מה אתה רואה?

הסיפור של אברהם מראה לנו עד כמה אי אפשר לראות דבר ביראת השם, כל עוד האינטרס שלך נמצא בסביבה
מה אתה רואה?
1.

לפני שבע עשרה שנים ושבועיים התעוררה זוגתי באשמורת השנייה של הלילה וחרצה: "אורי". חשבתי שזה שם טוב ומתאים. אבל הסכמנו שנחכה עד ש"הוא" יצא מהבטן ואז נראה. ובכל זאת, כשאורי (ori, ובמלרע ולא במלעיל) הגיח לו לעולם שבועיים מאוחר יותר בזעקות שבר, המעמד היה מחייב מדי והיינו מתוחים מדי ועייפים מאוד ולא מצליחים להחליט.

ולכן לקראת ברית המילה, אחרי כשכבר הלכתי להתייעץ עם כל מי שיש בכוחו לייעץ וגם עם מי שאין, פתחתי פרשת השבוע ואמרתי: מאין יבוא עזרי? אם אני מוצא בפרשה איזושהי קומבינת אותיות דומה לשם אורי, או אזכור או משהו – הוא אורי. ואם לא, אז נשבור את הראש.

אם כן פתחתי את פרשת "וירא". וכבר במילה הראשונה נתברר שהפעם לא צריך לשבור את הראש. למרות שהנטייה שלי היא לשבור את הראש גם כשלא צריך. וסגרנו שם. עשינו ברית. ובלילה ההוא כשישבתי ליד העריסה ער וחושש בשלוש אשמורות, הגיע חבר ותיק לארח לי לחברה והעיר את הצוציק שחייך אליו חיוך רחב וזוהר. וחזר לשנת היופי שלו. וגם אני נרגעתי סוף סוף.

2.

מה אני יכול לקחת מהסיפור הזה שממרחק השנים נשמע לי כמעט בדיוני? שלזוגתי יש רוח הקודש? שלמלאכים יש נטייה חזקה לבקר בחלומות של נשים בחודש התשיעי להריונן? או אולי שבשביל לאשר את שתי ההנחות הראשונות הייתי מצליח למצוא את השם אורי גם בכותרות הסיום של סדרת הריאליטי הבזויה ביותר בערוץ 10?

נדמה שכל התשובות נכונות. הדברים שצריכים לקרות הרי הם קורים ממילא. מה שאני יודע עליהם תלוי בזווית שממנה אני רואה את הדברים.  ועוד יותר –  באיכות הראייה. ובתאוצה של הראייה. וברצון הפשוט לראות.

הייתה לי פעם פינה בתוכנית הרדיו שלי "המחסן" שנקראה: "מה אתה רואה?". במסגרת הפינה הייתי מרים טלפון למישהו או מישהי ושואל: מה אתה רואה? לא –  מה שלומך, מה עשית היום, מה דעתך על המצב או מה דעתו של המצב עליך. תגיד לי ולמאזינים: מה אתה רואה?

גיליתי שבהתחלה אנשים נורא נבוכים. אבל תמיד אומרים לך אחר כך תודה על ההזדמנות. כי ככה ברגיל, כשאין לי שדרן שיפתה אותי או ספר שילמד אותי  או צרה שתעיר אותי – אני לא רואה כלום.

3.

פרשת וירא נפתחת בראייה ("וירא אליו השם באלוני ממרא") ומגיעה לשיא לקראת סיום בראייה ("בהר השם יראה"). וכולה עיניים  – חיצוניות ופנימיות, טובות ורעות, במציאות ובחלום. התהליך ברור: את מה שאברהם רואה בתחילת הפרשה כל העולם יראה באחרית הימים.

בדרך לראייה, פרשת וירא מעלה לשולחן מושג מאוד גדול חמקמק ומתעתע – היראה. או יותר ספציפית – יראת האלוהים. מה זה יראה? בפשטות מדובר בהכרה בחשיבות של גורם חיצוני לך. בין אם החשיבות ניתנת מחמת הפחד (יראת העונש) או מפאת ההבנה העמוקה של החשיבות של אותו גורם (יראת הרוממות).

כל זה תופס ומסתבר ביראת ההורים, המורים, המרצה הכריזמטי או הבריון השכונתי. כשמדובר ביראת האלוהים המושג מקבל נפח אחר. "כי אמרתי, רק אין יראת אלהים במקום הזה", מסביר אברהם למלך פלשתים את הסוואתה של שרה כאחותו, "והרגוני על דבר אשתי". כלומר, שאדם ירא אלוהים, או חברה יראת אלוהים, מצייתים לחוקים קוסמיים אוניברסליים שחברה שאינה יראת אלוהים לא מחשיבה אותם. כמו למשל איסור רצח וגזל. על זה אברהם מתריע כאן.

4.

אבל אנחנו יודעים שלאורך ההיסטוריה ולאורכו ולרוחבו של המזרח התיכון המדמם שלנו, אנשים שמחשיבים את עצמם יראי אלוהים רוצחים וגוזלים בשם אותה יראה. ואם לא מגיעים עד כדי כך, הרי בוודאי שהרבה עלבונות וקנאות ודם רע הוחלף בין מחנות יראי השם שלמרבה הדאבה היו חלוקים על הרצון האלוקי. ואיך, אם כך, אני יודע שיראת השם שלי היא לא סתם הסוואה והצדקה לכל החולשות, הפחדים, והתשוקות האוטומטיות ביותר? איך אני משיג יראת השם בדרכו של אברהם?

ונראה לי שהתשובה היחידה שיכולה להיות היא מבחן האינטרס. שבמהלכו אברהם, אדם שנלחם כמו אריה מול המלכים האזוריים החזקים ביותר על מנת להציל את לוט אחיינו, ומול האל בכבודו ובעצמו בשביל להציל משהו מערי סדום, נאלץ לשמוע בקול רוח הקודש של שרה אשתו ולזרוק את הגר וישמעאל בנו למדבר עם לחם ומימייה. ואחר כך להסכים לקחת את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק, להר המוריה ולהעלות אותו לעולה תוך כדי דריכה על כל אינטרס – מהיחסים שלו עם שרה, דרך אהבת בנו יצחק, הבטחת הזרע, הזעזוע הבסיסי מהמעשה הנורא ועד, בתחתית הבור, לאישוש עקרוני של המעשה האלילי השנוא ביותר, של קרבן אדם.

עד כדי כך כדי ללמד שאי אפשר לראות שום דבר ביראת השם כל זמן שהאינטרס שלך נמצא שם. ושלחילופין המלאכים פשוט ממתינים שתזיז אותו קצת ותתן מקום להיכנס.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *