בת ובית

שיעור לקראת תשעה באב (תשע"ח): לימוד במגילת איכה, ומה הסיבה שהמילים "בת", "בית", "דמעות" ו"שוב" חוזרות בה כל כך הרבה פעמים

(השיעור מתקיים מדי יום רביעי ב-21:00 ב"היכל שלמה", קינג ג'ורג' 58, ירושלים. לקבלת השיעורים וגם קטע יומי קצר ישירות לסלולרי סמסו את שמכם בלבד למספר 052-5940059. מתנדבים יקרים מפעילים קבוצות במגוון שפות: אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, גרמנית ערבית ורוסית. סמסו וציינו את השפה בה אתם מעוניינים. הווידאו של כל השיעורים נמצא באתר "ליבא").

ערוץ היוטיוב של סיון רהב מאיר

השבוע מתחילים לקרוא בתורה את חומש "דברים", ונעסוק בו ב"ה בהרחבה בשבועות הקרובים, אבל השבוע – נדבר על תשעה באב. הוא יחול ביום שבת, אבל שמחת השבת גוברת על האבל, והצום נדחה ליום ראשון, עשרה באב. בכך נעסוק היום ברשותכם. כמעט רציתי לכתוב על המודעה: "תבואו, יהיה מבאס!".

השאלה היא איך לא להתייחס לצום כאל 25 שעות של צום שצריך לעבור וזהו, ולהמשיך הלאה. כאילו זה פשוט המעבר בין תקופת "בין המיצרים" לתקופת "בין הצימרים" (נדמה לי שזו בדיחה של הרבנית ימימה מזרחי). כלומר, השאלה היא איך מתייחסים בכנות וברצינות לתשעה באב? לפני כמה ימים, בחור די מפורסם, אפשר לכנות אותו "אושייה" במגזר הדתי, שאל אותי בשיא הרצינות: "איפה את בתשעה באב?". כאילו, באיזה תיקון/איוונט/פאנל את נמצאת? התשובה היא – בבית או בבית כנסת, תלוי בילדים ובמצבי. פשוט מצאתי את עצמי בשנים קודמות בכל מיני אירועים שאפשר לקיים כל השנה, אבל ממש לא מתאימים למועד הזה לעניות דעתי, ובעיקר מצאתי את עצמי נענית לבקשות סלפי בתשעה באב

אז מה המוקד של תשעה באב? מגילת איכה. קוראים אותה פעמיים, בערב ובבוקר, ואם כבר קוראים – בואו ננסה לשים לב, להתבונן ואפילו להתכונן. להסתכל מראש על פסוקים כך שנדע את משמעותם.

כאן אני צריכה קודם כל להודות למישהו שאחראי למבנה השיעור הזה – פרופ' קובי קרמר. פגשנו אותו לאחרונה, כשהיינו בהרצאות בפילדלפיה, בקהילה המקסימה "לוור מריון". פרופ' קרמר מגיע מהפקולטה להנדסת חשמל בטכניון, תחום המחקר שלו הוא למידה חישובית, הוא בשנת שבתון, והוא הראה לנו איך בכלים סטטיסטיים פשוטים אפשר להסתכל אחרת על הפרשה. הוא הריץ את זה על פרשת השבוע של אותו שבוע וגילה נפלאות, ולכן ביקשתי – תריץ לי את זה על מגילת איכה. הוא מחפש מילים מנחות, אבל לא רק "מה מופיע הכי הרבה" אלא גם הקשר ופשר ומשמעות, קבוצות של מילים שאומרות משהו. השבוע הוא שלח לי מפילדלפיה ניתוח שיעזור לנו להבין את מגילת איכה. הוא מצא שלושה נושאים שחוזרים וממש "צועקים" לנו מתוך המגילה. אולי נזכה לחשוב על כך גם תוך כדי קריאת המגילה בתשעה באבנתחיל:

1. משפחה / חורבן הבית הלאומי וחורבן הבית הפרטי

אז מה המילה הכי שכיחה במגילת איכה? הפירוט המספרי הוא כזה, כך כותב פרופ' קרמר: המילה ״בת״ מופיעה למעלה מ-20 פעמים ולדעתי היא השכיחה ביותר במגילת איכה למעט מילות יחס (כמו "את"), מילות קישור ושם ה'. עצמו. לרוב היא כ״בתציון״, ״בתירושלים״, ״בתעמי״ ועוד. אז שימו לב כשאתם קוראים את המגילה – כנסת ישראל היא הבת של הקב"ה, ויחסי אם ובת הם משל ליחסי הקב"ה ועמו.

בת. איזו מילה עוצמתית. קשר בין הורים לילדים אי אפשר לנתק, אי אפשר להתגרש, לא משנה מה. אין גט. אז בואו נראה כמה דוגמאות ממגילת איכה:

וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ

אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ ה' אֶת בַּת צִיּוֹן

מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ

בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ

וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה

לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן

מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלַ‍ִם

שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלָ‍ִם הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ

פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי

וַיִּגְדַּל עֲו‍ֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה 

תַּם עֲו‍ֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ 

טוב, לא צריך עוד "הוכחות". המגילה מזכירה לנו שאנחנו, האומה הישראלית, כנסת ישראל, בת של הקב"ה. אולי יש פה מסר: דווקא בתוך כל הזוועה והעצב והחורבן והאימה והשכול – למרות הכול, למרות הכול, את "בת". אבל פרופ' קרמר ממשיך ומפנה את תשומת לבנו שזה לא רק המילה "בת". כל המגילה מספרת סיפור מקביל של חורבן לאומי וחורבן ביתי, וככה הוא כותב לי:

"בנוסף, מצאתי שהמילים 'בחור' ו'בתולה' מופיעות 5 ו-7 פעמים. הן יחסית מילים נדירות בתנ״ך (מופיעות בתנ"ך כולו כ-50 פעמים סה״כ) ולכן הופעתן כאן משמעותית. יש מילים נוספות שמתאימות ונמצאות לא מעט: יונק, עולל, גור, נער, זקן, אישה. יש פה בעיני מסר שהחורבן הוא גם לרוחב (בתוך המשפחה, בין בני הזוג) וגם לאורך – כלומר ביןדורי. חורבן מוחלט. צריך לשים לב שהחורבן המשפחתי הוא עוצמתי במובן הזה שיש כל הזמן היפוך. למשל, במקום שנשים יאכילו את התינוקות, הן אוכלות אותן. העולם התהפך".

ובאמת, עד היום, פגיעה בילדים כואבת במיוחד. תחושה שהעולם התהפך. כמה קשה לשמוע על גננת מתעללת בעולל ויונק, על ילד שנשכח ברכב, אלה הדברים שעד היום מעציבים אותנו במיוחד, והמגילה כאן לא משתמשת בזה כדימוי – היא אומרת לנו: אתם הבאתם את זה על עצמכם. האסון לא היה בלתי נמנע, זה לא "פורס מאז'ור", יכולתם למנוע את הטרגדיה שהיא גם משפחתית וגם לאומית. רואים פה איך הפירוק של התא המשפחתי הקטן מפרק בעצם את האומה.

בהקשר המשפחתי, שמתי לב שיש שני סוגים של טרגדיות, של אכזבות. לפעמים הדימוי הוא "כאלמנה", כאילו כנסת ישראל חשה כמו אחרי חלילה פטירה של הבעל:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה

יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת.

יצא לי בימים האחרונים לקרוא טקסטים מרגשים וקשים מאוד של יעל שבח, אלמנתו של הרב רזיאל שבח, מיכל סלומון אלמנתו של אלעד סלומון מהפיגוע בנווה צוף, ועדנה סרוסי ארוסתו של הדר גולדין. לא סתם זה דימוי לחורבן בתורה.

אבל יש גם דימוי אחר, שחוזר שוב ושוב – בוגדנות. חוסר נאמנות. חוסר שמירה על קדושת הבית. ושוב, זה חוסר שמירה על קדושת בית המקדש, אבל הדימוי הוא קדושת הבית, הנה רק דוגמה אחת: כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.

כאן היא לא אלמנה, אלא בגדו באמון שלה. צריך לבדוק האם יש סביבנו תרבות שמעודדת מציאות כזו, שמעודדת חוסר נאמנות. שלא מתייחסת בקדושה למסגרת הבית, וגם לא מתייחסת בקדושה לנאמנות לבית המקדש, לזהות היהודית.

אבל אי אפשר שלא לדבר גם על רווקות. על הציפייה לחתונה. אנחנו רואים שבניין בית אישי תמיד משולב בתפילה לבניית בית המקדש. למשל, שבירת הכוס בחתונה. או האמירה המפורסמת של חז"ל: "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים". אם פירוק המסגרת הביתית היא חורבן הבית, אז בניית המסגרת הביתית היאהיא בניית הבית.

ובהקשר הזה, נגלה עכשיו סקופ. אני חשבתי שאני מכירה את המילים של "עוד ישמע בערי יהודה, קול ששון וקול שמחה". מתברר שלא. הפסוקים המקוריים של הנביא ירמיהו מחברים באופן הכי חזק בין חזרה לבית הלאומי שלנו לבין בניית בתים. תראו: כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה'.

כלומר יש קשר הדוק בין גאולה להקמת בית, בין קול חתן וקול כלה לבין קול ששון ושמחה בארץ ישראל כולה. הבית הוא כאילו מקום המבחן שלנו גם ביחס לבית הגדול והקדוש.

ועכשיו לדברים ששלח לי אחד המאזינים, רווק, ואמר: הטקסט הזה הכי רלבנטי לי לתשעה באב. כתבה את הדברים עדי דודאהרון, היום היא נשואה ואם לילדים וגם עורכת עיתון ושמו "ילדים", אבל כך היא כתבה בימי רווקותה:

אם כולם יתחתנו מוקדם, מי יבכה עם ה' יתברך?

עזבתי את בית הכנסת שלי בדיוק כשהתחלתי להרגיש שהמבטים החודרים של הנשים המבוגרות בעזרת הנשים, מצליחות לחדור גם לתפילתי ולהפריע לי להתרכז.

המבטים השותקים האלו עלי, המנסים למצוא סוף סוף מה לא בסדר אצלי שעדיין לא התחתנתי, אלו שרועמים יותר מאלף מילים, גרמו לי ללכת. אז עזבתי את בית הכנסת ומצאתי לי אחד חדש, עם תפילה עוצמתית כזו שמרעידה את הלב, ובלי נשים זקנות שישפטו אותי בחומרה. בבית הכנסת החדש שלי, העולם שייך לצעירות, שמחתי. הגעתי כמעט ראשונה לעזרת הנשים, לבנה וחגיגית, והתחלתי לקבל פנים של שבת.

אלא שכעבור דקות, ההתרגשות הראשונית שלי החלה להתערער. אחת אחרי השנייה הן החלו להיכנס לעזרת הנשים, פנים מוכרותהחברה מהתיכון, אחותה הצעירה, זו שהדרכתי בתנועת הנוער עוד בהיותה בכיתה ד, ועוד, כאשר המשותף לכולן היה שכולן היו עטופות בכיסוי ראש ומלוות בבטן הריונית בשלב כזה או אחר.

המפליא הוא, שהדבר הזה הצליח למלא את כל כולי בעוצמות שלא הכרתיכי הדבר הזה, שעטף אותי ברחמים בעת הזאת, כשהן נכנסו בזו אחר זו, מדגמנות חיים מאושרים, היה לא אחר מאשר ה' יתברך.

באותה העת, הרגשתי קרובה אליו יותר מאי פעם. הרגשתי שהוא איתי הכי קרוב שאפשר, הכי אמיתי שהרגשתי מעולם, ואולי כמו שהן לא ירגישו אף פעם. חייכתי חיוך ענקי, בלתי מוסבר.

ואז הוא לחש לי: "מתוקה שלי, בך בחרתי להשתתף איתי בצערי, בצער השכינה. רק את, שיודעת מהי הרגשה של בדידות אמיתית גם כשכל הבית מלא חברים, שמבינה מהי גלות, שמרגישה את הצער הזה של להיות רחוקה מבן הזוג שלך, צער שהולך מתעצם מיום ליוםרק את יכולה לבכות איתי בדמעות אמיתיות על שאין לי בית (בית מקדש), על שהשכינה (בת הזוג) בגלות, ועל שרבים מהבנים שלי רחוקים ממני ולא מכירים אותירק את, בך בחרתי לתפקיד הגדול הזה, לבכות איתי יחד…"

שמעתי את ה' מדבר איתי והבנתי למה יש היום כל כך הרבה רווקים ורווקות, ולמה אולי דווקא הטובים שבינינו. נזכרתי שלפני מספר ימים נפגשתי עם כמה חברות, כולן נשואות עם פז"מ מכובד וילדים. והן דיברו על משכנתא וכסף וטיטולים באותה ההתרגשות שבה אני וחברותיי הרווקות, מתפללות להקדוש ברוך הוא. הבנתי למה ה' צריך אותנו, הרווקים, למה הוא מעכב לנו במעט את החתונה המיוחלת (שגם היא תגיע ממש בקרוב). הבנתי שהוא בעצם גייס אותנו איתו לשירות הכי קרבי. כי אם כולם יתחתנו מוקדם, מי יבכה עם ה' יתברך? מי יתחנן אליו להחזיר את בניו הביתה? מי יבקש ממנו בדמעות שישוב אלינו במהרה? רק מי שידע בחייו גם הוא צער של גלות והמתנה וכאב שאי אפשר להסביר במילים.
"כשאת בוכה בתי שלי, אני בוכה איתך" הוא לחש לי "יחד נביא את הגאולה!"

(הקטע מוקדש לכל מי שעדיין לא זכה לפגוש את החצי השני שלו.
דעו לכם, זה קרוב מאי פעם. ואם לפעמים אתם מרגישים קצת רחוקיםתדעו שזה רק מפני שזה ממש ממש קרוב. כי כמו שרבי נחמן מברסלב מתאר ב"הלב והמעיין"- דווקא את מה שהכי קרוב אלינואנחנו לא מצליחים לראות).

עד כאן עדי אהרוןדוד. עוברים לנקודה הבאה במגילת איכה.

2. דמעות / לא להתבייש להביע עצב

זה נשמע בנאלי להגיד שכאשר עצובים בוכים, אבל זה לא כך. אנחנו חיים בעידן בו הרגש מודחק לפעמים, אנחנו לא מתעלים אותו תמיד נכון. תראו כמה המגילה מדגישה את הצער. זה אכן זמן להצטער, לפחות לנסות:

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ 

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם

כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי 

הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ.

קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי 

פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי.

עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת.

הרבה פרשנים אומרים לנו סביב תשעה באב לשים לב: לא להתבייש להביע אבל, עצב, וכמובן לכוון אותו לכיוון הנכון. זה הזמן.

רבי משה מקוברין מציע לנו לפני כ-150 שנה דימוי חזק, מעולם הגרפיקה והציור. הוא אומר כך: לצייר על צבע שחור זה עוזר, כי אז רואים את כל הגוונים הבהירים יותר טוב. אז "בין המיצרים" זה הרקע השחור, ואם מבססים אותו ומציירים אותו, אז על הבסיס השחור הכל מאיר – אלול, סליחות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורהכלומר, צריך להתרכז כעת בבין המיצרים כדי לקבל בהמשך שפע ואור וחיות משאר החגים והמועדים.

הרב ארז משה דורון מגיע מברסלב. דווקא משם, מאיפה ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", הוא מסביר כמה חשוב לדייק ולנתב ולתעל את הכאב בתקופה הזו של השנה. תראו איזו פסקה מרתקת: "כל השנה אנחנו מבקשים הסחת דעת, נחמה. אבל בתקופה הזו אנחנו נקראים לשים לב לצער, למציאות הלא מושלמת. לא לברוח ממנה, לא להדחיק, לא לעשות הכול רק כדי לא לכאוב, כמו בתרבות העונג המערבית. כן, יש רע בעולם. יש מר. ואנחנו לא מבקשים רק נחמה, הקלה זמנית, אלא גאולה שלמה, מציאות מתוקנת, מושלמת. זה הזמן בשנה בו אנחנו נקראים להילחם על העולם, על מצבו של עם ישראל, שאמור להיות אחר לגמרי. לא סתם נאמר במקורותינו שכאשר אדם עולה לבית דין של מעלה שואלים אותו: 'ציפית לישועה?'. כלומר, באמת רצית שינוי? אנחנו נוהגים לבקש את המקסימום רק בנוגע לנכסים ולממון. בתקופה הזו של השנה אנחנו מבקשים את המקסימום על האהבה, השמחה, הבריאות, הרוחניות". (הרב ארז משה דורון)

כמו שיש זמן שמחתנו בסוכות וזמן חירותנו בפסח, יש גם זמן אבלנו, וזה עכשיו. איך כתב יוסי גיספן? "לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים". ממשיכים.

3. "שוב" / "חדש ימינו כקדם"

השורש ״שוב״ מופיע 14 פעמים במגילת איכה ומעניין לראות את השינוי במשמעות שלו לאורך המגילה. למשל, בפרק א' נמצא אותו בהקשר של השבהלאחור, נסיגת ציון לאור עוצמת ההתקפה עליה:

הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר.

פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר.

כמה עצוב. גם בהמשך בפרק ב' נמצא את השורש, הפעם לא ציון שבה אלא ה' עצמו. זוהי מעין השבת יד ה' או ימין ה׳ לאחור. ה׳ מסיג את ידו ומאפשר למחרבים להחריב. למשל:

הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב.

בפרק ג' נמצא את השורש הזה באופן אופטימי יותר, בצורה הנכונה, בהקשר של תשובה אל ה׳:

זֹאת אָשִׁיב אֶללִבִּי, עַלכֵּן אוֹחִיל.

נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד ה׳

 וכמובן, בפרק ה׳, בפסוק המפורסם בסוף המגילה:

הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ ונשוב וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.

נתעכב על הפסוק הזה. יש פה שני צמדים: אתה תשיב אותנו ואנחנו נשובה (השיבנונשובה). וגם אתה תחדש ימינו, אבל זה לא סתם חידוש אלא חידוש – כקדם (חדשכקדם). זו תשובה שלו ותשובה שלנו, ותשובה של חדש ותשובה של ישן.

נתעכב קצת על הפסוק הזה. מהו בעצם אומר? מה זה לחדש ימינו כקדם? מה אנחנו רוצים? הרב יוני לביא ניסה לאחרונה להציע שורת דימויים כדי להבין מה איבדנו ביום הזה. למשל, הוא שואל: מה קרה ב-11/ 9 באמריקה? האם זה היה רק בית שהתמוטט, חורבן פיזי של בית? לא, בפיגוע במגדלי התאומים הם קיבלו מכה אנושה כאומה, מכה מורלית, לרוח, לערכים שלהם, למה שהם מייצגים. ומה קרה בשבוע שעבר בגמר המונדיאל? האם זה בסך הכול כדור שנכנס לשער אחד 4 פעמים, ולשער השני 2 פעמים? לא, זה ניצחון של אומת צרפת על האומה הקרואטית, זה זהות, זו רוח, זו משמעות. אם ננסה להסביר זאת ביחס אלינו – לא מדובר בחורבן פיזי אלא באובדן זהות, משהו עקרוני ומרכזי.

נמשיך לדימוי אחר: זה כמו להסביר לעיוור מה זה סגול. האם הוא יבין מה איבד כשהוא לא יכול לראות? אז ככה אנחנו כשאיבדנו משהו לפני 2000 שנה. אנחנו לא יודעים מה איבדנו. אפשר להשוות זאת למישהו שנוסע בהילוך ראשון על הקרקע, כשבעצם יש לו מטוס, ועוד ועוד.

הרב יוני לביא מגדיר זאת כך: "אנחנו מחונכים להאמין במה שבעבר ידענו". כלומר, פעם פשוט ידענו מי אנחנו ומה אנחנו ומה חובתנו. היום צריך להתאמץ.

ונדמה לי שהשנה האחרונה העניקה לנו ברכה – ברכת ה"הדתה". העובדה שהתקשורת עוסקת באובססיביות בנושא הזה מכריחה אותנו לחשוב עליו ברצינות. נכון שהיא עוסקת בזה באופן כמעט הזוי, לא אמיתי, אבל שימו לב: יומם ולילה עולים נושאים כמו כשרות, שבת, צניעות, תשעה באב. זה מאלץ אותנו לחשוב ולהסביר לעולם – אבל קודם כל לעצמנו – למה בעצם זה שוב. זה מכריח אותנו באמת להתכוון לחדש ימינו כקדם.

לסיכום: שנזכה להרגיש את ההגדרה "בת ציון", "בת יהודה", להרגיש כבנים, ולבנות בתים פרטיים שיבנו את הבית הכללי. שנזכה לבכות כשצריך ולא להתבייש להביע צער מדויק ונכון. ושנזכה כמובן לפסוק שיסיים את מגילת איכה, ואמור לסיים את הגלות כולה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". ניפגש ב"ה בשבוע הבא. בשורות טובות.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *