הברכה או הקללה?

פרשת ראה תשע"ח: פסוק הפתיחה של הפרשה הוא משנת-חיים, הוא עיקרון-על, ופרשנים רבים באלפי השנים האחרונות מתעכבים עליו רבות, אז גם אנחנו נתעכב קצת הפעם

שימו לב! החל מהשבוע הבא ובמהלך חודש אלול השיעור יתקיים בימי חמישי! כרגיל, השיעור מתקיים ב-21:00 ב"היכל שלמה", קינג ג'ורג' 58, ירושלים. נשמח אם תוכלו לעדכן את מי שמגיע בדרך כלל ברביעי.

פרשת השבוע היא פרשת "ראה". לרוב קוראים את הפרשה הזו לפני ראש חודש אלול, וזה נכון גם השנה. ראש חודש אלול יהיה בשבת וגם ביום ראשון, שני ימים של ראש חודש. אחרי פרשות רבות שהיו בהן מעט מצוות, מופיעות בפרשה 55 מצוות, הרבה מאוד נושאים ועניינים, וביניהן: מסית ומדיח, מעשר, שלושה רגלים, צדקה, כשרות ועוד. אבל אנחנו לא נעסוק בפרטי המצוות, אלא במשפט הפתיחה, ובו בלבד. פסוק הפתיחה של הפרשה הוא משנת-חיים, הוא עיקרון-על, ופרשנים רבים באלפי השנים האחרונות מתעכבים עליו רבות, אז גם אנחנו נתעכב קצת הפעם.

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.

מכאן הכל מתחיל, מכאן מתחילים לפרט מהי ברכה ומהי קללה, ומה עלינו לעשות, ברצף של מצוות מעשיות. יש פה חמישה שיעורים, וחמישה פרשנים שיעזרו לנו להבין כל מילה. נתחיל:

רְאֵה / האלשיך הקדוש

זו פנייה אישית, והיא כזכור פנייה ממשה רבנו לפני פרידתו מאיתנו. הוא אומר לנו "ראה" ואולי מתכוון שקודם כל נראה אותו. לא עוד הרבה זמן העם יוכל להסתכל עליו ככה, לשמוע ישירות ממנו. זו פנייה לכל יחיד ויחיד, בלשון יחיד – ויש פירוש נפלא של האלשיך הקדוש על כך. אנחנו ננסה לטעום היום מציטוטים מלאים של חכמינו לאורך הדורות.

אז כך האלשיך הקדוש (רבי משה אלשיך, סביב 1600, צפת) מסביר את המילה הזו כך:

"בל יעלה על לב איש מבני ישראל לדבר ולומר כי כאשר מלך המולך על עם רב לא ישית לבו אם אחד מבני עמו לא יטפל במלאכת המלך, אחר שמלאכתו נעשית על ידי רבים אשר אתו – כן גם ה' אשר נתן תורה לשישים ריבוא מבני ישראל, אם ייכרת איש מכללות כולם מעבוד עבודתו, לא ישית לבו אל איש אחד אשר יפרוש עצמו מעבוד עבודתו יתברך, כי הלוא מלאכתו, תורתו ומצוותיו, נעשים על ידי כל שאר ישראל. על כן בא להסיר תועה מלב שוגה ומפתי, בל יאמרו כדבר הרע הזה אשר אין לו שחר, כי אם שכל התורה כולה היא ניתנה לכל אחד ואחד מישראל, אין נקי".

כולנו צריכים להבין שזו המשימה של כולנו. כולנו צריכים "לשאת בנטל", "לתת כתף מתחת לאלונקה"… (בדרך כלל הביטויים האלה לא נאמרים על התורה, זה החידוש כאן בפירוש הזה).

עכשיו נעלה רמה: זו לא רק פנייה של גוף יחיד, פנייה אישית, תראה, אלא שורש מיוחד – השורש "ראה" מגיע אחרי כל כך הרבה פעמים של השורש "שמע". דיברנו על כך בעבר, השמיעה היא מילה מנחה בספר דברים, אבל כאן מדובר על רמה גבוהה יותר של ודאות – ראייה. "ראה" זה אומר – הכרה ודאית. לא כי אחרים אמרו לך, לא כי קראת, לא כי סיפרו לך – אתה צריך לשאוף לרמה של ראייה.

כמה דברים ראינו מהבוקר? ראינו במו עינינו את הכלים בכיור, את השטויות בפיד, את הפרסומות בצד הדרך בפקק. בלי סוף מראות. אבל יש מה שלא ראינו בעיניים למרות שהוא קיים במציאות: לא ראינו את המשמעות של המעשים הטובים שעשינו, לא ראינו את הכוח של בחירה נכונה שלנו, של מצווה או של ברכה. "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" – פרשנינו מסבירים שפרשת השבוע קוראת לנו להתאמץ וכאילו ממש לראות את ההבדל בין טוב לרע, בין ברכה לקללה. יש הרבה דברים שאנחנו שומעים, מבינים או חושבים, אבל הם אי שם בראש. הם לא בהירים וברורים לנו כמו מה שאנחנו רואים. להיפך, לפעמים הדברים השליליים נראים יפים ונוצצים יותר והדברים החיוביים נראים אפורים ויותר מושכים. הרבי מלובביץ' מסביר שהפרשה קוראת לנו לשים לב למה שאנחנו רואים, ולדעת שיש דרגה שבה אפשר ממש "לראות" את משמעות העשייה הנכונה שלנו.

כמה זה נכון בחופש הגדול. כמה מטלות קטנות, שקופות, לא נספרות, כולם עושים. הורים, סבים וסבתות, אחיינים, גיסות, דודות, בוסים שמארחים ילדים במשרדים בימים אלה… כמה מלאכות קטנות, מתישות, דביקות. הלוואי שהיינו רואים שבמעשינו הקטנים והאפורים והיומיומיים והשגרתיים יש המון ברכה והמון ערך.

בהמשך הפרשה יש עוד עיסוק בעניין הראייה. אנחנו בעידן מאוד ויזואלי. התורה אומרת לנו שגם כשמדובר בקדושה צריך חוויה מלהיבה, צריך לראות משהו בעיניים, ובהמשך הפרשה אכן עוסקת שוב בראייה, כדי להסביר איך להמחיש, איך לצרוב: שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם. צריך לראות וגם להיראות. זה נשמע ביטוי כזה של מדורי רכילות בשנות השמונים, "לראות ולהיראות", אבל זה מה שאמורים לעשות שלוש פעמים בשנה בירושלים. רש"י כותב על העלייה לרגל: "מצווה עליהם שיתראו בתוך העזרה יפה יפה". התורה צריכה להיראות יפה גם מבחינה חיצונית. נמשיך.

אָנֹכִי נֹתֵן / "מי השילוח"

נמשיך לנתח את הפסוק הראשון והחשוב בפרשה. קודם עזר לנו רבי משה אלשיך, עכשיו אנחנו הולכים אל "מי השילוח", ספרו של הרב מרדכי יוסף ליינר, האדמו"ר מאיזביצה (1800, מגדולי החסידות). מה זה "אנוכי נותן"? הרבה פעמים מדברים על מצוות אבל לא על מי שנתן אותן. מנסים לתת צידוק מוסרי, אתי, הגיוני, טבעי, וזה כמובן נכון, אבל יש פה "אנוכי", וזה אותו "אנוכי ה' אלוקיך" ממעמד הר סיני. ואותו "אנוכי" – נותן לנו. זו מתנה, מלשון נתינה. לכן אומרים "מתן תורה", "חג מתן תורה", כי הוא נותן לנו את האפשרות הנפלאה הזו, אבל אנחנו מחליטים אם לקבל, אנחנו נקבע אם זה גם "יום קבלת התורה".

זה ידוע שרבנים גדולים תמיד אומרים שבאים לספר להם צרות, אבל לא שמחות. באים להתייעץ כשרע, ולא כשטוב. באים לבכות על פרנסה אבל לא להתייעץ על עושר ושפע וזכייה בלוטו והעלאה במשכורת.

וכך כותב "מי השילוח": "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה – היינו כי הכול הוא מה', כי טבע האדם לזעוק ולצעוק לה' בעת צרתו מה עשה לו, ובעת שישפיע לו כל טוב – טח עינו מראות כי מה' הוא, ויאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, על כן מראה השם יתברך: 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה' – היינו כי הכל הוא מהשם יתברך".

שמעתי לאחרונה איחול מעניין של מישהי: העיקר שנודה יותר ממה שנבקש. העיקר שיותר נגיד תודה על הטוב, מאשר נבקש על מה שחסר.

לִפְנֵיכֶם / הרב אברהם סבע

המשך הפסוק אמור היה להיות: ראה אנוכי נותן לפניך. הרי הסברנו בפירוט למה כתוב "ראה", בלשון יחיד, ואיך כל אחד חשוב ויקר, ואיך אסור לאף אחד להשתמט מהמשימה, אבל עכשיו הכל מתהפך – ההמשך של "ראה" הוא "לפניכם". איך עוברים מיחיד לרבים? למה?

הפעם נשמע מה התשובה של "צרור המור" (רבי אברהם סבע, מבטאים את שמו SABA, מספרד, מהמאה ה-16). קודם כל נגיד עליו כמה מילים, שימו לב מה מסופר בויקיפדיה:

רבי אברהם בן יעקב סבע היה רב, מקובל והוגה דעות יהודי בדור גירוש ספרד. נולד ופעל בקסטיליה. עם גירוש ספרד עבר לפורטוגל עם קהילתו. בעת גזירות השמד על יהודי פורטוגל ב-1497 נחטפו שני ילדיו והוטבלו לנצרות. הוא עצמו נאסר בליסבון ועבר עינויים. הצליח להימלט לפאס שבמרוקו, אך את ספריו הרבים שחיבר נאלץ להשאיר בפורטוגל, שם קבר אותם תחת עץ זית ליד ליסבון. ממרוקו נדד רבות עד שהגיע לבירת האימפריה העות'מאנית ושם כתב את ספריו מחדש.

נפטר באונייה בדרכו לאיטליה בט' בתשרי ה'רס"ט (1508), ונקבר בוורונה.

נכדתו, בתו של בנו יצחק, נישאה לרבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך.

הגותו של סבע ידועה במקוריותה, ושימשה רבות הוגים בדורות שלאחריו.

וואו. אז מדובר בפירוש שכבר הושאר מתחת לעץ, ונכתב מחדש. ועכשיו, מה כותב רבי אברהם סבע? שימו לב:

"ואמר 'ראה אנוכי' בלשון יחיד. ואחר כך אמר 'נותן לפניכם' לשון רבים. להודיע לנו עיקר גדול בשורש האמונה ובמעלת ישראל: אף על פי שהם רבים הם כמו יחיד. לפי שנחצבה נפשם מאל אחד. ולכן תמצא בתורה שפעמים מדבר עמהם בלשון יחיד 'לא יהיה לך אלוהים אחרים' ובמקום אחר כתוב 'לא תעשו לכם אלילים', להורות על מעלתם שאף על פי שהם רבים הם כמו יחיד. ולכן פעמים מדבר עמהם בלשון יחיד ופעמים לשון רבים. ובזה ובזה יחידו של עולם מצטרף עמהם."

איזה רעיון יפה, באיזו שפה יפה. כל 'ראה', כל יחיד, הוא חלק מ'לפניכם'. אנחנו רקמה אנושית אחת. עכשיו נעצור וננסה ליישם, האם אנחנו מאמינים שכל השמות האלה הם ישות אחת, באמת באמת חוצבו ממקור אחד, נשמה אחת גדולה שרק מחולקת בגופים השונים? תמר זנדברג, אבי גבאי, ציפי לבני, משה כחלון, אביגדור ליברמן, בנימין נתניהו, שרה נתניהו, נפתלי בנט, יעקב ליצמן, אריה דרעי, יאיר לפיד. אופירה אסייג, סטטיק ובן אל, ליאור שליין… זה נראה מופרך, אפילו מצחיק, וצריך רמה מאוד גבוהה של "ראה", של ראייה רוחנית, כדי להאמין שכל האנשים האלה עם כל השונות (וחלקן לא נכונות!) יכולים וצריכים להיות חלק מאותה נשמה כללית, ובעצם הם כבר חלק ממנה…

אבל הרב אברהם סבע דורש מאיתנו לעלות עוד רמה. הפער בין היחיד לבין הרבים בפסוק הראשון מלמד אותנו עוד משהו חשוב:

"ראה אנוכי אמר כנגד השכל שהוא יחיד, לפי שזאת הראייה היא ראיית השכל. ולכן אמר ראה לשון יחיד, כמדבר עם השכל. ו'לפניכם' אמר כנגד כוחותיו שהם רבים. וירמוז בזה כי עיקר התורה תלויה באמונה, וזהו 'ראה אנכי', ו'נותן לפניכם' – הוא כנגד שאר מצוות התלויות במעשה".

כלומר, אנחנו באים לידי ביטוי בהמון דרכים מגוונות ואף מבולגנות – ידיים, רגליים, פה שמדבר, אוזניים ששומעות, כל מיני מעשים והתבטאויות שלנו לאורך חיינו. אבל הכל מגיע ממקור אחד, ממקום אחד – הראש. האמונה. השכל. לכן צריך קודם כל לאפס אותו, לחשוב מה העיקר ומה הטפל, במה אנחנו מאמינים, ואז זה מתורגם בלשון רבים לכל המעשים והאיברים וההתנהגויות. נמשיך.

הַיּוֹם / ה"שפת אמת"

נמשיך להסתכל על הפסוק הזה, שנראה פשוט במבט ראשון אבל אנחנו מגלים פה כמה הוא עמוק. לכאורה אפשר היה לכתוב אותו בלי המילה היום: "ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה". במה המילה היום עוזרת לנו? בואו נראה מה אומר ה"שפת אמת":

"ונראה פירושו היום שיש בכל יום בחירה חדשה, כי אחר שחוטא האדם מסתלקת הבחירה מהאדם כמו שאמרו חכמים ז"ל 'הרשעים ברשות לבם'. ומכל מקום הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית ונותן בחירה חדשה לאדם בכל יום שיוכל להיות טוב מחדש כמו שכתוב 'לא יכשל בה ביום שובו" (שפת אמת)

יש ספר נפלא של הרב אייל ורד שנקרא "אל שפת האמת" ושם הוא מסביר טקסטים של ה"שפת אמת" (מאדמו"רי גור, פולין, המאה ה-19). את הפסקה היפה הזו הוא מסביר כך, ואני מצטטת מספרו:

74 פעמים מוזכרת בספר דברים המילה 'היום', והיא המילה שמופיעה בו הכי הרבה פעמים. אפשר לומר שמשה, שיודע שים מותו קרב, מזדרז להוכיח את ישראל ולומר להם שכעת הוא הזמן לשמוע ממנו, היום ולא מחר.

אבל בפסוק הפותח את פרשתנו המילה "היום" בוהקת ובולטת – היום משמעו שכל יום הוא סיפור בפני עצמו. "ראה אנוכי נותן לפניכם היום" פירושו: ראה, נתתי לפניך את האפשרות להתחיל היום מחדש. לא משנה מה היה אתמול או שלשום. היום זהו יום חדש ושונה ואפשר להתחיל בו הכול מחדש ולבחור בחירות חדשות. היכולת הזאת לראות את חיינו כמחולקים לימים שבהם כל יום עומד בפני עצמו, ונושא בתוכו גם עצמאות ויכולת בחירה להתחיל מחדש, היא המשמעות האמיתית של היכולת לבחור. כל יום עומד בפני עצמו, וכך יש להתייחס אליו. במובן הזה הגנב הגדול של היום הוא מחר. האשליה שהיום הוא כמו מחר וגם כמו אתמול צריכה להתנפץ. כל יום הוא חד פעמי. בבסיס ההבנה הזאת עומדת הברכה הראשונה שבה אנחנו פותחים את הבוקר, ברכת 'הנותן לשכווי בינה'. מדוע מתחילים את היום בהודאה על יכולתנו של התרנגול להבחין בין היום ללילה? כי אנחנו משבחים את הקב"ה על ההבדל הגדול בין האתמול לבין היום. יום חדש עולה, השמש זורחת, וביוםהזה אני חופשי לבחור ולהתחיל מהתחלה. יש לנו בינה לשים לב לכך – יום האתמול היה ואיננו. יהודי הוא אדם בוחר, כל יום מחדש.

עד כאן הרב אייל ורד על ה"שפת אמת". ננסה לזכור את זה מחר בבוקר, כשיום חדש לגמרי מתחיל.

בְּרָכָה וּקְלָלָה / הרב שמשון רפאל הירש

המילה ברכה מופיעה בתנ"ך 69 פעמים והמילה קללה 33 פעמים, כלומר ברכה מופיעה יותר מפי שתיים. זה לא רק מספרית אלא גם ערכית, זו אמירה. נתעכב עכשיו על הברכה והקללה בפסוק, וכאן בכל זאת נסתכל על המשך הפרשה, רק פסוק אחד קדימה, כי זה חשוב:

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.

"את הברכה – אשר תשמעו". לא "אם תשמעו". שימו לב מה הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, לפני כמאתיים שנה) אומר על המילים האלה:

"לא נאמר 'אם תשמעו' אלא 'אשר תשמעו' – עצם קיום מצוות ה' הוא הוא הברכה, הברכה לא חלה רק בעקבות השמיעה אלא היא מתחילה להתגשם כבר בעצם השמיעה וקיום המצווה. המעשה הרוחני והמוסרי של הנאמנות לתורה – הוא עצמו יש בו ברכה על כל ישותנו, ובכל מעשה של מצווה אנחנו מביאים ברכה על עצמנו".

דמיינו שעל שבת היו אומרים – תשמרו שבת ואז יהיה לכם כל מיני דברים טובים. לא, שבת היא-היא הטוב. בימים אלה בדיונים בתקשורת תמיד הדתיים מנצחים או החילונים מנצחים ביחס לשבת, ולא עולה האופציה שהשבת מנצחת, מקווה שלא התייאשנו מהאמון בשבת כמשהו שכל האומה תרצה, לא בכפיה ובחוק אלא באהבה ובהתלהבות. שבת אינה בעיה אלא פתרון.

ברשותכם נקפוץ טיפה קדימה לעוד פסוק שיעזור לנו:

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶלהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים, וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל.

זה מעמד מאוד מוחשי (אפרופו "ראה"): העם כולו עומד שם ליד גריזים ועיבל, הלווים והכהנים בעמק באמצע שני ההרים, ובשעת אמירת הברכה הלויים פונים לכיוון הר גריזים, ובשעת אמירת הקללה להר עיבל, והעם כולו עונה אמן. מה משמעות המעמד הזה? הרב שמשון רפאל הירש ממשיך ומבאר לנו:

"הר גריזים והר עיבל הם שני הרים בהרי אפרים. שני ההרים האלה העומדים זה בצד זה ממחישים יפה את הברכה ואת הקללה. שניהם מתרוממים על אותה אדמה ואותה טיפה של גשם ושל טל מרווה את שניהם. על שניהם חולף אותו אוויר ואותה אבקת פרחים מרחפת על זה ועל זה. ואף על פי כן נשאר הר עיבל בקיפאון עקר, ואילו הר גריזים עוטה צמח עד פסגתו. כך הברכה והקללה אינן תלויות בנסיבות החיצוניות, אלא הן תלויות בכושרנו הפנימי לקבל את זו או את זו. הן תלויות ביחסנו. כאשר נעבור את הירדן ונציג את רגלינו על אדמת תורת קדושתנו, ניתן עינינו בשני ההרים האלה: מראיהם יורה לנו שעלינו לבחור בין ברכה לבין קללה, ובהתנהגותנו המוסרית אנחנו מחליטים בעצמנו אם פנינו מועדות להר גריזים או להר עיבל".

זה לא "גן עדן" ו"גיהנום" שאותם קל לצייר כשני דברים שונים ורחוקים ומנוגדים, אלא: אלה שני הרים צמודים. הם הברכה והקללה, כדי להראות לך שרוב הבחירה היא בידך. התנאים של ההרים האלה זהים והנה – אחד ברכה ואחד קללה. זה המסר, לפי הרב שמשון רפאל הירש.

איך הייתם מסכמים את המסע הזה? דיברנו על חמישה עקרונות ועכשיו נסכם אותם בעיקרון אחד שכולל הכול. דיברנו על "ראה" כלומר לנסות להמחיש לעצמנו ממש באופן ויזואלי את הטוב והרע, דיברנו על "אנוכי נותן" כלומר אלוקים נותן לנו מתנה אבל אנחנו נבחר האם לקבל אותה, דיברנו על "לפניכם" שזה אומר שיש קשר בין היחיד לבין הרבים ואנחנו כולנו רקמה אנושית אחת, דיברנו על "היום" שזה אומר שבכל יום אפשר להתחיל מחדש, ודיברנו על "ברכה וקללה" וראינו איך עצם הבחירה בטוב היא-היא הברכה, ואיך בתנאים זהים אנחנו מחליטים לאיזה כיוון ללכת. בשתי מילים – כל מה שאמרנו כאן זה: בחירה חופשית. זה עיקרון היסוד ביהדות, ואין מתאים מערב ראש חודש אלול כדי להעלות על נס את הבחירה החופשית של האדם. יש טקסט מכונן של הרמב"ם על בחירה חופשית, לדעתי רבים פה מכירים אותו, ולכן לא נביא אותו, אבל נביא טקסט מכונן שהוא עדיין לא מוכר מספיק. אני לפחות נתקלתי בו השבוע לראשונה, לבושתי. רבנו בחיי (רבנו בחיי אבן חלואה, סרגוסה שבספרד, המאה ה-14) כותב את הדברים הנפלאים הבאים, על הפסוק שפותח את הפרשה שלנו:

"הנה נתבאר בפסוק זה שהרשות והבחירה בידו של אדם. רצה להדריך עצמו בדרך ישרה או להתייצב על דרך לא טוב, הכול מסור ברצונו והכל תלוי בבחירתו, שאין הקב"ה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע עד שיעשה טובה או רעה אלא הכול מסור בידו, כי אילו היה הקב"ה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, איך יצווה הקב"ה אותנו על ידי נביאיו לעשות כך? ומה מקום היה לכל התורה כלה להיפרע מן הרשע או לשלם לצדיק שכר טוב? וזה עיקר גדול ועצום והוא יסוד האמונה".

את כל זה – עיקר גדול ועצום ויסוד האמונה – אומרת לנו הפרשה בפסוק אחד קטן אבל גדול שניסינו להעמיק בו קצת הערב. תודה רבה לכם. לילה טוב. ניפגש בשבוע הבא ביום חמישי! להתראות.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *