איך יוצאים, ואיך חוזרים הביתה

פרשת ויצא (תשע"ט): איך יוצאים לעולם הגדול ואיך חוזרים הביתה? למה צריך לשים לב בדרך? בדרך החוצה צריך הרבה רוחניות, בדרך פנימה צריך הרבה זהירות ודרך ארץ
איך יוצאים, ואיך חוזרים הביתה

(השיעור מתקיים מדי יום רביעי ב-21:00 ב"היכל שלמה", קינג ג'ורג' 58, ירושלים. לקבלת קטע יומי על יהדות ואקטואליה ישר לסלולרי, וגם לשאלות ולעדכונים על השיעורים ברחבי הארץ, סמסו את שמכם למספר 058-6799-000. מתנדבים יקרים מפעילים קבוצות במגוון שפות: אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, גרמנית, ערבית, פרסית, רוסית ואמהרית. סמסו וציינו את השפה בה אתם מעוניינים. התמלול אינו מלא, בשיעור יש בדרך כלל עוד סיפורים ודוגמאות)

פרשת השבוע היא פרשת "ויצא". כשמה כן היא – יציאה. יציאה של יעקב אבינו אל העולם, למסע שבו הוא מתפלל לראשונה תפילת ערבית, חולם את חלום סולם יעקב, מתחתן, מקים משפחה עם ילדים, עובד אצל לבן, ואז – בחזרה לארץ ישראל. כי הוא הרי לא יישאר בחרן, זו רק משימה, אבל יש לו בית. אנחנו נדבר היום על הסיבוב הזה, על היציאה ועל החזרה.

יעקב הוא האב השלישי, הוא מכונה "בחיר האבות", ובמובנים רבים הוא מורה הדרך שלנו יותר מכולם. קודם כל, כי בפעם הראשונה בהיסטוריה יש פה משפחה יהודית שנשארת שלמה (אצל אברהם ראינו את ישמעאל, אצל יצחק ראינו את עשיו, הפעם כל 12 השבטים נשארים מאוחדים, יש פה משפחה אחת). בנוסף, זו הפעם הראשונה שאחד האבות יוצא אל העולם. זו תנועה שונה מאברהם (תנועה אל הארץ, "לך לך"), וזה שונה מיצחק (שאסור לו לצאת מארץ ישראל, כדי לבסס את דרכו של אברהם בתוך הארץ). ועכשיו – כיוון הפוך, החוצה מהארץ. יעקב הוא כבר דור שלישי, והחיים מתחילים. במובן מסוים, כולנו יעקב, כולנו ישראל (זה הרי השם שהוא מקבל, ואחר כך העם כולו, והמדינה, והארץ…). ננסה ללמוד ממנו איך יוצאים לעולם הגדול ואיך חוזרים הביתה. למה צריך לשים לב בדרך. אם תרצו כותרת כבר עכשיו אז: בדרך החוצה צריך הרבה רוחניות, בדרך פנימה צריך הרבה זהירות ודרך ארץ.

איך יוצאים לעולם? / רוחניות

אצטט כאן דברים ששמעתי מהרב תמיר גרנות, בשיעור על היציאה של יעקב מביתו החוצה. הוא אומר שכל המהלך הזה הוא פשוט שיעור ברוחניות. זה כמובן לא רעיון חדש, הרבי מלובביץ' מצטט את ה"אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן עטר, שאומר: כל הפרשה מרמזת לירידת הנשמה ממקורה העליון, להתלבש בתוך גוף גשמי וחומרי. תראו: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

רבי חיים בן עטר: ויצא יעקב – היא הנפש בצאתה מעולם העליון.

יש היום עולם שלם ושמו גוף-נפש. הקשר בין הנפש לבין הגוף, טיפול משולב לא רק בצד ה"טכני", לא רק תרופות, מתוך הבנה שיש השפעה בין הפנים לבין החוץ. אנחנו נראה הרבה גוף-נפש במסע של יעקב, הנה כמה דוגמאות:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

רש"י: ויצא יעקב מבאר שבע – לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך יעקב חרנה' ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. בזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה.

אם מישהו נמצא במקום מסוים – זה משנה. ודאי אם זה אדם גדול. אבל נוכחות פיזית משפיעה מבחינה רוחנית ומוסיפה הוד, זיו והדר. איזה מילים יפות. כל יום בחיים שבו צדיק חי בעולם ונמצא איתנו – משפיע. יש פה פעם אחר פעם יציאה נגד הזלזול, נגד הגישה המקטינה של "מה זה כבר משנה". זה משנה. באר שבע עם יעקב ובאר שבע בלי יעקב, זה לא אותו דבר. בחתונה אחת אמר החתן למוזמנים שלו: תדעו לכם, יהיו מאות אנשים, אבל הנוכחות שלכם באולם משנה, אכפת לי אם תגיעו. אנחנו לא אבק-אדם, למרות שיש נטייה לראות אותנו במאסות ובכמויות גדולות, כל אחד הוא חשוב בפני עצמו.

ויש עוד חיבור בין מקום לרוחניות, יעקב מתקן שם את תפילת ערבית, וכתוב שהוא אומר לעצמו: "כלום יתכן שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי, ולא התפללתי בו?". יש חשיבות למקום, לאבות-אבותינו, למורשת, למה שהיה פעם.

היחס הרוחני הוא אפילו כלפי אבנים. הנה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא – וַיַּחֲלֹם.

לכאורה, הוא סתם שם ראש על אבן. מה זה משנה איזו כרית בחר? אבל אצל צדיקים, גם הרכוש והדומם הוא משמעותי. הוא משתמש בה ומקדש את המציאות. חפצים יכולים להפוך לקדושים, לבעלי ערך. אירוע בנאלי וסתמי הופך לאירוע קדוש. אדם פוגש את המציאות במגע שלו עם העולם ומחפש איך לרומם את הדברים. תראו מה כותב "צרור המור", הרב אברהם סבע: "לקח מאבני המקום לחבבם ולנשקם, כאומרו: כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו (תהלים)". מרוב אהבה לאבני ארץ ישראל הוא ישן עליהן, יש משמעות לעפר ולאבנים של הארץ, אנחנו יודעים כמה אנשים הגיעו לחופי הארץ ונישקו אותם כשירדו מהספינה, וגם כשירדו מהמטוס, מרוב חיבה וגעגועים.

רש"י מביא כאן את המדרש המפורסם, למה בהתחלה כתוב "וייקח מאבני המקום" ואחר כך "וייקח את האבן אשר שם מראשותיו"? התשובה היא שהאבנים התחילו לריב זו עם זו, כל אחת אמרה: עליי יניח הצדיק את ראשו, מיד עשה אותן הקב"ה אבן אחת. הצדיק מגשר בין פערים, משלים בין הפכים. אבל יותר מזה – הוא שם את האבן סביב ראשו. לא סביב הגוף. היו שם חיות רעות, יש שם סכנה, הוא לבד שם בחוץ, אבל הוא לא מגן על הידיים והרגליים, הוא מגן על הראש. על המחשבה, ההשקפה, התרבות, הרוח. חשוב לו לשמור על כך יותר מכל.

וכעת ברור למה המילה הבאה היא – ויחלום. סולם יעקב. מלאכים עולים ויורדים, זה ה-מסר לאדם שיוצא לעולם. לחבר את השמיים ואת הארץ, לזכור שיש לך כיוון ודרך, "יש לי חלום" זה לא סתם הנאום המפורסם בתקופתנו. צריך קודם כל חלום כשיוצאים להשפיע. יש אומרים שהמלאכים עולים ויורדים בסולם, כלומר אלה כל הממלכות והעמים שעוד יעלו וירדו, מבבל ומצרים ועד חמאס השבוע, כל מי שינסה לפגוע בעם ישראל, עם יעקב. ויש אומרים שאלה מלאכים עולים ויורדים בו – ביעקב, העליות והירידות הפרטיות בחייו, הן כולן חלק ממהלך גדול. נאמרים שם פסוקים נפלאים, נקדיש אותם לאחינו שבדרום:

וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.
וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.

אלה ברכות גם לנו, גם עבורנו, היום. רבי יצחק עראמה כותב (ספר "עקידת יצחק"):

"לימים רבים הוא מבטיח, ולכל האומה בכללה הייתה הכוונהואף אם יתמהמה ויתאחר זה הקץ, לא תירא ולא תיחת: כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי, את אשר דיברתי לך".

זו הבטחה אלוקית חד משמעית על גאולתנו, וכל עיכוב הוא זמני בלבד, גם אם כואב. יש פירוש נפלא נוסף במדרש על החלום: "למעלה כל מי שהוא אומר זכותו עולה, חובתו יורד. למטה כל מי שהוא אומר זכותו יורד, חובתו עולה".

כלומר, קיים פער עצום בין המצב בעולמות העליונים לבין המצב בעולם שלנו כאן. שם, כל המדבר בזכותו של יעקב עולה ודעתו מתקבלת, ומי שמדבר נגד עם ישראל – יורד. ואילו כאן, כל המדבר נגד ישראל עולה וכל המדבר בזכותו – יורד. זה נכון בהסברה הישראלית ובדיווחים בתקשורת עלינו בעולם, וזה נכון גם ביחס לתורה וליהדות – שם למעלה המעמד שלהן גבוה יותר מאשר פה.

ואז: וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

צריך להיות פתוח למצוא את הקדושה בכל מקום. להיות פתוח להודות בטעות, "ואנוכי לא ידעתי", זה פתח לקדושה – ענווה. ידיעת מקומך. הנכונות להיפתח וללמוד. ואז: וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.

חני וינרוט ז"ל בספר החדש "שבת שלום חני" כותבת דבר נפלא על ארבע המילים "לחם לאכול ובגד ללבוש": למה צריך להגיד שלחם הוא לאכילה ובגד הוא ללבישה? כי זה לא מובן מאליו. יש המון אנשים שיש להם הכול והם מרגישים שאין להם כלום. אם יהיו לי אלף בגדים בארון אבל אני באשפוז עם פיג'מה של בית חולים? אם יהיה לי את כל האוכל שבעולם אבל אני אסבול מבחילה, מה זה יעזור לי? וזה מה שיעקב אומר: ברך אותי בלחם לאכול ובגד ללבוש. זה לא מובן מאליו שגם יש לך לחם ואתה גם יכול לאכול אותו, גם יש לך בגד ואתה גם יכול ללבוש אותו. זו ברכה.

ושוב זו הסתכלות רוחנית על הדברים הכי פשוטים – חולצה וסנדביץ'. הם יכולים להפוך למשהו אלוקי אם מסכלים עליהם נכון. פרסמתי היום את הרעיון הזה מהספר של חני, וקיבלתי תגובות. כך למשל כתבה לאה מפתח תקווה:

"אכן, כל מילה זהב. אוסיף דבר קטן: כשקונים נעליים מברכים את הקונה: תבלה ותלך בדרכים ישרות. לילדים אני מסבירה: תבלה את הנעליים, שתזכה לנעול אותן. שלא חלילה נחלה והנעליים לא תהיינה בשימוש. בקיצור, נעליים בלויות מעידות על בריאות".

ספי בן ניסן מהיישוב נופים כתב:

"בהמשך למה שהבאת בשם חני וירוט ז"ל, סבא של אשתי, ר' יהודה לייב ישראל ז"ל, ניצל מהתופת באושוויץ. הוא היה נוהג לומר על הפסוק 'לחם לאכול ובגד ללבוש' שבשנים הנוראיות ההן זה לא היה מובן מאליו. לפעמים היה לך לחם אבל היית צריך להחליף אותו תמורת בגד כדי לשרוד עוד יום, ולפעמים היה לך בגד ונתת אותו בתמורה לפרוסת לחם".

ומאזין ושמו ישראל כתב:

"רק רציתי להוסיף לסטטוס היום שרבי דוד משה מקרעטשניף זצ״ל גם אמר את הפירוש הזה על לחם לאכול ובגד ללבוש שהכוונה שיוכלו לאכול ויוכלו ללבוש וכולי. כנראה עם לב טהור אפשר להגיע לאותם פירושים. יש עוד פירוש מאבא שלו או מסבא שלו (של הרב מקרעטשניף) שהכוונה היא: שיהיה לי מספיק גם בכדי לתת לאחרים לאכול וללבוש".

תודה לכל המגיבים, נמשיך עם יעקב שאומר: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. התפילה של יעקב אינה לממון ולעושר, אינה לפרסום וכבוד, תפילתו היא אחת: שלא אתבלבל בדרך. שה' יהיה לי לאלוקים. רש"י כותב: בשלום – שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן. ועוד מוסיף רש"י: והיה ה' לי לאלהים – שיחול שמו עליי מתחילה ועד סוף, שלא יימצא פסול בזרעי. כלומר, הוא מתפלל על הרוחניות שלו ושל כל הדורות שאחריו, זה כולל גם אותנו. יוצא לי לדבר עם אנשים לפני יציאה החוצה, לשליחות, למשימה, ותמיד מדברים על איך להשפיע החוצה, אבל אולי צריך לאמץ את הפסוק כתפילה. לא רק להשפיע, לשנות, אלא קודם כל – לא להתבלבל. לחזור הביתה בשלום. נמשיך:

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם.

רש"י: משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת.

זו רוחניות. מה קובע אם דרך ארוכה או קצרה? הלב. האם אדם הולך מהר או לאט? לא הכוח שברגליים קובע ולא האורך של הדרך. הלב. לבו נשא את רגליו. ובסיפור הבא שוב האבן במקום מרכזי:

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ. וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן. עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

רש"י: ויגל – כאדם שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית.

שני הדברים שהכי משפיעים על אדם הם אמונה ובן זוג, האלוקים והשותף לחיים. קודם רגליו קלות בגלל החלום, עכשיו האבן קלה בגלל החלום ובגלל רחל. רחל נותנת כוח להוריד אבן מעל הבאר, אבל זה יכול להיות גם להיפך. שבגלל בן הזוג, אין לך כוח גם להזיז אבן אחת של חצץ. אגב זו לא רק רחל, תראו מה הוא רואה בה, כתוב פה בתיאור: "רחל בת לבן אחי אמו", "צאן לבן אחי אמו", "צאן לבן אחי אמו". הרב רפאל ברדוגו כותב שהתוספת אינה מיותרת, היא מרגשת. זה מראה כמה יעקב משפחתי, מחפש איך לסגור מעגלים, לחבר לבבות במשפחה, הוא כל כך רחוק, בחרן, בודד, נרדף על ידי עשיו, ובכל זאת רק מחפש קשר לאמו ולכבד את שמה של אמו.

ראינו איך הדרך והמרחק "מתקצרות" בגלל הלב, ראינו איך המשקל של האבן נהיה "קל" בגלל הלב, ועכשיו אחרי מימד המרחק ומימד המשקל – נעבור למימד הזמן. גם הוא מקבל הגדרה חדשה: וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.

"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים – בזמן שהן עוברים באנחה נקראים רבים, אבל בזמן שהן עוברים בשמחה נקראים אחדים, שנאמר ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". (מדרש)

המצב הנפשי משפיע על תחושת הזמן. במצב של אנחה הזמן עובר לאט. כשיש אהבה ותקווה הזמן טס ורץ. כאשר הזמן נתפס מבחינה רוחנית, הוא יכול להתקצר. העבודה של שבע השנים היא כימים אחדים, לא בגלל נס מיסטי שקרה מלמעלה, אלא כמשהו שיכול להתגלות גם בחיינו. כשהלב שלנו מכוון אז הדרך הארוכה היא קצרה, הזמן הארוך הוא קצר, אבנים בלי נשמה הופכות למשמעותיות. אם נהיה מכוונים לתדר הזה, כל העולם ייראה אחרת. כל האדם ייראה אחרת.

זו הקשבה מופלאה ומעמיקה לפשוטו של מקרא ולמה שהתורה אומרת לנו כאן – הסולם, האבן, הבאר, ההמתנה של שבע שנים – הכול מקבל חיים כדי לבטא משהו. הטבע מתגייס, הדומם מתגייס. הרי הדבר הכי רחוק מהרוחני זה אבן, הכי דומם שיש, מה לאבן ולרוחניות? אבל הצדיק הופך ומגייס אפילו אבנים, שכאילו אומרות: אנחנו רוצות להיות קשורות, לקבל משמעות.

זה שונה לגמרי מהגישה של לבן, שמיד תגיע. אצלו הרכוש זה קודם כל רכוש, והרכוש הוא לא כלי לרוחניות כי אין רוחניות, הדבר הכי קדוש הוא הרכוש עצמו. הוא מרמה את יעקב כעובד שלו, וגם כחתן שלו. הוא מחליף בין לאה ורחל וזה כמובן מהדהד וזורק אותנו להחלפה בין יעקב לעשיו.

לסיכום, הנפש והרוחניות משנות הרבה דברים "קבועים" ומקובעים וסטאטיים. צריך לשים לב לעולם, לפנות מקום לרוחניות. נמשיך. אנחנו לא נעסוק הפעם בכל מה שקרה בחרן – הנישואים, הקמת המשפחה, נתינת השמות לכל הילדים, העקרות של רחל, הלידה של יוסף – ואנחנו נדלג כעת לחלק האחרון של הפרשה שבו יעקב מסיים את המסע הזה ומתחיל לחזור ארצה. אז איך חוזרים הביתה? איך נכנסים לארץ ישראל?

איך חוזרים הביתה? / זהירות ודרך ארץ

עשרים שנה חי יעקב בבית לבן, בבית של רשע ובסביבת אנשי רשע. כאן גדלה רבקה, אמא שלו, והצליחה לגדול לתפארת, וכעת גם הוא וילדיו בסביבה רוחנית כה קשה. זה לא המרחק הגיאוגרפי מבית ילדותו, מהאוהל של יצחק ורבקה, זה המרחק הרוחני. הסביבה זרה, אבל יעקב דבק ביושר, באמת, באמונה, במידות טובות. איך הוא מצליח? חז"ל אומרים: עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים. לפי החישובים של חז"ל, יעקב למד 14 שנים בבית המדרש. אלה 14 שנים נסתרות, התורה לא כותבת עליהן, אבל חז"ל מחשבים ורואים שיעקב היה מנותק ונסתר מהעולם 14 שנה, לומד, מעצב את עצמו, מחשל את דמותו, מתחסן ומתכונן לקראת כל הניסיונות. זה הסבר חשוב: לניסיונות החיים, צריך להתכונן. הרב משה צבי נריה כותב על כך רבות, כמקים ישיבות בני עקיבא: צריך לשבת וללמוד יותר, ככל שהסביבה נוגדת את תרבותנו יותר.

יעקב עובד במסירות. באמונה. באמת. הרב נריה מתאר זאת באופן ספרותי:

"לילה, חושך, קור דוקר. לקול יללת זאב רעב, קופץ יעקב ממשכבו לראות את שלום הצאן. מה לך כי נזעקת, אבא? שכב וישן, לא כדאי לנדוד שינה בגלל שה אחת. די עבדת ביום, לבן לא ידע אם תהיה לו עז אחת פחות. הרמאי הזה בין כך ובין כך יבוא מחר בטענות חדשות. אין הוא מעריך ולא יעריך את עבודתך, את מסירותך. ויעקב – לא כן. קיבלתי על עצמי לשמור על הצאן, ועלי האחריות המלאה. בכל כוחי עבדתי את לבן".

כך יעקב חינך את בניו, כך הוא מחנך אותנו. ועכשיו, הגיע הזמן לחזור הביתה. שימו לב לכמה נקודות בדרך חזרה:

וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

כל שנה שולח לי המאזין אריק קרמר תזכורת. גם השנה. זה רעיון עמוק וחשוב שהוא מצא אצל הרב אברהם קוטלר. תסתכלו על הפסוק הזה. מה קרה לפנים של לבן? שום דבר, הפנים של לבן לא השתנו, אבל יעקב הרגיש שהוא עצמו משתנה. כל השנים הוא הביט על הפנים האלה כעל פני רשע, שמר ממנו מרחק, לא הייתה קיימת אפשרות של התבוללות והשפעה. אבל המגע היומיומי עשה את שלו, ויעקב החל להתרגל. פתאום הוא התבונן על לבן ושם לב שהוא כבר לא נרתע ממנו כמו אתמול ושלשום. "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם", כלומר, הוא כבר מתחיל להתרגל לרמאי והשקרן הזה. זה לא מפריע לו. והעובדה הזו – שזה לא מפריע לו – היא זו שמפריעה לו. יעקב אבינו מלמד אותנו לנסות ולשים לב, בזמן אמת, לנקודות כאלה בחיינו.

למשל: ישראלית שעברה לגור בארה"ב סיפרה לי פעם על הרגע שבו הפסיקה לחיות את "שעון ישראל" במקביל, וכבר התרגלה לשעון אמריקה. זה היה הרגע שבו הבינה שכנראה תישאר שם, ולא תחזור לארץ. חברה עדינה סיפרה לי איך פעם מילים מסוימות מאוד הפריעו לה, כשהחבר'ה במקום העבודה שלה השתמשו בהן, והנה, בלי לשים לב, היום היא כבר די התרגלה, לצערה. כולנו מתרגלים עם הזמן לדברים שפעם לא דמיינו אפילו שיהיו קרובים אלינו. בפסוק הבא, אכן תחושת הבטן הזו של יעקב נענית:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ.

אבל בעוד ה' מדבר אל יעקב בפסוק אחד בלבד, יעקב מדבר לרחל וללאה בפסוקים רבים:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹוַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִיוְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶןוַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִיאִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי. וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.

למה להסביר במשך 9 פסוקים של דיבור אחרי שה' כבר דיבר איתו? כי אנחנו רוצים להיות מובנים, נעימים, מנומקים. השל"ה הקדוש, הרב ישעיהו הלוי הורוביץ, כותב:

"אין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו – שיכריחם על זה על צד האונס והניצוח. ראה כמה הירבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב, אף על פי שהקדוש ברוך הוא ציווה לו שישוב לביתו".

כלומר, יעקב אמנם שומע צו אלוקי – אבל בכל זאת הוא פונה להגיון האנושי וללב האנושי, ואכן מצליח לשכנע. זה עיקרון נכון, בכל כך הרבה תחומים בחיינו: גם כשאתה משוכנע באמת שלך, אתה חייב להשתמש בחינוך ובהסברה. לא בכפייה אלא בשכנוע. לא בהנחתת הוראות מלמעלה אלא בהבנה ובהפנמה.

ואז כתוב "ויצא יעקב" – שוב. הם יוצאים בחזרה, אבל הפעם ברכוש גדול, עם משפחה שלמה, ילדים, מתחילים את המסע, ולבן הרשע רודף אחריהם. איך צריך להתייחס אליו? אנחנו יודעים מההגדה של פסח שלבן "ביקש לעקור את הכל". הוא אחד האויבים הכי חריפים שלנו. ובכל זאת, תראו:

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי.

בספר "אוצרותינו" של הרב עובדיה חן נכתב: יעקב אכן כועס, כמעט מתפרץ עליו בחמת זעם, אבל תסתכלו על הפסוק. בהתחלה כתוב "ויחר, וירב" ואחר כך "ויען, ויאמר". יש פה התגברות. יעקב התגבר על עצמו, משל ברוחו, ובחר בדיבור בנחת ולא בדיבור קשה, כי דיבור קשה לא משיג מאומה. לא רק כלפי רחל ולאה הוא נוקט לשון נעימה ומסבירת פנים אלא אפילו כלפי לבן. זו דרך חיים.

ואז כשהם נפרדים, רגע לפני הכניסה לארץ, מופיע הפסוק: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד.

הם כורתים ברית ומקימים גל אבנים כזיכרון ועדות. התורה מספרת את הפרט הזה מתוך כוונה שנשים לב – יעקב מדבר עברית, לשון הקודש. הוא מנחיל סגולה זו לבניו גם בבית לבן, וגם לבני ישראל אחריו. לבסוף נגאלנו ממצרים בזכות כך שלא שינינו את לשוננו.

אז יעקב חוזר הביתה לארץ ישראל עם המון עוצמה, אמונה, לשון הקודש. הוא כל כך רגיש לאמונתו שהוא לא מתבייש להגיד שהוא מושפע מלבן וצריך לחזור כבר, אבל מצד שני הוא שב עם הרבה דרך ארץ, נימוס, הסברה. זה לא פשוט – אם מישהו צדיק ונחוש ומלא אמונה, נחשוב לרוב שהוא פחות נחמד ומכיל. ואם מישהו חביב לכולם ולא רב ולא כועס ועדין כלפי כולם, נחשוב שהוא פחות מלא אידיאליים ומתרגש מהתורה ומהקדושה ומהטהרה. זה שילוב מופלא שיעקב מציג לנו, וככה חוזרים לארץ ישראל.

שנזכה לצאת למשימות החיים ולחזור הביתה בדרכו של אבא שלנו, יעקב אבינו. נמשיך ב"ה בשבוע הבא, רק נפרדנו מלבן והנה מגיע המפגש עם עשיו. להתראות.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *