח ומתהווה. האחד מתחיל מחלוקת, השני נותן כלים ועצות לשיפור

(השיעור מתקיים מדי יום רביעי ב-21:00 ב"היכל שלמה", קינג ג'ורג' 58, ירושלים. לקבלת השיעורים וגם קטע יומי קצר ישירות לסלולרי סמסו את שמכם בלבד למספר 052-5940059. הווידאו של כל השיעורים נמצא באתר "ליבא")

פרשת השבוע היא פרשת "קורח". מעניין שאין בתקופה הזו חגים ומועדים, אין שיעור לקראת פסח או שבועות, כאילו אומרים לנו: תתרכזו בפרשות האלה. יש לכם זמן להתעמק רק בהן, הן ה"חג". אז יש מבנה שמוביל את הפרשות החשובות האלה, הן מובילות אחת לשנייה: זוכרים את הצרעת של מרים? חכמינו מסבירים שהם לא למדו לקח מסיפור לשון הרע שלה, ולכן המרגלים חטאו בלשון הרע על ארץ ישראל. ואז הגיע עונש של 40 שנה במדבר, ומה עושים כשיש הרבה זמן פנוי ויש שעמום וחוסר מעש? השעמום מוביל לידי חטא. וכך מגיעה המחלוקת של קורח.

מישהי שלחה לי מייל ואמרה לי על הסיפורים האלה: מי היינו אנחנו בסיפורים האלה? מה היינו בוחרים? ביציאת מצרים עצמה, בחטא העגל, בחטא המרגלים, במחלוקת קורח. האם היינו עם הרוב או עם המיעוט? לכן אנחנו נעסוק היום בהרחבה בקורח, לא נגיד סתם "הוא רשע" אלא נבחן אותו כי מי יודע, אולי היינו בוחרים בצד שלו בזמן אמת, חלילה? וכדי להימנע מכך, הפרשה קוראת לנו לעסוק בו בהרחבה. אז קדימה, מה קורח אומר לנו אז, ואומר לנו גם היום? מהי גישת קורח לחיים? נלמד שישה דברים שצריך לא ללמוד ממנו.

  1. "אתה מושלם!"

קורח אומר לך שאתה מעולה, מושלם, קדוש. הנה הפסוקים שפותחים את הפרשה:

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'.

זה מניפסט נפלא. ממש מהפכה צרפתית של חירות, שוויון ואחווה. קורח הוא ממש רובין הוד של קדושה, "העם דורש צדק קדושתי". ובנוסף, הוא טוען: "אתם מתנשאים", "מדוע תתנשאו?" מעניין שאותה מילה רלבנטית עד היום. אם אתה מאשים מישהו שהוא מתנשא זה די משתק את הדיון, זה מעליב, נשמע טוב, תופס.

קורח (מלשון קרחת) זה אומר לא לצמוח. אתה מה שאתה וזהו, וממילא אם אתה מושלם, אז כולם מושלמים, זה חל על כולם, כולם שווים, כולם אחוקים, אני ומשה רבנו זה אותו דבר, אני ורבי עקיבא זה אותו דבר, מה כבר ההבדל בינך לבין החפץ חיים?

מה הגישה ההפוכה? לא להגיד "אני מושלם ואתה נחות". חס וחלילה. אלא להגיד: יש שלמות ויש השתלמות, וכולנו בהשתלמות, בדרך אל השלמות, מקבלים גמול השתלמות כל החיים. לפי הגישה הזו, יש לדגול בכך שכל אחד צריך לצמוח, להתפתח, לעלות, להתעלות. תראו איך שינוי קטן בניסוח עושה הבדל גדול:

קורח אומר: כָלהָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'.

ומשה אומר (לפני כמה שבועות): קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

אחד מדבר בלשון הווה, כבר הגעת ליעד, ואחד בלשון עתיד, אתה בדרך ליעד. ואם נלך להקשר המלא, קורח מכריז "כולם קדושים" ומתחיל מחלוקת, ומשה מכריז "קדושים תהיו" בפתיחת פרשת קדושים, ומתחיל לתת כלים ועצות והוראות. יש בפרשת קדושים הזו 51 מצוות. הנה רק ההמשך שם, מספר ויקרא: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ.

רוצה להיות קדוש? תבדוק איך אתה מתייחס לאימא, לאבא, לשבת. אחד מדבר על זכויות ואחד מדבר על חובות. אחד מחניף ואחד תובע. שוב, זה לא איש אחד במדבר שעמד ואמר את זה, זו קריאה שמהדהדת עד היום. וכך כותב הרב קוק, תראו איזה ניסוח:

"הקריאה לכל העמים השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות – 'הנכם כולכם קדושים, כל האדם קדוש בשווה', זאת היא הקורחות האנושית שממנה סובל האדם. העולם צריך שיכיר כי לא בהגה אחד, באמרת אמונה אחת, די לאדם שיעוף לגן עדןסגולת הקודש אינה סגולה זולה שיכולה להינטל בידיים מסואבות כי אם סגולה העולה בעמל נורא, במסירות נפש קבועה".

  1. התאמה בין השכל לרגש, בין הכישרון למידות

טוב, אז הבנו שאנחנו לא מושלמים וקדושים, שצריך להתפתח, אבל איזו התפתחות בדיוק? פה – אחרי הרב קוק – יעזור לנו תלמידו של הרב קוק, הרב משה צבי נריה. צריך להתאים בין השכל לרגש, בין הכישרון לבין המידות. ובלשונו של הרב נריה: "קורח היה נביא ועשיר ופיקח, אבל הייתה חסרה לו הגדולה הנפשית המתאימה לכל זה. אם הייתה לו, לצד פיקחותו, גם הענווה של משה ואהרון – הוא היה אדם גדול באמת. כל אדם צריך, לצד פיתוח הידע והחכמה שלו, לפתח גם את אופיו ואת מידותיו הטובות. אסונה של האנושות הוא שהידע והעוצמה שלה – לא עומדים ביחס מקביל להתפתחותה המוסרית. בדרגה המוסרית הנוכחית של האנושות, אולי ראוי היה שהעולם יישאר במצב פרימיטיבי, ואז קורבנות הרשע היו מועטים ומוגבלים יותר. כדי לתקן את העולם באמת, צריך להפנים שכלכלה, תעשייה, תחבורה – כל אלה חייבים להיות תלויים במוסר, ביושר ובקדושה. היהדות מאז ומתמיד טענה שתורת האדם קודמת לכל חכמה אחרת, ויש להשקיע קודם כל את מיטב הכוחות בחינוך עצמי, ומתוך כך לפעול בעולם". (הרב משה צבי נריה)

אתה שומע על אנשים מאוד מוכשרים שכלית אבל לא בשלים מנטלית. מכירים כאלה? מעניין שגם קווין קלי, פילוסוף טכנולוגיה, שערך את המגזין "ווירד", טוען שאנחנו ממציאים טכנולוגיה מהר מדיי ולא מספיקים לתרבת את עצמנו. אנחנו לא מספיק מוסריים עבור הטכנולוגיה, לא שולטים בה. לא פיתחנו נורמות חברתיות מספיקות. יש בני נוער שמשתפים דברים אישיים ואפילו לא מבינים מה לא בסדר. הם לא מבינים את ההבדל בין פרטי לציבורי, בין אישי לפומבי. הטכנולוגיה מאפשרת הכל, הכל, מתקדמת ומתפתחת, האם אנחנו מתפתחים איתה?

  1. אגו

אז אמרנו שאנחנו לא מושלמים, ואמרנו שצריך לפתח את המידות, איזו מידה? קודם כל – מידת הכבוד. כל הסיפור של קורח הוא סביב כבוד, גאווה, אגו. זה לא שהוא באמת שואף לתפקיד מסוים, הוא שואף כי השני קיבל, כי הוא רוצה להיות יותר, כי זה לא הוגן, כי התפקיד שלו (אגב יש לו תפקיד חשוב מאוד סביב המשכן, אחרים היו שמחים להתחלף איתו, זה לא נראה לו מספיק מכובד). הכול סביב תארים והכרה פומבית ובקיצור, אגו. זה אני מול השני ולא אני מול עצמי או אני מול אלוקים. הזירה הזו של אני מול השני מסוכנת.

לכן אומרים לנו שקורח היה "עשיר כקורח" – יש לו כבר כסף. היצר היותר מסוכן הוא כבוד.

הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל היה מספר סיפור נוקב מאוד, שימו לב מה הוא היה אומר: "הרב ישראל סלנטר היה שואל שאלה עצומה. נאמר שאדם קנה פרה עבור סעודה חגיגית וגדולה שהוא עורך, בחמש מאות רובל. הוא קנה אותה והביא אותה לשוחט, ושם נראה היה שהפרה אינה כשרה. הלכו לרב, לדיין, שאלו מה הדין, ולפי השולחן ערוך – הפרה טריפה. האדם לא התרגז על הרב, שהרי הוא יהודי וזוהי ההלכה. הוא לא התחיל לצעוק שלדעתו הפרה כשרה. אותו אדם מגיע לסכסוך כספי עם שותפו לעסקים. הם הולכים לרב, שפוסק שהאיש צריך לשלם לחברו. הוא מפסיד בדין, בסכום שקטן יותר מהסכום שעלתה הפרה, ובכל זאת מתרגז מאוד, מעלה טענות, מרגיש שגנבו אותו, וכועס על הדיין. וזו השאלה הנוקבת של רבי ישראל סלנטר: מה הסיבה הפסיכולוגית לכך? למה ברור לו במקרה הראשון שזו תורה מסיני, והפרה היא טריפה, והוא לא מבין שיש גם מושג של כסף טריף, טריפה? אולי בגלל קנאה. אם היו אומרים לו לזרוק את הכסף לפח זה היה יותר קל, אבל הוא לא רוצה שהאחר יקבל את הכסף שלו, שהאחר ינצח אותו בסכסוך. לכן צריך לעבוד על המידות, לעסוק במוסר. הפרה הלא-כשרה לא פגעה בכבוד שלך, אבל בדיני ממונות – הכבוד כבר יותר חשוב מההלכה. לכן האדם חייב לחנך את עצמו".

ואם להיות ספציפיים – הרי שקורח מנהל פה סכסוך של אגו בתוך המשפחה. המשפחתולוגיה היא עניין רציני. הנה ציור של עץ משפחה פשוט, רק כדי להסביר לעצמנו:

אליצפן בן עוזיאל מונה להיות נשיא בית אב במשפחת קהת. וכך רש"י מסביר את כל הסיפור המשפחתי הזה: "ומה ראה קורח לחלוק עם משה? אמר קורח: אחי אבא ארבעה היו, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול. מי ראוי ליטול את השנייה? לא אני, שאני בן יצהר, שהוא שני לעמרם? והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם. הריני חולק עליו ומבטל את דבריו".

זה לא שקורח מגיל אפס רצה להיות נשיא, אבל אם אליצפן נשיא, ואם הוא קרוב משפחה – אז קדימה, בלגן, מחלוקת.

  1. השפעת הסביבה

זה חוזר הרבה בפרשות האלה. לא נאריך כי יצא לנו לדבר על כך הרבה בשבועות האחרונים, ובכל זאת פרשנינו מדגישים איך בכל מחלוקת כזו – הסביבה משפיעה:

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּןיִצְהָר בֶּןקְהָת בֶּןלֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּןפֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן.

רש"י: בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה, שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קורח במחלוקתו. אוי לרשע, אוי לשכנו.

צריך לזכור שהיה מצע אצל ראובן – גם אצלו הבכורה נלקחה, גם שם היה בסיס לתסכול ולזעם על מי שמנהיג – אבל מה גרם לו להצטרף למחלוקת? תכלס, קרבה פיזית. זו אמירה חשובה: קרבה פיזית הופכת לקרבה אידיאולוגית.

שימו לב לקביעה של הרמב"ם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים". מכך שהרמב"ם כתב "דרך ברייתו של אדם" אנחנו לומדים שזה ממש טבע חקוק ביסוד נפשו של האדם, כמו שדרך ברייתו של האדם היא שיהיו לו חמש אצבעות בכל יד, או שתי עיניים לראות בהן, כך הוא נברא, להימשך אחרי חבריו וסביבתו.

אז מי משפיע עליי? מי הסביבה שלי? ושוב צריך לרדת לרזולוציה נמוכה יותר, מדויקת יותר, לא סתם השפעה של סביבה בכלל, אלא השפעה של בן הזוג בפרט:

  1. השפעת בן זוג

המדרש קובע:

"חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ – זו אשתו של און בן פלת, וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ – זו אשתו של קורח".

אשתו של קורח הייתה אומרת לו: תראה מה קיבל משה, תראה מה קיבל אהרון. פטפטת כזו בבית היא כמו ארס ורעל והיא מחלחלת ומשפיעה על התודעה. אישתו של און בן פלת מנעה ממנו מלהיכנס למחלוקת באופן סופי. הוא מוזכר בהתחלה, ואחר כך נעלם מהשמות שמוזכרים בין בעלי המחלוקת. לפי המדרש היא אמרה לו: "אם אהרן כהן גדול – אתה תלמיד, ואם קרח כהן גדול – אתה תלמיד". היא גם חיכתה בפתח האוהל בלי כיסוי ראש וכך הם נבהלו כשהם באו לקרוא לה למחלוקת (אפשר להבין מזה שהם הקפידו מאוד לא להיכנס לאוהל כשאישה יושבת בכניסה בלי כיסוי ראש…).

ההשפעה של בן זוג היא אולי הדבר הכי משמעותי, זה באמת 24/7, לטוב או חלילה לרע, ובהקשר הזה אנחנו עוברים לפינתנו – מכתבי הרווקים. או יותר נכון, הרווקים לשעבר. זוג יקר שקשור בשיעור התחתן לאחרונה. הסיפור מתחיל במסר בפייסבוק:

היי לעמוד של סיון רהב מאיר, האמת היא שאני קצת ביישנית ולא מאמינה ששולחת את ההודעה הזו, אבל חשוב לי לשמח את בן זוגי ביום חתונתנו, ולכן אני שולחת הודעה בתקווה גדולה להיענות. אני מאורסת למישהו מאוד מקסים ומיוחד, ורוצה להכין לו סרטון קטן לקראת החתונה עם ״טיפים/עצות לזוגיות טובה״ מאנשים קרובים ורחוקים. הגענו לשיעורים בירושלים הרבה פעמים והוא קנה לי את הספר "הסטטוס היהודי" ליום ההולדת. אין לו הורים או משפחה משלו וחשוב לי מאוד לשמח אותו לקראת אירוע משמעותי זה. אז הבקשה שלי היא כזאת, אם יש איזושהי אפשרות שסיון תשלח לי סרטון, אפילו קצר, של ״טיפ לזוגיות טובה״.

אחרי יום-יומיים, פנייה נוספת:

שלום רב סיון מה שלומך? אני מתחתן ורציתי לשאול אם תוכלי לברך את ארוסתי שמנסה להגיע כמה שיותר לשיעורים, ואם תוכלי לקבל טיפים לאיך להיות בעל טוב ובאמת תומך בזמן אמת. זה חשוב לי מאוד, בעיקר אחרי מה שסיפרת בשיעור עם פרופ' בנימין (לא זוכרת). אשמח למענה, אשריכם.

אוקי, מה עושים? הורסים לשניהם את ההפתעה אחד לשני? שלחתי לשניהם את אותו סרטון שבו אמרתי: חתן וכלה, מתברר שכל אחד מכם אסף לשני עצות, וזו העצה שלי – שתמיד תחשבו ותתאמצו איך לשמח אחד את השני ואיך להשתפר. אבל זה ממש לא הסוף של הסיפור הזה. משהו פה אמר לי שיש פה עוד רובד. הם גם הדגישו שאם אומרים להם מזל טוב בשיעור אז בלי שמות, והיא כותבת שאין לו משפחה, מה הסיפור? ואז הכלה כתבה לי:

כשהייתי בתיכון אני ואמי (אני בת יחידה לאם חד הורית) ירדנו מהארץ לארה״ב וחזרתי לבד בגיל 17 משיקולים ציוניים, כך שאני סוג של תושבת חוזרת. לשמחתי אימא הצטרפה לאחר 3 שנים. ובנוגע לבעלי – אני חושבת שמאוד משמעותי לאנשים שתמיד לקחו את היהדות ואת המצוות כמובנות מאליהם, לשמוע על אלה שבחרו בהם בעצמם, במיוחד כשזה קרה כנגד המון מכשולים. סליחה שאני לא מפרטת יותר, אבל זה הסיפור שלו ומאמינה שהנכונות לשתף צריכה להגיע ממנו.

ואחרי כמה ימים, הוא הסכים והיא שלחה גם את הסיפור שלו:

אז הנה הסיפור האישי של בעלי: הוא גדל בירושלים, יותר נכון במזרח ירושלים, להורים מוסלמים. הוא למד בבית הספר על ״הכיבוש״, ראה חברים שלו זורקים אבנים על מכוניות מג״ב (אבא שלו לא הרשה לו לזרוק), ובקושי ידע עברית. כשהגיע ללמוד תואר ראשון באוניברסיטה הוא פגש סטודנטים יהודים שהוא התחיל להעריך, הוא אהב את הגישה שלהם ואת השאלות שלהם בדיונים פילוסופיים. הוא תמיד היה כזה שרוצה לעזור לאחרים. הוא התנדב במספר עמותות בחינוך למניעת הטרדה מינית בבתי ספר ערביים וכשהתנדב בעמותת פר״ח הוא בכוונה ביקש לעבוד בבית ספר יהודי, כבר אז משהו פנימי התחיל להרגיש חיבור וחיבה כלפי העם היהודי. החסד הזה עוד קיים היום, הוא יכול לעצור אותי באמצע הרחוב כדי לקשור למישהו קשיש את השרוך של הנעל. תוך כדי הלימודים וגם לאחר התואר, הוא עבד בבית חולים דתי. בשבת מישהו היה מגיע להגיד קידוש בדלפק המחלקה, ובצאתה כל הצוות הדתי עוצר הכל (כמעט) ומתכנס להבדלה. ברגעים אלו הוא הרגיש שמשהו בו קם לתחייה והיה צמא לעוד. הוא התחיל לבקש מאנשי צוות דתיים לספר לו על החגים, המצוות, ספורים מהתנ״ך. הוא הבחין שהסיפורים מאוד דומים לאלה שמופיעים בקוראן והגיע למסקנה ששתי הגרסאות לא יכולות להיות האמת, משהו חייב להיות המקור. באותה תקופה היו מספר פיגועים בירושלים, שלא נדע, וזה משהו שלגמרי הבהיר לו איפה האמת נמצאת. בעבודה בבית החולים הוא ראה איך היהודים מכבדים ומקדשים את החיים, וראה איך בתפילות ימי שישי בבוקר במסגד אל אקצה היו מתפללים בלי להסס למות העם היהודי, וכמובן ש״שהידים״ זה עניין תקין ואפילו מכובד. בשלב זה הוא כבר לא הרגיש משוייך לאסלאם בכלל, והעריך והתחבר כל כך למצוות היהדות והעם היהודי. הוא השתוקק לאמר ״עמך עמי״, גם אם זה בא על חשבון משפחה חמה, אוהבת, וגם עשירה מאוד… כמובן שהם לא קיבלו את החלטתו בסופו של דבר, למרות שכוונתו לא הייתה לפגוע בהם. הוא למד כמה שנים במכון מאיר בירושלים, היה תלמיד מאוד חרוץ ואהוב. בתהליך היו המון אתגרים, אחד העיקריים היה פרנסה, ללמוד להתמודד עם אתגר כלכלי וחובות, וכמובן שבדידות גם הייתה אתגר לא פשוט. הרבה גרים שלמדו איתו בכתה יכלו לשמור על קשר עם המשפחה, עדיין הרגישו באיזשהו מקום ״הילדים/האחים/הדודים של-״, והוא לא. יחד עם זאת, הוא בנה כמה חברויות משמעותיות, וכיום יש לו חברותות קבועות כמעט כל יום. כמובן שאתגר נוסף הוא בטחוני, עד היום הוא שומר על הזהות הקודמת שלו כסוד ולא רוצה שיגיעו אליו. בשנים האלה הוא עבר שינוי משמעותי. בקושי רב הוא עזב את ירושלים המדהימה בכדי להתחיל את חייו החדשים בדף חלק, למד עברית בצורה כמעט מושלמת, כיום אנשים שפוגשים אותו חושבים שהוא ״דוס״ רגיל כזה. הוא אפילו מלמד חוזרים בתשובה איך להתפלל. צעד ענק נוסף שהוא לקח לאחרונה היה להתחתן איתי… גם התקופה הזו לא הייתה פשוטה – לתכנן לבד את כל החתונה (גם לי אין משפחה שיכולה לתמוך יותר מדי), ללכת לבד לחנות החליפות ולשמוע את המוכר מעיר ש״בדרך כלל חתן מגיע עם אבא/אחים שלו – לא עם הכלה..״. אך ברוך ה׳ הייתה חתונה שמחה וקדושה מאוד, שנינו חזקים, מחושלים, ובעלי אמונה גדולה שיחד ונצליח להמשיך להתמודד עם כל האתגרים הרגילים והייחודיים של החיים שלנו ובעזרת ה׳ נזכה לבנות יחד בית נאמן בישראל.

וואו. מזל טוב. ולכל הרווקים בשיעור – נשמח גם לסיפורים רגילים יותר.

אם היינו טלנובלה היינו מסיימים פה, בשיא, בקרשצ'נדו, אבל יש לקורח עוד משהו ללמד אותנו, כלומר ללמד אותנו "מה לא".

  1. "כאן ועכשיו"

קורח דורש לקיים את העימות כאן ועכשיו, בלי דחייה, משה מתחנן להמתנה, לסבלנות, לאיפוק:

וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו.

רש"י: בוקר ויודע ה' – עת שכרות היא לנו, ולא נכון להראות לפניו, והוא היה מתכוון לדחותם שמא יחזרו בהם.

משה חשב שהם יישנו על זה לילה ואולי יתעשתו, אולי יתחרטו. אדם צריך זמן לחשוב על הדברים, אי אפשר שהכול יהיה כל כך מהיר, אין זמן להתעמק ולהרהר. פעם ראיתי ציטוט של גאולה כהן: "כמי שלא מפסיקה להרגיש את עצמי בת לעם בן ארבעת אלפים שנה, זה נראה לי תמיד מגוחך כשעיתונאי תוחב את המיקרופון שלו לתוך פי ואחרי פחות מדקה מודיע לי: זמנך תם!". אז משה ממש מתחנן "בוקר", בואו נחכה עד הבוקר, אולי אש המחלוקת תכבה. זו עצה טובה להרבה תחומים.

נחזור ונסכם מה למדנו מקורח לא לעשות:

  1. "כולם קדושים" מול "קדושים תהיו"
  2. התאמה בין הכישרון לבין המידות והנפש
  3. אגו
  4. השפעת הסביבה
  5. השפעת בן הזוג
  6. לא לתפיסת ה"כאן ועכשיו"

בשבוע הבא – פרשה חדשה. תודה רבה לכם. לילה טוב.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *