פרשת "כי תצא" מדלגת ועוברת בין מצוות דרמטיות ובלתי ניתנות לעיכול כמו "בן סורר ומורה" ובין ציוויים טריוויאליים ושגרתיים כמו בניית מעקה לגג או שמירה על הגיינה במחנה. מה מקשר בין כל אלו ומדוע הם רלוונטיים כל כך לימינו – גם בחינוך וגם בתפיסת היהדות? סיון רהב-מאיר פותחת בסוגיות מוסריות ומסיימת בביקורת התקשורת. מתוך שיעור שניתן בבית כנסת "המחתרות" בירושלים וצולם במיוחד עבור "ליבא".
לא יהודים תנ"כיים
מצוות בן סורר ומורה, אומרת רהב-מאיר, היא תמרור חשוב להזכיר שאנחנו לא יהודים שחיים על פי התנ"ך אלא על פי התלמוד. כתב לא מזמן הרב עילאי עופרן, רב קיבוץ יבנה ונכדו של הרב ישעיהו ליבוביץ, על השאלות ששואלים אותו במילואים. הרבה פעמים הן עוסקות ב"איך הגעתם מ'לא תבשל גדי בחלב אמו' לסקוטש בשרי וסקוטש חלבי?". הרב עופרן הסביר איך הוא מנסה להסביר מהי הלכה – היהדות מבוססת על תורה שבעל פה ולא על הטקסט התנ"כי. הדבר הזה לא ברור לאנשים שלא חיים את ההלכה מדי יום. לא מכירים את כל הרבדים. המערכת, חשוב לדעת, היא הרבה יותר מורכבת.
לפעמים באים השואלים ואומרים ההפך – כתוב מי שעושה כך וכך מות יומת, סקול יסקל, מה אתה אומר על זה? וכמו שזה עובד בהסבר הקודם, לגבי המהלך מ"גדי בחלב אמו" להלכות בשר וחלב, כך גם כאן. ה"מות יומת" לא קורה במציאות כי יש מהלך שלם ומפורט באמצע – רשימת תנאים לקיום "בן סורר ומורה" שהופכת את הדבר לבלתי אפשרי.
התורה שבעל פה מצמצמת או מרחיבה את הכתוב בפסוקים לפי הצורך. ועל בן סורר ומורה כתוב במפורש: "לא היה ולא יהיה". אז למה נכתב כל הסיפור הזה, עם הציווי המרתיע שבו? כדי ש"תדרוש בזה ותקבל שכר". זה נכתב כדי לעורר דיון – בחינוך ילדים, בפסיכולוגיה של הורים ושל ילדים, בגבולות, ברוע, בכיבוד אב ואם. אלו נושאים שאנחנו צריכים לדון בהם כדי לא להגיע לעולם לסיטואציה של בן סורר ומורה.
הרבה פילוסופים, לא רק יהודים, התעסקו בדבר הזה של רוע, ועל חריצת דינו של אדם בשל סופו. אנחנו רואים כאן ניצנים של רשע בילד הזה – האם מותר לנו לפגוע בו בגלל שאנחנו יודעים לאן זה הולך? האם היינו הורגים את היטלר בילדותו כדי למנוע שואה? לא יודעים. אבל "דרוש וקבל שכר".
בנים סוררים של פעם ושל היום
איך התייחסו בעבר ל"בנים סוררים"? רהב-מאיר מביאה שתי התייחסויות שונות של הרב קוק, בעומק המאה הקודמת: בראשונה, הוא כותב לרב שבניו פרקו עול ומנסה לנחם אותו במלים: "השפחה משדלתם". הוא מדבר על רוח הזמן שסוחפת את הבנים. מצב חדש שדורש שלא לשפוט אותם. במקום אחר, אחרי רצח של שני אנשי השומר, התבקש הרב קוק להספיד אותם והתקשה בכך. הוא כתב איגרת וקרא להם בה "אחים חביבים-שנואים, נשמות קדושות-משוקצות".
באיזה אופן השתנו הזמנים, כך שהרב קוק סובר שאין במה להאשים בנים שסטו מן הדרך? אפשר להדגים מסיפורים אחרים ועדויות משנים קודמות. את מאיר שלו, למשל, לקחו בילדותו לראות חרדים כי "כאלה לא יהיו יותר" בדור הבא. הרב חיים דרוקמן סיפר לא מזמן שבנעוריו, חשבו הוא וחבריו, שהם הדור האחרון בעולם שמניח תפילין. חוקרים בארה"ב העריכו בשנות השישים שזהו סוף האורתודוכסיה. זה נותן לנו מושג על העולם שבו גדלו הבנים האלה, ונותן גם קצת פרספקטיבה כשאנחנו מדברים על דתל"שים היום. זה שיש היום תנועה של אנשים פנימה, אל היהדות, זה סוג של נס. אנחנו צריכים להבין שישי שינויים גדולים בין הדורות ולהתאים את עצמנו ואת ההתייחסות לנושא לזמן ולדור הנוכחי.
כמה עצות בחינוך
תמיר לאון הוא חוקר של "דור המסכים" שהפך לגורו במערכת החינוך. העבודה שלו מתבססת בחלקה הגדול על מחקרי שטח. אחד המחקרים האחרונים שלו, שנעשה בתיכון בראשל"צ, העלה שבני נוער מעבירים יותר מ-24 שעות ביממה מול מסך. איך זה יכול להיות? בחלק גדול מהזמן הם שוהים מול כמה מסכים במקבי: מול טלוויזיה סלולר וטאבלט.
"אני לא מרשה לילדים טלוויזיה" מספרת רהב-מאיר, "אבל יש לי חברה שסיפרה לי לא מזמן שכלל חדש שקבעה בבית שיפר את חיי המשפחה באופן משמעותי – היא הגבילה את הילדים למסך אחד בכל פעם. או טלוויזיה, או סלולרי. לא ביחד. המחקר מראה שזה הגיוני". לפי המחקר של לאון, אנשים מאבדים את היכולת לתקשר, לקרוא הבעות פנים, ליצור שיחה. הדבר היחיד שגורם להם לדבר הוא צריכה של אלכוהול.
לצעירים היום יש בעיה בזיהוי הבעות פנים – רוב הבעות הפנים שילדים מכירים הם של אימוג'ים. הם לא יודעים לפענח הבעות אנושיות עדינות יותר ומורכבות יותר. העצות של לאון הן: 1. להסתכל לאנשים בפנים. אם אנחנו במסכים – כל מי שמציאות לידינו נראה לנו משעמם ומכוער. 2. להילחם בציניות – לא צריך פאנץ' לכל סיטואציה. 3. להפסיק שפה קיצונית. לא כל דבר הוא סוף הדרך, חבל"ז ומדהים. ללמוד את שפת הביניים, את הניואנסים. לא כל דבר "חובה לראות" ולא כל אחד הוא "זבל". 4. להפסיק רכילות על אנשים שלא נוכחים. תצפיות מוכיחות שמשפחות שמדברות כל הזמן על אחרים, הן משפחות ריקות. 5. להפיץ הלאה. רק קהילה יכולה להילחם בתופעות האלה שטייקונים ומפרסמים דווקא בעדן. העצות האלה יכולות להיות רלוונטיות למי שלא רוצה בימינו לגדל בן סורר ומורה.
שיעור מתחקירנית
רהב-מאיר מסיימת את השיעור בסיפור: לפני שנתיים הזמינו את ידידיה להשתתף בתוכנית טלוויזיה לסיכום השנה ביהדות. הוא ביקש את רשימת הנושאים והרשימה שקיבל היתה כזו: "שירת נשים, הדרת נשים, השתמטות חרדים מצה"ל, השתלטות הכיפות הסרוגות על צה"ל, תג מחיר, תקציבי ישיבות, אמא טאליבן, היורק מבית שמש". לא ידענו אם לצחוק ולבכות. "ידעתי שעל כל סיפור כזה בנפרד אני יכולה להגן על הדיווח שלי כעיתונאית, אבל הזום אאוט הזה על כללי המשחק – זה היה ממש רגע 'אלולי'.
"הרשימה הזו שינתה לי את התפיסה ואת העבודה היומיומית. האם אנחנו מוכנים לחיות לפי הנחת היסוד – יהדות שווה בעיה, או שמא אנחנו מאמינים שיהדות היא פתרון? התפיסה שיהדות שווה בעיה – היא בעיה. אנחנו צריכים מודעות לזה, לדרך שבה הקב"ה והתורה נתפסים. צריך לפעמים לענות בקטנה, על דבר מסוים, נכון או לא נכון, אבל לשים בעיות במרכז הבמה ולהתייחס אליהן ככותרת ראשית – זו בעיה, וזו לא יהדות".
צילום מיוחד ל"ליבא" מתוך סדרת שיעורים בבית כנסת המחתרות בירושלים
השיעור מתקיים בכל יום רביעי ב-21:00.
פייסבוק: בית כנסת המחתרות
