לקחת תמונה

פרשת ואתחנן תשע"ח: "תמונה" היא מילה שחוזרת פעמים רבות בפרשה שלנו. אזהרה חשובה לדור שהמילה שהכי חוזרת אצלו היא "סלפי"

(השיעור מתקיים מדי יום רביעי ב-21:00 ב"היכל שלמה", קינג ג'ורג' 58, ירושלים. לקבלת השיעורים וגם קטע יומי קצר ישירות לסלולרי סמסו את שמכם בלבד למספר 052-5940059. מתנדבים יקרים מפעילים קבוצות במגוון שפות: אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, גרמנית ערבית ורוסית. סמסו וציינו את השפה בה אתם מעוניינים. הווידאו של כל השיעורים נמצא באתר "ליבא")

אנחנו בפרשה השנייה של ספר דברים – פרשת "ואתחנן". משה רבנו מתחנן, פשוט מתחנן להיכנס לארץ ישראל. לא מבקש, רוצה, מתפלל, אלא מתחנן. זו מילה חזקה. מישהו פה התחנן לאחרונה? זה לא תמיד נעים, זה עבור משהו שחשוב לנו מאוד. האם אנחנו מעריכים את העובדה שאנחנו כאן, זוכים למה שהוא לא זכה? לא נתעכב הרבה על התחינה הראשונה שלו, ונעסוק בתחינה השנייה. כי הוא לא מתחנן רק באוזני השם (והתחינה הזו לא נענית), הוא מתחנן גם באוזנינו. כל הנאום המרגש שלו בפרשה הוא מעין תחינה לעם ישראל, נאום פרידה, והשאלה היא: האם התחינה הזו כן נענית? מה התשובה שלנו לבקשתו, לתחינתו?

כדי לעשות סדר בפרשה כל כך יפה ועשירה, נעזרתי שוב בפרופ' קובי קרמר מפילדלפיה, פרופ' מהטכניון להנדסה חישובית, ויחד גילינו שלוש מילים שיכולות לעזור לנו במבוך הפסוקים המרתקים בפרשה. שלוש מילים מנחות, משמעותיות, שלושה תמרורים, עם חשיבות רבה בפרשה – ובחיים שלנו:

  1. "תמונה"

המילה מופיעה שש פעמים בפרשה ובתורה כולה עוד פעמיים. זה אומר משהו. משה מתעקש להדגיש נקודה מסוימת. הנה האזכור הראשון:

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן. וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.

"ותמונה אינכם רואים". רלב"ג (רבי לוי בן גרשום) כותב על כך: "הנה אמר זה להרחיק התמונה מהשם יתעלה, כי אינו בעל גוף שתהיה לו תמונה".

הרלב"ג אולי נזהר מכך במיוחד. הוא היה מהנדס, אסטרונום, פילוסוף, מתמטיקאי, בערך בשנת 1300 הוא פיתח מכשירי תצפית משוכללים. המחקרים שלו היו חשובים והאפיפיור הורה לתרגם אותם ללטינית, ויש על שמו מכתש בירח – רבי לוי. כך שהוא ראה את הכוכבים, את גרמי השמיים, אבל הזהיר – אל תשתעבדו אליהם.

אנחנו לא רוצה להשתמש במילה נחיתות, אבל יש פה בהחלט נקודת מוצא בעייתית, אם לא נחותה – העולם מלא תמונות מושכות, דימויים ויזואליים, דברים מאוד יפים ונוצצים, והנה אנחנו באים עם בשורה לא פיזית. אולי לכן זה חוזר שוב ושוב, בואו נראה את האזכור השני והשלישי של המילה "תמונה":

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.

יש פה פירוש מאוד יפה של רבי דון יצחק אברבנאל. תראו מה הוא אומר:

אברבנאל: "אולי יבואו לעשות תמונת חושך ענן וערפל ועתיק יומין יושב בתוכו, וצורת משה רבנו עליו השלום ותמונתו עומדת לפניו, ושאר הדברים מהדברים המתייחסים לאותו מעמד, לכן הזהירם שלא יעשו כן. כי יבואו מזה בזמן הזמנים ודור מהדורות לאמונת הגשמות באלוה יתברך. (עד כאן הוא מסביר את הסכנה בעשיית תמונה, בהפיכת האמונה לגשמית, אבל מכאן הוא מדבר על מה שזה עושה לנפש שלנו): וזה הפסד גדול לנפשותיכם, כי האמונות הן משלימות הנפשות. ובהיותן נפסדות וכוזבות – תפסד הנפש המקבלת אותה, כמו שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה".

כלומר, צדיק באמונתו יחיה זה אומר: האמונה שלך משפיעה על כל החיים שלך, אם האמונות שלך לא נכונות הנפש שלך מושפעת לרגע, צריך לשים לב לזה.

עכשיו לאזכור הרביעי של המילה תמונה, שמגיע עם הפסוק העצוב והנוקב מפיו של משה רבנו: כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

מיד אחרי שהוא אומר שהוא לא יזכה, הוא מזהיר אותנו שכן נזכה – מפני עשיית תמונה . ואז שוב, באזכור חמישי – שמתייחס לא לדור שנפרד ממנו ועוד יזכור אותו היטב, אלא לדור הבא ולדורות שאחריו:

כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.

מה זה "ונושנתם"? איזו קללה מוזרה, להיות ישנים בארץ? כנראה צריך להתחדש בה תמיד. כך מסביר הרמב"ן: "ובעבור היותכם ישָנים בארץ ותשבו לבטח, אולי תשכחו את השם". צריך להיזהר לא להתיישן, לא להפוך למוצר שפג תוקפו, להתחדש ולהתרגש בארץ הזו.

ואז, ורק אז, מגיע האזכור השישי והאחרון של המילה תמונה. זה קורה בעשרת הדיברות, כך שאפשר לראות את כל ההתייחסות לפניו כהקדמה וכהסבר לאיסור:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

האדמו"ר השלישי בחסידות חב"ד מכונה "הצמח צדק". שמו היה רבי מנחם מנדל שניאורסון. בספר שלו "דרך מצוותיך" הוא כותב על כך: "והכל בחינת רוחניות, שאינן בגדר מקום". כלומר שוב – יש פה תפיסה חדשה של אלוקות, של חיים, משהו רוחני שלא תמיד רואים בעיניים. אנחנו לא רואים כל ערך של כל מצווה וכל מעשה טוב – אבל מאמינים שיש בזה ערך, אפילו שיש דברים מוחשיים ואטרקטיביים יותר מול העיניים. זה לא פשוט.

משרד האוצר פרסם בימים אלה נתונים על מועדון ה"מגה-עשירים", האנשים העשירים בישראל: רובם גברים, בני 50+, תל אביבים. עד כאן זה די צפוי, אבל הנה עוד נתון: הם לא תורמים כסף. כן, כך למשל דיווח אתר "גלובס": "מתברר כי רבים מהמגה-עשירים הם קמצנים כשמדובר בתרומה לחברה. בין 400 החברים במועדון המגה-עשירים בישראל, נמצאו 165 אנשים בלבד שתרמו תרומה ממוצעת של 280 אלף שקל. 235 הנותרים במועדון היוקרתי לא תרמו כלל מכיסם הפרטי". באתר אחר ראיתי דיווח: "רק מיעוט מבין 400 המגה-עשירים הם גם אדיבים, ורובם לא תרמו כלל מכיסם הפרטי".

אני לא אוהבת פופוליזם נגד עשירים באשר הם, אז רק בהנחה שהנתונים האלה אכן נכונים, זו בעיה. זו העדפה של כסף על פני ערך, של "תמונה" ומשהו מוחשי ופיזי שיש לנו כעת, על פני ערך רוחני ולא-תועלתי. לדעתי יש במדינה מועדון יוקרתי יותר: מועדון העניים או אפילו ה"מגה-עניים", שלוקחים עשירית מההכנסות שלהם ונותנים אותה למטרות שהן לא אישיות בלבד. או מועדון ה"מגה-שכירים", שיודעים למרות המינוס שכסף הוא לא העיקר בחיים ולא מוותרים על צדקה. אין דרך לדרג אותם בדו"ח נוצץ, אבל הם פשוט מרגישים שזה הבסיס לקיומנו. הרי אם היינו ניגשים ליהודי בגלות באלפיים השנים האחרונות ואומרים לו שתקום מדינה יהודית, הוא היה קודם כל אומר שהיא מבוססת כולה על צדקה וחסד. הרמב"ם כבר כתב זאת: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה".

לסיכום – המילה ״תמונה״ מופיעה בפרשה שש פעמים, ובתורה עוד פעמיים בסך הכל. הפעמיים האלה הן: פעם אחת נוספת בעשרת הדיברות שבספר שמות, ופעם נוספת בספר במדבר כאשר אהרן ומרים מדברים סרה במשה. שם לא משה אומר את המילה "תמונה" אלא חלק ממה שה׳ אומר על משה, וזה מפתיע: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּאפֶּה אֶלפֶּה אֲדַבֶּרבּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט.

וואו. מי שמזהיר אותנו כל כך מפני תמונה כוזבת, הוא האיש היחיד שזוכה לראות תמונה אמיתית.

אם נרצה להעמיק עוד קצת, יש עוד אזכור של המילה "תמונה" בתהלים. זה יכול לעזור לנו מול המשימה הגדולה: איך ליישם את כל הרוחניות הזו? איך לחיות ככה? זה נשמע כבד וגדול, והנה התשובה בתהלים פרק יז: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ. דרך הצדק – אני אחזה את פניך ואראה את תמונתך. איך רואים את השם? דרך עשיית צדק. אם הולכים בדרכיו זוכים לראות אותו.

העשייה חשובה מהתמונה, החיים חשובים מהתיעוד. נסכם את הרעיון הזה עם דברים נפלאים של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין. וכך הוא אומר:

הנצי"ב: אילו ראיתם איזו תמונה היה בנקל לעשות אותה תמונה שיעורר הנפש לזיכרון, כמו שאומות העולם היו עושים באליליהם. אבל עתה רק המעשה אשר היה מכבר נדרש להיות מושרש בלב, וזהו דבר קשה ובעי (צריך) שמירה.

מישהו פה לא עשה לבד בראש את הקישור המתבקש לימינו? אחד הנושאים שהכי חשוב לזכור היום הוא שתמונה היא לא הכול, שצריך לחוות את החיים באמת. למרות הסלפי והתיעוד העצמי והוויזואליות והגרפיקות והאימוג'ים, אסור להתבלבל מתמונות. יושבים פה מולי מאות צלמים. הרי כמעט כולנו צלמים, ומתעדים כל יום באלפי תמונות שלעולם לא נראה. אנחנו בתחרות לייקים וצפיות על התוצרים הויזואליים האלה שלנו, ואנחנו גם הקהל לתמונות של אחרים. נהוג לחשוב שהעבודה הזרה של הקרבת אנשים למולך כבר הסתיימה, אבל שימו לב לנתונים. מאז שאנשים קיבלו טלפונים "חכמים", מתו מסלפי 127 בני אדם. מתוכם 75 בהודו. המשטרה שמה שם עכשיו בעיר גואה שלטים מיוחדים: אזור אסור לסלפי. כי אנשים מתלהבים מהנוף, או רוצים תמונה טובה של עצמם, ולא שמים לב לסכנה. זו עבודה זרה מודרנית. הם מתו על "קדושת הסלפי". זה סוג מוות חדש שהאנושות לא הכירה בעבר, כדי לתעד רגע אחד אתה מפספס את כל שאר הרגעים בחיים.

אגב, אולי משה רבנו הוא אולי סמל לזה – הוא זוכה לראות תמונה של ארץ ישראל, אבל לא לחוות באמת. תמונה היא לא הדבר עצמו ולכן הוא מתפלל ומתחנן, הוא מבין שזה לא אותו דבר.

אי אפשר לא לקשר בין זה לבין דייטים. ט"ו באב ביום שישי, יש פה בקהל איזה שניים, שלושה, שלוש מאות אנשים שנמצאים בסוגיית הדייטים. כמה לא פשוט לבקש תמונה, לתת תמונה, לעבור מבחנים חיצוניים ופומביים. הרי משה רבנו אומר שקשר זה מעבר לתמונה – גם עם אלוקים וגם עם בן זוג. יש פה שכינה, לא תמונה.

מעניין לשים לב: בשנת 2013 נבחרה "סלפי" למילת השנה של מילון אוקספורד כמילה ששיקפה יותר מכל את רוח התקופה – צילום עצמי כאידיאל, כתמצית הצומי. בשנים קודמות נבחרו גם "האשטאג" ו"לאנפרנד". בשנת 2015 לא נבחרה מילה, אלא האייקון של האימוג'י, שמייצג סוג של שפה אנושית חדשה, וב-2016 נבחר הביטוי "פוסט-אמת". טראמפ והילארי הוכיחו אז שהעובדות לא משנות, אלא רק התחושות שאתה מעורר בשומעים, כי האמת היא כבר אאוט. שימו לב שאחרי שורת מושגים שהם כולם "תמונה" – סלפי, האשטג, לאנפרנד, אימוג'י – העולם בעצמו מודה שזה פוגע באמת, בערכים, ביושר.

עד כאן על איסור עשיית תמונה. זה כאילו השלט שאיתו אנחנו יוצאים לעולם הוא השלט: אל תעשו שלטים! אז מה כן עושים? זה מוביל אותנו למילה החשובה הבאה בפרשה – זיכרון.

  1. זיכרון

אם אתה מביא כזו תפיסה חדשנית, אתה צריך כל הזמן להזכיר לעצמך לא להתבלבל. לדאוג למערכת שלמה, מנטילת הידיים בבוקר ועד קריאת שמע שעל המיטה, שתקיף ותעטוף את האדם שרואה להילחם ב"תרבות התמונה". משה רבנו מדבר פה הרבה על זיכרון ושכחה:

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

על הפסוק היפה הזה נכתב בדרשות הר"ן שזה כמו להזהיר חבר שלך מפני נפילה. הנה:

דרשות הר"ן: והוא כאומר לחברו הישמר לך פן תיפול בגומה פלונית שאתה מוכן ליפול שםהישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח המעמד הנכבד ההוא שהיה בו מקרבת השם יתברך עם ברואיו, מה שלא היה לפניו ולאחריו, ועם כל זה – לא הגיע ממנו שתראה שום תמונה, כי איננה.

גם בהמשך יש עוד תחינות כאלה לא לשכוח, למשל:

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

וגם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

בואו נדבר רגע על איך לזכור את המורשת שלנו, איך לא לשכוח מי אנחנו. אחד הגורמים המשכיחים והמבלבלים בימינו הוא לצערי הרב התקשורת המסחרית. אנחנו מדברים פה הרבה על אחוז האמון בתקשורת, שהולך ויורד בכל הסקרים. הנה אחת הסיבות. אפשר לנסח זאת כך: פעמים רבות, איפה שהעם מאוחד יחסית – התקשורת יוצרת פילוג מזויף. איפה שהוא מפולג – היא יוצרת איחוד מזויף. יש אינספור דוגמאות: בתשעה באב האחרון פתאום התקשורת עסקה בעוצמה באיזה שלט שולי וקטן בתל אביב, "פתוח בתשעה באב". איזה חבר מועצה בתל אביב יזם מבצע של שלטים כאלה על חנויות, בתשעה באב, בכוונה. וואו. אבל רגע, לפני שאנחנו מגנים ומעלים פוסט גינוי חריף: אין באמת קונפליקט בציבור על תשעה באב. רוב ככל האנשים מכבדים, אנחנו אנשים עם שכל ישר ודרך ארץ וכבוד ליום הזה, אבל התקשורת התעקשה על עימותים, "בעד" ו"נגד", כאילו באמת יש "סערת תשעה באב". זה כמובן משכיח מאיתנו את העיקר ביום הזה ואת העובדה ש-99.999% מהציבור מסתייג משלט מתריס כזה על בית קפה. אז נחזור: איפה שיש אחדות – עושים פילוג מזויף. ואיפה שיש באמת פילוג? איפה שיש באמת חילוקי דעות? שם כופים אחדות: באוסלו לא נתנו למתנגדי אוסלו לדבר, בהתנתקות לא נתנו למתנגדי ההתנתקות להשמיע קול באופן הוגן, במחאה החברתית התקשורת קידמה וקידמה את הסיפור והשתיקה קולות אחרים וכמובן השבוע סביב חוק הפונדקאות, לא היה דיון, היה קמפיין. איפה שבאמת צריך עימות נוקב באולפן – פתאום משתלט קול אחד. שימו לב למנגנון הזה סביבנו, כדי שלא נשכח.

אז מה עושים? קיבלנו פה שתי משימות מאוד אמורפיות. לא לעשות תמונה, אבל כן לזכור. ואם לא נצליח? מה יהיה? משה רבנו לא נפרד מהעם בלי מענה. הוא לא רק משאיר לנו אחריות כבדה על הכתפיים, הוא גם נותן לנו כנפיים. וכאן נעבור למילה השלישית שנתעכב עליה הערב. המילה השלישית לא חוזרת הרבה, להיפך, היא מופיעה כאן בפעם הראשונה בתורה:

  1. תשובה

זה האיזכור הראשון בתורה של התשובה. נגיד שחלילה עשית תמונה, נגיד שחלילה שכחת ולא זכרת – אפשר לתקן:

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.

"ושבת עד ה' אלוקיך". וואו. התשובה נגלית לעולם, מדברים עליה לראשונה בתורה. זה אפשרי. יש רחמים, יש סליחה, יש מחילה, יש ברית אבות. זה גם רומז לנו קצת לחודש אלול שמתקרב, ליכולת למחוק ולתקן ולהתחיל מחדש, וזה קשור גם להפטרה המרגשת שמבשרת על תשובה לא רק במובן הפרטי אלא במובן הלאומי, תשובה של ירושלים כולה: נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ.

ננסה לסכם: משה מבקש מאיתנו לא להשתעבד למציאות הוויזואלית ולדרוש לחיות את החיים עצמם. הוא מבקש מאיתנו לזכור ולזכור ולזכור ולא לשכוח את זה כי המציאות כל הזמן משכיחה. ואם טעינו – וברור שטעינו – אז צריך לדעת שזה לא מסלול חד כיווני, יש אופציה מלהיבה ושמה תשובה. את כל זה משה אומר לנו, ממש מתחנן בפנינו, בפרשת ואתחנן. תודה רבה לכם. לילה טוב. ניפגש ב"ה בשבוע הבא.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *