ההפך מחופש

מה עושים לנפש המישור, המאמץ, היצירה והאמונה? האם יש מקום בעולמנו למורכבות? יונתן ברג מהרהר בהולנד
ההפך מחופש

בנסיעה מאמסטרדם להאג הדבר הראשון שכובש את העין והמחשבה הוא המישור הארוך, השטוח, האין-סופי. מה עושה מישור לאדם? מה עושה האפשרות לראות הרחק, ללא היתקלויות של העין, לחלוש על פני שטח רחב? האם אותו מישור הוא ההסבר לפתיחות ההולנדית, לתחושת הביטחון שקיימת בתוך אותה פתיחות? האם אותו מישור באמת מעניק ביטחון, היעדר איום, תחושה גלויה ונמשכת שמאפשרת את אותה חוויה דומה של יציבות במרחב התרבותי? האם המישור הוא שעמום, דלות במובן מה, שגרה שאין בה אפשרות לשינוי קיצוני, ליציאה מהמוכר, כלומר להתעלות, התעלות וחריגה, נקודות המוצא של החוויה הרוחנית? לא היה לי מענה, לא יכולתי להכריע, אבל תחושה ברורה מילאה אותי שהמישור הוא המפתח לזהות ההולנדית.

מאמץ, הנאה וסתירות פנימיות

במוזיאון בשם "מאוריציוס האוס" בהאג נמצא הציור המפורסם "נערה עם עגיל פנינה" יחד עם עוד צמד ציורים נהדרים של ורמיר, אחד מהם הוא "תמונה פנוראמית של העיר דלפט". שני הציורים מגלים אמן שעבד כביכול בלי להזיע. אין שום עקבות של ניסיון להרשים אצל ורמיר, אין את אותו להט להמם, אין את אותו מאמץ המונח במרכז כל כך הרבה יצירות בהם האמן מבקש, כמעט מתחנן שהצופה או הקורא יזהה את המאמץ וממילא יעניק לאמן את אותה הילה המגיעה איתו. בציור הראשון צייר ורמיר את המיניות, פשוט כך. לא מדובר בפורטרט, הנערה בתמונה אינה דמות ממשית אלא ייצוג. אבל ורמיר, בחוכמה, לא הלך לעבר הסמלים והייצוגים אלא התמקד ברגע אחד, הרה משמעות – רגע המעבר מנערות לבגרות, מילדותיות לנשיות.

צמד הציורים גדושים בהנאה, שנובעת לדעתי מההתרחקות ממאמץ. האלמנט הזה חוזר ביצירות אמנות רבות: האם הספר שאנחנו קוראים מנכיח את אהבת הכתיבה, את אותה בדידות שבתוכה קם עולם? האם השיר שאנחנו שומעים מתפקע מנביעת הצלילים? האם הסרט שאנחנו צופים בו מציג תשוקה לקולנוע? את השאלות הללו צריך לייבא לכל תחומי החיים. התפילה למשל, האם יש בה הנאה, האם בקבלת שבת השירה פורצת מתוך שותפות, ניקיון והרפיה? האם השיעור שאנחנו מעבירים, החידוש, ההרהור, האם הם מלאים בשמחת הגילוי? נדמה לי שיותר מדי מצוי שם מאמץ.

באותו מוזיאון מוצג בימים אלו ציור של רמברנט שעבר רסטורציה בשם "שאול ודוד". שאול ניצב בקצה השמאלי, ידו מחזיקה בפיסת בד, הוא מעביר אותה על עינו ומוחה את סימני הדמעות, פניו מעוותות מהבכי, חנית שמוטה בידו האחרת. הוא מתבונן לעבר ברכיו, כלומר, הוא מרוכז בעצמו. דוד, קטן יותר יושב בקצה השמאלי של הציור. הוא מרוכז כל כולו בנגינה, פניו כלפי מטה. אולי אינו רוצה להביט במלך הבוכה ואולי הוא מכיר כבר, בתוכו, מעצמו, את המעבר בין נגינה לאלימות, בין תהלים לשדות הקרב. הם אינם מביטים האחד בשני, כמו אינם קשורים זה לזה, אבל הם מחוברים בסיבה ותוצאה: המוזיקה והחנית, הכוח ואבדן הכוח.

״שאול ודוד״ של רמברנדט

״שאול ודוד״ של רמברנדט

הדמיון, זה הדבר שאותו העמיד רמברנט במרכז הציור. שתי דמויות שמכונסות לתוך עצמן, שתי דמויות שחייהן יעברו בין החנית למוזיקה, בין הדיכאון להתפרצות רגשות, שתי דמויות מסוכסכות, מורכבות, מלאות בסתירות. הציור העמיד אותי מול המציאות העכשווית, מול הפחד שאני מזהה מאותה מורכבות, מאותן סתירות, מהאפשרות לנוע בין קטבים, להיות נוכח, ללא פחד, בצדדים השונים של המציאות הפנימית שלנו. בהתמסרות למוזיקה, בעצב, בבדידות. ומולם ויחד עמם היכולת "להיות בחוץ" – ללכלך את הידיים בחיי החברה, לתת לדם, במקרה של דוד ושאול לגעת בבגדים. להיות קרוע בין התשוקה שבתוכה לעתים גם פראות לבין ההתכנסות אל המדורים הלבנים, הנקיים, של הנפש לבדה. הסתירות הללו הן מרכז הציור, מרכז החיים של שאול ודוד, ייצוגים שנשכחו בתוך הדיכוטומיות הקשוחות שלנו, היכן הוא אותו משורר שבכוחו להנהיג?

יצירה בבית תפילה

בעיירה הקטנה הארלם, הנמצאת חצי שעה מאמסטרדם, ישנה כנסייה המצויה במרכז העיירה. כמעט כמו בית הכנסת בפסגות, היישוב שבו גדלתי, כל השבילים מוליכים אל הכיכר המרכזית ועליה חולשת הכנסייה "סיינט בובה". הדבר המרתק ומעורר המחשבה בכנסייה אינו המיקום שלה אלא החלל הפנימי שלה. לכול אורך הכנסייה מצויים פסלים – לא דמויות קדושים אלא פיסול מודרני חופשי. רבים מהפסלים אינם קשורים ישירות לחוויה הדתית, הם עוסקים בדימוי הגוף, בזהות ובמערכות יחסים, בהרס ובתקומה. מול אותה תערוכה חסרת סדר, נטולת הסברים, חשבתי על בתי הכנסת שלנו. האם ישנה אפשרות להפוך את בית הכנסת למקום של יצירה פרטית, אישית? האם אפשר להתיך יחד את הקהילה, את הטקסט והריטואל עם החוויה הבודדת, עם התגובה הבודדת של כל אחד מאיתנו אל הקיום? תגובה שאינה יכולה ולא צריכה להיות בעלת נאמנות לדבר מלבד האמת האישית, הצורה הפרטית שבה אנו חווים את המציאות.

התשובה השלילית עמדה מולי ככתובת אש: לא כעת. הפחד, או האחיזה הנוקשה מדי בציווים שנדמים לנו כמו סותרים מהלך כזה חזקים מדי עדיין. בית הכנסת, לפי תפיסתי, הוא מקום של מפגש עם המציאות, לא בריחה ממנה, התפילה היא כניסה בגוף מלא לתוך החסר והתודה, ממשיים ומוחשיים, לא מופשטים. בית הכנסת הוא מקום שבו חייבת להיות מציאות פרטית וכללית, יחד ולחוד, נוגעים האחד בשני ונפרדים ואין דבר בעייתי בלהביא לתוך החלל המשותף הזה את היצירה שלנו – שיר, ציור, מנגינה. אין לפחד כלל.

עתיד היבשת

קרי ואן טונק היא בת למשפחה הולנדית ותיקה בהארלם. במוזיאון קטן בעיירה מסופר הסיפור היוצא דופן שלה ושל משפחתה אשר סיכנו את חייהם בתקופת השואה והצילו עשרות יהודים. הם החביאו חברי מחתרת ויהודים לאורך המלחמה ואף בנו בחדר פנימי בבית מסתור אשר לתוכו נסו היהודים עם כל חיפוש של הכוחות הגרמניים ועוזריהם. הם גם שילמו מחיר וכמה מבני המשפחה, בהם קרי, נשלחו למחנות עבודה ומחנות ריכוז. לאחר המלחמה כתבה קרי את הסיפור המשפחתי שהפך גם לסרט ויצאה למסע חובק עולם עם הסיפור שלה, גם ליד ושם בירושלים היא הגיעה ושם, בשדרת חסידי אומות העולם יש עץ על שמה.

היסוד המרכזי בסיפור שלה, בתפיסת העולם שלה הוא יסוד דתי מובהק, הנצרות משמשת ככוח המרכזי בסיפור העזרה והסיכון העצמי. כשניגשתי ללשכת התיירות של הארלם וביררתי היכן המוזיאון לחשה לי העובדת, בעווית פנים לא מרוצה, בכמעט סלידה כי הסיור במוזיאון הוא "דתי". המילה ״דתי״ יצאה ממנה מוקפת בחמיצות, בדחייה, היו אלו הפנים המוכרות שגוהרות על אירופה ומעמידות אותה עכשיו מול התמודדות נוספת. אותו סיור שהיה כל כולו מסע דרך אומץ לב, אמונה ואנושיות הפך מגונה בשם אותם ערכים מערביים שעמדו מאחורי הסלידה של העובדת. היה בכך, בעיניי, רמז עבה מאוד לעתיד הצפוי ליבשת הרצחנית הזו. בשם החופש, או מה שנדמה כחופש, נמחצים ערכים אחרים, חשובים לא פחות.

יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *