כשנשים סופרות

ההקבלה שמופיעה בספר הזוהר בין מצוות ספירת העומר והספירה החודשית של האישה נראית לי יפה ועמוקה. האיחוד וההפרייה של חג השבועות ומתן תורה מתאפשרים אחרי ספירה, המתנה והיטהרות
כשנשים סופרות

היום 136 יום שהם ארבעה חודשים וחצי לניתוח.

מאז שכרתו לי את הרחם השתנתה לי הספירה. בכל חודש אני מחפשת סימנים לזמן המעגלי שעדיין פועם בי, אבל נסתר מעיני. אני מנסה לשים לב לאיך אני קמה, לימים של עצב, של עצבנות, עד לתחושת ההקלה שמגיעה פתאום כאילו משום מקום. מנסה להבין מתי מגיע ״הזמן הזה בחודש״ שכל אישה חווה על בשרה. לגלות מתי הושלם בי עוד מעגל.

רוב חיי התייחסתי למחזור כאל מטרד. כואב, שואב ממני כוחות, עושה שמות במצב הרוח, מסרבל. בכלל, לא הרגשתי קשורה כל כך לגוף שלי. מה לי ולו. הזדהיתי עם השורה המצמררת שכתבה חביבה פדיה בשירה ״אנא ברוך״:

״שֶׁלֹא הֵבַנְתִי בַּזְמַן שֶׁגוּפִי הוּא אֲנִי

וּכְשֶׁהֵבַנְתִי לֹא יָדַעְתִי נָפְשִׁי.״

אולי רק עכשיו אני מתחילה לגעת בהבנה. רק עכשיו, כשגופי חסר, אני מבינה כמה עוצמה יש בחיבור הטבעי, שמוטבע בי, לזמן המחזורי, לפעימות העולם; אני מבחינה במה שהגוף שלי יודע גם כשאני שוכחת. איך החיים שלי מושפעים מהמקצב הפנימי העמוק, כמו המקצב של חידוש הלבנה, של גאות ושפל. חכמת ההתרוקנות וההתמלאות, התקרבות והתרחקות. כאילו התנועה הזו של רצוא ושוב, שחוזרת שוב ושוב, רשומה בי ממש, ומתוכה אני פועלת בעולם.

אולי משום כך, גם ההבנה שלי השנה את ספירת העומר השתנתה ואני סופרת אחרת את הימים. ההקבלה שמופיעה בספר הזוהר בין מצוות הספירה החודשית של האישה אחרי המחזור (״וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר״), לבין ספירת העומר (״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם.. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת״) בכל שנה הקבלה שחושפת עוד טפח מסוד הספירה נראית לי פתאום כל כך יפה ועמוקה. מספרת משהו שהוא מעבר לגעגוע.

״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, לָכֶם דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים. לָּהּ לְעַצְמָהּ. אַף כָּאן לָכֶם לְעַצְמְכֶם. וְלָמָּה? כְּדֵי לְהִטָּהֵר בְּמַיִם קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים, וְאַחַר כָּךְ לְהִתְחַבֵּר עִם הַמֶּלֶךְ וּלְקַבֵּל תּוֹרָה.״

זמן מתן תורתנו אותו מומנט שחוזר בכל שנה בחג שבועות, מדומה לאיחוד מחדש שמתאפשר אחרי המתנה, אחרי היטהרות. זוהי ״השתדלות האדם הסופר״ כפי שכותב רבי צדוק הכהן מלובלין, האדם המשתוקק ומבקש לזכות להתאחד שוב עם התורה ולמצוא בה טעם חדש ולשם כך מכין את הכלי לאור. אבל לא רק כדי לקבל שוב את התורה אנחנו רוצים להיות ראויים. ההבטחה הטמונה בלילה הזה גדולה עוד יותר.

״וּמִי שֶׁמַּגִּיעַ טָהוֹר לַיּוֹם הַזֶּה וְהַחֶשְׁבּוֹן לֹא נֶאֱבָד מִמֶּנּוּ, כְּשֶׁמַּגִּיעַ לַלַּיְלָה הַזֶּה צָרִיךְ לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וּלְהִתְחַבֵּר עִמָּהּ, וְלִשְׁמֹר טָהֳרָה עֶלְיוֹנָה שֶׁמַּגִּיעָה עָלָיו בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, וְנִטְהָר.

וְלָמַדְנוּ, שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לַעֲסֹק בַּלַּיְלָה הַזֶּה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ (שיתדבק) כְאֶחָד מִמַּעְיַן הַנַּחַל הֶעָמֹק. אַחַר כָּךְ בַּיּוֹם הַזֶּה תָּבֹא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְיִתְחַבֵּר (בהם) עִמָּהּ, וְיִמָּצְאוּ כְאֶחָד בְּזִוּוּג אֶחָד לְמַעְלָה. אָז מַכְרִיזִים עָלָיו וְאוֹמְרִים: (ישעיה נט) וַאֲנִי, זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה׳ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ וְגוֹ'״.

ספר הזוהר מקביל את מתן התורה לחיבור, לזיווג, שיש בו פוטנציאל של הפרייה, שיש בכוחו להביא חיים חדשים לעולם. אז מה עשוי להיוולד מתוכנו במתן תורה? מהו הדבר, שכמו ילד או ילדה ממשיים, יהיה בו משהו ממני? אולי יצירה, שתהיה כעין ״דְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ״. ממעין הנחל העמוק, מקווים לזכות להמשיך ולו במעט את הנביעה.

הדברים מתחברים גם לפירוש של רבי צדוק הכהן מלובלין לפסוק בספר ויקרא:

״עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה׳״.

כך כותב רבי צדוק הכהן מלובלין:

״וצריך שיהיה [שבתות] תמימות שיוכל להגיע אחר כך ליום השבועות דתקריבו מנחה חדשה שבו היא ההתחדשות.. מה שלא נודע ונתגלה עדיין בעולם כלל״.

ממקומי השנה, אני מקווה שהמנחה החדשה של חג שבועות היא חידושים. לא כאלה שאי אפשר להתקרב לקצה סולייתם, אלא במדרגתנו הנוכחית. אולי מותר, ממקומנו הדל, להתפלל לזכות בהבנות חדשות שיאירו לנו את הדרך. התורה כמו זקוקה לנו, שנמשיך אותה, במציאת משמעויות חדשות בתוך המילים. כך היא מקבלת חיים ומתחדשת. אולי ההתחברות המתוארת בזוהר מסמלת ברית מיוחדת ברית של פרשנות. התחייבות שלנו לקבל את התורה שבכתב ולעשות את חלקנו בשותפות להשתתף בתורה שבעל פה. להיות חוליה בשרשרת.

ומה מתקנים בתיקון שבועות?

בתלמוד מסופר על משה רבנו, שבזמן שעלה למרום מצא את הקב״ה קושר כתרים לאותיות. כשמשה שואל לפשר העניין עונה לו הקב״ה שיש אדם אחד שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ר׳ עקיבא, ״שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות״. במילים אחרות: אלוהים נתן לנו את תורתו במחשבה על הדורות הבאים, שיבואו ויחלצו מהאותיות הקדושות ואפילו מכל ״צ׳ופצ׳יק״ שקיים בה רעיונות, דרכים והנחיות איך נכון לחיות. התורה ניתנת לנו, בני האדם, כדי שנחפש בה עוד ועוד משמעויות רלוונטיות לחיים שלנו כאן ועכשיו.

אותה נקודה מהדהדת בדרשה שמופיעה בספר הזוהר, ממנה נולדה מסורת תיקון שבועות:

בֹּא רְאֵה, הַחֲבֵרִים מְתַקְּנִים בַּלַּיְלָה הַזֶּה אֶת הַתַּכְשִׁיטִים לַכַּלָּה, וּמְעַטְּרִים אוֹתָהּ בָּעֲטָרָה שֶׁלָּהּ אֶל הַמֶּלֶךְ.

מהם אותם תכשיטי הכלה והקישוטים שהחברים מתקנים בלילה הזה? אולי אלו התוספות הרצויות, היפות, שאנחנו מוזמנים להביא מעצמנו אל המעמד המקודש.

וְעַל כֵּן חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְאוֹמְרִים: נָבִיא אֶת הַיְרֻשָּׁה הַקְּדוֹשָׁה לָנוּ וּלְבָנֵינוּ בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. וְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה מִתְעַטֶּרֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם, וּבָאָה לְהִזְדַּוֵּג עִם הַמֶּלֶךְ, וּשְׁנֵיהֶם מִתְעַטְּרִים עַל רֹאשָׁם שֶׁל אוֹתָם שֶׁזּוֹכִים לָזֶה… אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַחֲבֵרִים כְּשֶׁיְּבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת הַגְּבִירָה, מִי תִקֵּן תַּכְשִׁיטֶיהָ וְהֵאִיר אֶת הָעֲטֶרֶת שֶׁלָּהּ וְשָׂם אֶת תִּקּוּנֶיהָ. וְאֵין לְךְ בָּעוֹלָם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן אֶת תַּכְשִׁיטֵי הַכַּלָּה, אֶלָּא הַחֲבֵרִים.

אולי בחג הזה, אם לא נירדם נזכה להיות מקבלי תורה באמת, נזכה לקבל את הקריאה הייחודית שלנו בה. את האות שלנו בתורה. מי ייתן והלילה נפתח פתח לא רק ללימוד, אלא גם לתובנות ולגילויים חדשים. אולי נקבל כוח ונזכה להתגלות עוד קצת לעצמנו ולעולם. להשלים ביחד עוד מעגל.

וכמו שהאישה סופרת לעצמה, סופרת את הזמן ומכינה בתוכה את המקום, את האפשרות ליצור ולהצמיח חיים חדשים וללדת אותם לאוויר העולם, כי יש בה את קדושת החיים ממש, כך גם אנחנו, סופרות וסופרים לעצמנו כבר כמה שבועות, בתקווה להכין בנו את המקום, את האפשרות ללדת מתוכנו מחשבות חדשות, הבנות מאירות, וחיים.

בחג השבועות הזה אני מוצאת נחמה גדולה בהשתייכות לזמן המעגלי הפנימי שלי, המחובר לזמן המעגלי הקיומי, ורואה ברכה גדולה בהבנה מחודשת שלי את סוד הספירה. בתקווה ובתפילה להביא לעצמי ולעולם חידושים מחיים.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *