העבר שורד רק במלים

ברלין הנוכחית, החלולה והמחפשת להיות כמו כולם, מכסה על עבר של תעצומות נפש ורוח שהדרך היחידה לגלותן היום היא באמצעות טקסטים, מלים ושפה. יונתן ברג חוקר את ברלין
העבר שורד רק במלים

יסלחו לי ההמונים שנשבעו אמונים לברלין, התחושה שלי, בפעם השנייה שלי בעיר, הייתה של אזור אסון. אתר התכנסות של הנמלטים והרדופים, של אלו שהחליטו להרים ידיים, להביס את עצמם לאט. כן, זו הכללה, כמובן, ויש בברלין המוני צעירים פעילים ויצירתיים אבל נדמה לי שאפשר לזהות די בבירור את היותה של ברלין עיר המקלט הגרמנית, לטוב ולרע. נדמה כי כל מי שנהדף מהקהילה המקורית שלו, כול מי שיש בו זרות ושונות נדחף לעבר ברלין בידי כוחות חזקים בחברה הגרמנית. בטיולים קודמים הייתי גם בחלקים אחרים של גרמניה, בצפונה ובדרומה. היה בערים הללו משהו סטרילי, נקי, זחוח. רק בברלין הבנתי מה היה הדבר שהקנה את אותה סטריליות, ראיתי את זה בממלמלים של ברלין, בתרבות האלטרנטיבית שבתוכה או בשוליה, חוגגים את השכרות, הבלבול, המצוקה. לא שפע עלה מולי הפעם, לא חגיגה של אינדיבידואליזם קיצוני, בטוח בעצמו, כפי שברלין מבקשת לתאר את עצמה אלא בדידות ואובדן דרך.

אי אפשר ולא יהיה נכון להתכחש לזרם הישראלים המגיע לברלין, רבים מהם מגיעים לא לביקור אלא לשינוי משמעותי ועמוק יותר בסביבת ואורח החיים. השאיפה המרכזית שיוצאת מאותו גל מהגרים מרצון היא, התשוקה לקרבה ל"מרכז" אותו מושג מעורפל וחמקמק אך נחשק לא פחות, שדרכו אנחנו מספרים לעצמנו את עוצמת הקיום שלנו, את מידת ההצלחה. אותו מרכז נדמה לי כתמונת התשליל של קיום רוחני עצמאי ואותנטי. כלומר, יש משהו בקרבה למרכז שצועק את הצורך בקולקטיב, בהגדרה עצמית דרך אמצעי הניסוח של ההמון – העולם הכלכלי, התרבותי, הפוליטי. הרצון בקרבה למקום שבו "הדברים קורים" (והדבר נכון במובן מה גם לתל אביב). הוא הרצון להיות מנוסח על ידי האחר, האחר הגדול – החברה.

בקיום הרוחני המצווה הראשונה, לטעמי, היא השהות הבודדת, החד-פעמית, האוטונומית מול העולם ומול הנוף הלא נראה שביסוד המיסטי והמטאפיזי שלו. לא החוץ הוא הדבר שמחזיר לאדם את עצמו אלא הפנים, או המפגש בין החוץ לפנים. אין דבר רע בשהות של כמה שנים מחוץ לגבולות המדינה, בהתפתחות דרך מפגש עם שפה אחרת ותרבות אחרת. אני עצמי שהיתי בתקופות כאלו ועוד אשהה, אבל יש צער בתשוקה המתנשפת להיות קרוב למרכז, בוודאי כאשר הוא ברובו חלול וריק כמו בתיבת התהודה של המערב.

מאבק בחושים

הגעתי לברלין כדי לבצע תחקיר לרומן חדש שאני מסיים לכתוב בימים אלו. הרומן יעסוק בפרופסור להיסטוריה, יהודי גרמני שנמלט מגרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. באחד הימים בברלין הלכתי בעקבות סצנת מפתח בספר: המפגש הראשון, הקשה, של הגיבור עם האנטישמיות הגואה. הלכתי במיטה, מאזור בית הכנסת היהודי העתיק שמאחורי האקשה מארקט לאורך הנהר ואז בשדרה הרחבה, אונטר דן לינדן ועד טירגארטן פארק, שם, בצהריי שבת חמימים של שנות העשרים במאה הקודמת חווה הגיבור ומשפחתו את המהלומה הגזענית. כשהלכתי, הצהריים היו חמים, השמש בדיוק נמלטה מהעננים, המון אדם התרוצץ על פרידריכשטראסה ועל השדרה, הנהר היה שקט, התיירים הצטלמו וגבם לשער ברנדנבורג. בפארק שכבו כמה חבורות על הדשא, זוג הסתתר מאחורי עץ, רוכבי אופניי חלפו במהירות, הכל היה חף מפשע, נאיבי, רומנטי, קורן באותה צורה תמימה של צהרי היום.

זו בדיוק הבעיה. הזיכרון נאבק בהווה, ולהווה ישנם כלים מצוינים וחדים – החושים. בשעות כאלה, שנות הארבעים של המאה הקודמת נראות כמו הזיה, סיוט האפשרי רק על המסך, טעות מוחלטת בסיפור האנושי. בלתי מתקבל על הדעת, בלתי אפשרי. החושים כולם מתמרדים כנגד התמונות שמיובאות מתוך הזיכרון. אבל שוב ושוב נזכרתי מדוע אני הולך, בעקבות המשפחה, האב והאם והילדים, הגיבור ואחותו. כתבתי לעצמי דיאלוג בין האב לאם – הוא רוצה ללכת בשדרה, היא רוצה את גדת הנהר, כתבתי לעצמי את הריצה של הגיבור בין העצים, את המסך הירוק ממנו פורצים צמד נערים שמקללים אותם – יהודים מלוכלכים, שמעתי את הצעקה לפתע בפארק השליו. המסקנה? אולי שרק השפה, רק היא, אמונה על הזיכרון. כלומר השכבות העמוקות שלנו והמפגש של אותן שכבות עם פני השטח, מפגש שמייצר את האמת, האמת ההיסטורית והאמת ביחס להווה, לכן, דווקא שם, במרכז ברלין אחז אותי ייאוש על התדלדלות הקוראים.

עוצמה מן העבר

מי שהיה בברלין מכיר כנראה את אתר ההנצחה המרכזי לשואה: האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בשואה, שנמצאת לשמאל שער ברנדנבורג, כמה דקות מהרייכסטאג, אותו משטח רחב העשוי מלבנים בגדלים שונים היוצרים יחד יער מצבות בגדלים שונים, יצירתו של האדריכל היהודי-אמריקאני פיטר אייזנמן: בית קברות מפלצתי בלב ברלין. בביקור קודם בברלין עמדתי נדהם מול מה שהתרחש בין ועל אותן מצבות: שיכורים נעו בחבורות, נערים זינקו ממלבן למלבן, אב ובתו שיחקו מחבואים. התרגזתי, פניתי לשומר, גבר מבוגר ועייף שלא יכול בשום אופן להשתלט על המרחב, הוא ביקש את עזרתי, פניתי לכמה מהצוחקים והמדלגים הם חדלו בשעה שאחרים התחילו לדלג ולצחק. זה היה אבוד וסימן משהו עמוק על התודעה הגרמנית, החינוך הגרמני, הפער בין מה שעל פני השטח – דיבור תמידי על השואה, מאבק בגזענות – לבין מה שמתחת לפני השטח – שכחה, חוסר רצון להתעמק בעבר, קלות ראש מטרידה ביחס לאשמה. מתוך רצון לחסוך מעצמי רוגז נמנעתי הפעם מלשהות באתר זמן רב.

ישנם שני מוזיאונים מרכזיים לזכר השואה בברלין, המוזיאון היהודי והמוזיאון המצוי מתחת לאותו אתר הנצחה שעליו כתבתי בפסקה הקודמת, אבל איזה הבדל! בראשון, העשוי באופן מרשים יותר, מאסיבי מבחינה מבנית, המצווה השולטת היא חדשנות, ביטוי אישי, לא של הניצולים או התקופה ההיסטורית אלא של הארכיטקטים והאמנים של ההווה. המוזיאון חדשני ושופע רעיונות יצירתיים, אבל דל במפגש עמוק עם השואה. נכון, המוזיאון מתרכז יותר בהיסטוריה של יהדות גרמניה לאורך מאות שנים, אבל גם את זה הוא עושה בחנפנות מסוימת למארחת, גרמניה. לעומת זאת המוזיאון הקטן הרבה יותר, הפשוט והלא מתיימר באתר ההנצחה המרכזי, הוא אחד המוזיאונים החזקים בהם ביקרתי.

הסיבה פשוטה – הקורבנות נמצאים במרכז, לא התפאורה, לא הגמגום ההיסטורי, לא הכמעט-התנצלות, אלא השמות והפנים. החלק המרגש ביותר בעבורי היה החדר ובו עשרות טקסטים – שירים, פתקים, קטעי יומן ומכתבים שכתבו הנרצחים מהגטאות, מהרכבות וממחנות ההשמדה. כמה עוצמה רוחנית, כמה אומץ, איזה ניסיון עיקש ויוצא דופן לשמור על הזהות, על השיחה הרוחנית והנפשית עם העולם גם בצל ומול ובתוך הגיהנום עצמו. כל מכתב וקטע יומן גילה במהירות, בחדות, נפש מלאה ועשירה, עשויה מחלומות ותשוקה וגעגוע וגם ייאוש וחוסר ודאות ולעתים השלמה. שוב חשבתי על השפה, על היכולת לספר, על האפשרות להקשיב, על הדרך היחידה, לטעמי, שבה אנחנו יכולים לדור בעבר והווה. לא צריך פירוטכניקה, לא רהב ולא התיימרות וצבעים עזים. צריך להקשיב, לקרוא ולכתוב. לעבור את הווה עם קולות העבר והניסיון לעצב את העתיד.

יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. "זהו שיר בלי שם המתאר את האאוטיות המיידית של איניות כפייתית" מאיר אריאל

    בר
  2. שווה רק בשביל התמונה המשעשעת של המשורר עטור התלתלים מתרוצץ אחר הנופשים באנדרטה משל היו יונים אנטישמיות.
    ברכות.
    גם אני לא מת על העיר.

    משורר שיצא יאיר לפיד
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *