סיפור לראש השנה

סיפורו של אדם ברוך לראש השנה, על הרגע שבו צעד ש"י עגנון לביתו של ראש ישיבת מאה שערים, עם ספר בכיסו ומשאלה בלבו
סיפור לראש השנה

במו עיניכם – סיפורה של הקדשת ספר אחת

בערב ראש השנה תשי"ט ביקש ש"י עגנון להעניק לרב יצחק יעקב וכטפויגל, ראש ישיבת "מאה שערים", את ספרו "פרשת מתן תורה" – ספר ראשון מתוך "אתם ראיתם", ואף חיבר לו הקדשה מיוחדת וחתם עליה. ומכאן החלה פרשת הספר והחתימה, פרשה מופלאה. ולהלן פרקים אחדים מראשיתה המוקדמת של פרשת הספר, קודם שהפרשה חצתה זמנים ויבשות, וטלטלה חיי בני אדם.

הקדמה

בתשי"ט כבר היו קשרים נעימים בין ש"י עגנון לרב יצחק יעקב וכטפויגל, ובמאה שערים כבר ידעו שעגנון כאן בשביל שהרב וכטפויגל ישלים לו מסורות, הלכות, תקנות, דינים, מנהגים, תקנונים, שמועות וכתבי יד שאינם מובנים לו כראוי, או שהשתבש אצלו מקורם, או שהם עצמם מטולאים קצת ויש להם גרסאות אחדות. ובשביל חכמים, וביניהם הרב וכטפויגל, שבידם גרסאות של בקיאים, התגורר עגנון בירושלים ולא בתל אביב. הרי לא ייסע מתל אביב לירושלים עשר פעמים כל חודש לברר מסורות, תקנות, כתבי יד וכו'.

עגנון היה מהדר מאוד בכבוד חכמים, וביניהם הרב וכטפויגל, כי היטב ידע שהם אוצרי הזיכרון, שהם רופאי הזיכרון, שהם מחזיקי הפירוש לתקנות, למנהגים וכו'. שהם שרשרת הדורות. שמשה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לחכמים. והקב"ה חונן כל אחד ואחד מחכמים אלה. חונן, היינו מוצא בהם חן, ומפיץ דרכם את חִנו שלו.

וכמה ביקש עגנון שספרותו תתקבל על דעת חכמים אלה ועל לִבם. וכמה ביקש עגנון שספרותו תתקבל בקרב החרדים, ממש תתקבל. והקב"ה, שלא חיבב אז את ספרותו של עגנון על כלל החרדים, אולי עוד יחבבנה עליהם.

הרב וכטפויגל היה מדבר, ועגנון לעתים היה רושם מפיו על פתק, רושם במהירות, בקיצור רב, ברמז, עד שבסופו של דבר הפתק עצמו נראה כמבקש שיפענחו אותו. ופעם אחת שיבוש הגרסאות היה כה עז בפשטותו, שהתחלף כמה וכמה פעמים בעמוד אחד "זיע" של מלאכי עליון בזי"ע שהוא ראשי תיבות: זכרו יגן עלינו, והתחלף "חמ" שהוא ראשי תיבות של "חילוף מספרים" בראשי תיבות של "חתום מטה" – עד שהרב וכטפויגל ביקש לראות מה עגנון רשם, והנה רשם כראוי.

והרב וכטפויגל כבר חיבב את עגנון, ואת סיפוריו לא קרא אלא פעם אחת שלושה-ארבעה עמודים, וחשב שהם ארכניים, אבל מצד השפה הם הדורים, ובכלל כוונתם רק טובה ותמימה. ופעם כשאמרו לרב וכטפויגל שעגנון ערמומי גדול, חשב שזו לשון סגי נהור.

וימים לפני ראש השנה תשי"ט הגיע עגנון למאה שערים, ובכיס חליפתו כרך ראשון של "אתם ראיתם" (ספר ראשון: "פרשת מתן תורה", בהוצאת שוקן), ובעמודו הפנימי השלישי הלבן הקדשה בכתב ידו לרב יצחק יעקב וכטפויגל.

הגיע לביתו של הרב וכטפויגל, אך הרב היה בישיבה, ועגנון המתין מעט ופנה לישיבה, ובינתיים הרב וכטפויגל חזר לביתו, ועגנון שב מהישיבה לבית הרב, והכול מרחק של שבעים פסיעות מכאן לשם, ובינתיים הבין עגנון שתושבי השכונה אינם מבחינים בו ובגדולתו הספרותית, וחשב שמאה שערים טובה לו לצניעות.

ובכן עגנון כבר מצא את הרב בביתו, ומכאן החלה מתגלגלת במשך שנים ועל פני מקומות שונים "פרשת הקדשת ספר אחת".

והנה רק תחילת ראשית ראשיתה הראשונה של הפרשה: שבע פעמים ניסה ש"י עגנון לתת את ספרו לרב וכטפויגל, ולא עלה בידו. והנה סיפור כל אחת משבע הפעמים.

וכיוון ש"חיינו" רואה אור לפני ראש השנה, ותחילת "פרשת הקדשת ספר אחת" אף היא ערב ראש שנה (תשי"ט), הנחתי אותה בין הפרקים הפותחים את "חיינו" – ומי ייתן ועצם זכרם של ש"י עגנון ושל הרב יצחק יעקב וכטפויגל יעביר אותנו חיים ובריאים משנה זו לשנה הבאה עלינו.

הסגת גבול

כבר כשחיבר את ההקדמה וחתם עליה, שאל עגנון את עצמו אם אין בכך הסגת גבול. הרי אין בספרייתו הגדולה והיפה של הרב וכטפויגל שום ספר ממינו של "פרשת מתן תורה", ואף כותרת המשנה של הספר, "פשטים ודרשים", אינה עושה אותו מעצמה בן בית בספרייה זו. אמור מעתה: "פרשת מתן תורה" פולש לעולמו של הרב וכטפויגל, מבלבל את הגיון ספרייתו. אין זאת אלא הסגת גבול רעך. ואף מתנה היא הסגת גבול. שמתנה כופה עצמה על הזולת.

וכבר שמע עגנון מהרב וכטפויגל דברים מרחיבים בעניין "איסור הסגת גבול": שאין היא רק כניסה לתחום הזולת, אלא היא אף מהות נפשית. והיא אף אחיזת עיניים: הנה חובב המציב דוכן ביריד של אומנים, הרי הוא מסיג את גבולם וכו'.

ועגנון השתוקק שספר "פרשת מתן תורה" שלו יתגורר לפחות כשוכר דירה בספריית הרב וכטפויגל, ואף מצא לו בדמיונו מקום בין סידורו של היעב"ץ ל"יערות דבש" של הרב יהונתן אייבשיץ, ושאב מכך נחת של משכין שלום, וכן שעשוע.

הקדיש את הספר, חתם על ההקדשה, הכניס את הספר לכיס חליפה שלו, בלבל את מחשבותיו שלו על הסגת גבול, עד שהשתיק אותן, ויצא למאה שערים. ופתאום באה רוח קדים גדולה שלפעמים מקדימה את הסתיו, רוח יבשה וחמה מאוד מגלגלת קוצים, סוּף וקש לכדורים גדולים, והסיגה את עגנון לביתו.

במו עיניכם

למחרת, כשהגיע לשער מאה שערים, הוציא עגנון מכיסו את "פרשת מתן תורה", קרא את ההקדשה וחש שיש בה חיסרון, אבל נעלם ממנו מהו החיסרון. ועבר שם בן אדם שעגנון הכירו, והוא לא הכיר את עגנון, כי הבן אדם היה מוכר סדקית לרבים, ולא יכול היה לזכור כל אחד מהם, ולפני כשנה עגנון קנה ממנו סיכות ברזל פשוטות להידוק דפים, וזה אמר לו אז "הדק היטב, היטב הדק", מתוך תפילת השחר ובנגינה של תפילת השחר, ועל כן עגנון זכרו לטוב, והנה עגנון השהה אותו לשאול לדעתו על ההקדמה שחיבר לכבוד הרב וכטפויגל.

הניח מוכר הסדקית את הארגז שלו, וקודם שקרא את ההקדמה שאל את עגנון: "מה לו ולרב וכטפויגל?", ועגנון הבין מכך שלדעת תושבי מאה שערים, באמצעות נציגם מוכר הסדקית, ראוי שעגנון ירפה מהרב וכטפויגל, ולא יגניב עצמו לביתו במתנות.

חשב עגנון לקנות ממנו איזה סדקית, אבל זה ירד למחשבותיו של עגנון והקדימו: "אין לי שום צורך בנדבה". אמר לו עגנון: "יסלח לי שבזבזתי לו זמן", ומוכר הסדקית אמר: "כבר סלחתי על זמן שלי, אבל על זמן של הרב וכטפויגל בהחלט צריכים לשמור".

ועגנון הבין מזה שמוכר הסדקית הינו מעין בבואה של אליהו הנביא, השומרת על הרב וכטפויגל מכל עבר, וכפל כפליים גברה תשוקתו ש"פרשת מתן תורה" יתגורר בספריית הרב לפחות כשוכר דירה, ושאיש יאמר לרעהו: "הנה במו עיניכם ראיתם עגנון בארון של הרב וכטפויגל". אבל בינתיים, מעוצם הפגישה עם מוכר הסדקית, עגנון סב על עקביו.

בעניין צוואת אלפנדרי: אחרי ימים אחדים, כשהגיע עגנון לבית הרב וכטפויגל, כבר היו שם בני אדם סביב מוכר ספרים אחד, שביקש למכור מעזבון הסבא קדישא אלפנדרי מכתב מהרב עבדאללה סומך אל הרב יוסף חיים, היינו מכתב בין גאוני בבל. והמכתב הגיע לסבא קדישא אלפנדרי בדרך נפלאה. ועגנון כבר חשש שהוא עצמו מסיג את גבול עזבון הרב אלפנדרי ואת גבול מכתבו של הרב עבדאללה סומך, בכך שהוא עכשיו כאן ואיתו "פרשת מתן תורה" שלו. היינו הספר שלו פולש לתחום מכתב הרב עבדאללה סומך, ומתחרה בו על תשומת לב הרב וכטפויגל והנוכחים בחדר.

והרב וכטפויגל הסכים לקנות את המכתב בשני תנאים. וישבו להבין היטב את התנאים. תנאי אחד שכל יורשי הסבא קדישא אלפנדרי, הן הירושלמים והן אלה שמחוץ לירושלים, הסכימו שאותו מוכר ספרים רשאי למכור את המכתב וכו' וכו'. ותנאי אחד שהרב וכטפויגל ישלם שישית יותר מכפי שמוכר הספרים ביקש, בשביל שלעולם לא תהיה לאף בן אדם טענת אונאה בדבר המחיר וכו'.

והמכתב מהרב סומך לרב יוסף חיים על השולחן, כתוב עברית ולא ערבית, וניתן לקרוא בו את שמות החת"ם סופר, שולחן ערוך רבנו זלמן (חב"ד) ושאילת יעב"ץ (מעמדן).

הרב וכטפויגל כבר חיבב את עגנון, ואת סיפוריו לא קרא אלא פעם אחת שלושה-ארבעה עמודים, וחשב שהם ארכניים, אבל מצד השפה הם הדורים, ובכלל כוונתם רק טובה ותמימה 

בני האדם ומוכר הספרים יצאו לברר את התנאים, ועגנון אמר לרב וכטפויגל, ראה גדולת הרב עבדאללה סומך וגדולת ר' יוסף חיים הבבליים, שהביאו בכתבים שלהם פוסקים אשכנזיים לרוב, ולא נעלו דלת בפניהם. שאל אותו הרב וכטפויגל, הקראת את צוואת הסבא קדישא אלפנדרי, שהסתלק מהעולם למעלה מבן מאה ועשרים שנה? הידעת כי הרב אברהם עדס חלם בלילה בירושלים את מותו של ר' יוסף חיים בבגדד?

לא זכור לנו מה ענה עגנון, והרב וכטפויגל ועגנון קיבלו על עצמם שניהם לעלות יחד יום אחד, לאחר שחרור ההר, לקבר ר' יוסף חיים בהר הזיתים, לכבוד התורה בכלל, ולכבוד נושאי התורה מקרב אחיהם הספרדים בפרט.

וספר "פרשת מתן תורה" עוד בכיסו של עגנון, והספר לוהט שיוציא אותו מכיסו לאוויר העולם. והרב וכטפויגל המשיך בר' יוסף חיים ובפסק הלכה שלו בעניין הסגת גבול. ומחשש הסגת הגבול ההיא, זו שעלתה במחשבתו עוד בביתו לפני ימים אחדים, עגנון הכניס יד לכיסו ולחץ על "פרשת מתן תורה", הספר הראשון מתוך "אתם ראיתם", שלא יגיח מהכיס בכוח עצמו. ובאותו יום חזרו עגנון והספר לביתו כלעומת שבאו.

אקח נפשי בכפי

עברו ימים אחדים, ועדיין ערב ראש השנה, ועגנון אמר לעצמו, אקח נפשי בכפי ואת "פרשת מתן תורה" בכיסי, ואלך פעם נוספת לר' יצחק יעקב וכטפויגל, ומיד עובר לכניסתי לביתו אוציא את הספר ואניח אותו על שולחן בינינו, בשביל שמיד תהיה עובדה שהספר בביתו של הרב, ולא בתוך כיסי, גם אם אני וכיסי ממילא בביתו של הרב, ואניח אותו מצד כריכתו הראשית, ולא מצד גבו, ואניח אותו פניו אל הרב, ולא פניו אלי, ואהדוף אותו מעט לעבר הרב, ואגלה לרב שאין זו מתנה במובן מתנה, אלא זו בקשה שיעיין בטובו ויעיר עליו למהדורה הבאה וכו', וההקדשה והחתימה הינה מעשה ידידות, ולא כיוונתי שיכניס הספר לספרייתו וכו' וכו', אלא כאמור שיעיר עליו אפילו שהוא ספר כרוך ולא יריעות הגהה וכו', כי הזדרזו במהדורה ראשונה, ועד שיקרא אותו הרב לא יזדרזו במהדורה שנייה, ואצהיר בפניו שרדפתי בספר אחר העניין ולא אחר הלשון וכו', ואם כן, בטובו, יעיר על העניין ולא על לשון הספר וכו', ואף אגלה לרב כי משראיתי שאין קץ לספרים ואין סוף לידיעות, אמרתי לעצמי לא עליך המלאכה להתחיל, וביקשתי לסלק עצמי מן העבודה הזאת, והנה בכל זאת.

ובינו לעצמו חזר עגנון על נאום זה ג' פעמים. וכשהגיע לבית הרב וכטפויגל פרח נאומו מזיכרונו. חבט במצחו ולא נזכר. שאל אותו הרב וכטפויגל, חבטה זו על שום מה? ועגנון אמר, לפעמים מוטב שאדם יחבוט בעצמו בשביל שאחרים לא יחבטו בו, כי הרי ממילא אחת דתו להיחבט. וחבט במצחו פעם נוספת, ולא נזכר בנאומו, ועל כן כלל לא הוציא את הספר מכיס חליפתו. והספר הקטן והעדין הולך וכבד מאוד בכיסו של עגנון, עד שמשקלו ככדור ברזל גדול.

ומכל העלילות עד הנה, כבר הבין עגנון שאמנם עתיד הספר להגיע לידי הרב וכטפויגל, אבל לא בביתו, כי מהשמים עצמם מונעים את פלישת "פרשת מתן תורה" לספרייה של הרב. ואחר כך בכל זאת חשב להניח את הספר ככה ביציאה מבית הרב, על שולחן קטן שבמבוא, ולא יכול להוציאו מכיסו שמשקל הספר נעשה כמשקל כדור ברזל גדול.

מי ימלל גבורות השם

כבר ישב עגנון בביתו ועיניו לטושות מאדימות בספר "פרשת מתן תורה" שלו, עד שאמר לעצמו, הרי הרב וכטפויגל מזדמן לאותה חנות ספרים שאני מזדמן אליה, והרי יש שם צעיר טוב, מנחם נחום, שהוא עוזר לבעל החנות, ואשאיר שם כמעין אבידה או שִכחה את ספר "פרשת מתן תורה" שהקדשתי לרב וכטפויגל, ומנחם נחום זה, בשכלו הבריא, הרי ימצא את הספר, הרי יראה בעיניו הבריאות את ההקדשה לרב וכטפויגל וכו', ובתושייתו הטובה הרי ימסור את הספר לידי הרב וכטפויגל, ושלום על ישראל. וכך עשה עגנון.

והנה עוד באותו יום, בשעת ערב, ננקשה דלת ביתו של עגנון, והנוקש הוא מנחם נחום הצעיר, ובידו ספר "פרשת מתן תורה", והוא מחזיר את האבידה שנמצאה בחנותם לבעליה, הוא ש"י עגנון.

ומנחם נחום גילה לעגנון שהנה הוא עצמו, מנחם נחום, מצא בעצמו את הספר, ומיד הבין בעצמו למי להשיבו וכו', והרי כבר למד שאבידה מוטב להשיב עוד באותו יום. ועוד מנחם נחום מדבר, נמלט מפיו של עגנון הפסוק: "מי ימלל גבורות השם ישמיע כל תהילתו" (תהילים).

שגריר וסוכן

קרא עגנון למכר שלו וסיפר לו בסודיות מה עלה עד הנה בעניין ספר "פרשת מתן תורה" שהקדיש לרב וכטפויגל, ואמר לאותו מכר שיש לברר מי מקורב ממש לרב וכטפויגל, ואינו מחוגו הרבני של הרב וכטפויגל, שלחוגו הרבני אין כלל עניין בספרים שכאלה, ואותו מכר יהיה שגריר טוב לספר "פרשת מתן תורה", וסוכן טוב שלו, וישבח את הספר באוזני הרב וכטפויגל, עד שהרב ישתוקק לקוראו, ומכאן לכאן כבר תמולא בקשת הרב בספר מוקדש לו וחתום על ידי עגנון וכו', וחסל סדר ייסורי עגנון בעניין ספר זה.

מצאו בן אדם לא רבני ולא חסידי, כלומר בעל בית הגון מהשורה, לא זקן קשיש ולא צעיר נער, אמנם אלמן אך בניו לידו, וככה בעקיפין, ואפילו בעקיפי עקיפין, ביקשו לעשותו שגריר וסוכן אצל הרב וכטפויגל בדבר הספר וכו'.

וכיוון שלא דיברו איתו מפורשות, הבין אותו בן אדם שראשית חוכמה עליו לקרוא את הספר עצמו, ועל כן מיהר ועשה מעשה: קם מהכיסא, נטל את הספר, ואץ לקוראו בביתו וכו'. ומרוב עקיפין ועקיפי עקיפין, ומרוב קריצות ביניהם, לא מיד הבחינו אותו מכר ועגנון, שהלה נטל איתו את הספר המוקדש לרב וכטפויגל. חשבו שנטל עותק כלשהו של הספר, אבל נטל את הספר המוקדש.

ואותו בן אדם יצא מיד לביתו, ומיד יצא מביתו לטבריה לעשות בה כמנהגו את החגים, ולנפוש בה, והספר איתו לקרוא בו. ובמרי לבו מכל מה שהתעולל עד כה, כבר שקל עגנון הקדשה וחתימה לרב וכטפויגל על גבי עותק חדש.

מאוד חמדה נפשי

דבר תורה של הגאון משה חיים, רבה הראשי של בגדד, כבר הגיע לירושלים מחוק מעט ואף מוחלף אותיות, וש"י עגנון ניסה לרפאותו דרך ספרי ר' יוסף חיים, נכדו המהולל של הגאון משה חיים, כגון ספר "בן יהוידע" וכגון ספרים נוספים של ר' יוסף חיים, ולא מצא שם רפואה, וש"י עגנון לבש את חליפתו ויצא לרב יצחק יעקב וכטפויגל להבין ממנו איזה אותיות התחלפו, מה נמחק וכו' וכו'. מיהר, דעתו מרוכזת באותיות המוחלפות הנ"ל, ולא שם בכיס חליפתו את ספר "פרשת מתן תורה" שלו. ובדרך הבחין שאין הספר עמו, ולא נזף בעצמו על כך, שהרי כבר שש פעמים הקיפו הוא וספרו את הרב וכטפויגל.

וכבר פתר לו הרב וכטפויגל חלק מחילופי האותיות בדבר התורה של הגאון משה חיים, וכבר הבטיח בלי נדר שינסה לרפא שם דברים נוספים, וכבר החלו עגנון ור' יצחק יעקב וכטפויגל בדיבור כללי, והנה הרב וכטפויגל גילה לש"י עגנון שהגיע אליו שמעו של ספר "פרשת מתן תורה" שלו, והוא מהולל בפי כל הבריות כספר תורני ממש. "ומאוד חמדה נפשי בספר הזה", אמר הרב וכטפויגל לעגנון, "ובדעתי לקנותו עוד בימים אלה, ואם אזכה ויחתום לי עליו, אחשיב עצמי ממש בן אדם מהיישוב".

מתוך הספר "חיינו" מאת אדם ברוך. הוצאת כתר, 2002

באדיבות האתר אדם ברוך שישי

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *