העיר צ'רנוביץ באוקראינה, הסמוכה היום לגבול עם רומניה ופולין, הייתה בית גידול לספרות העברית. מפה ומרחבי אוקראינה יצאו אלו שהציתו אש חדשה, שחמדו מחדש את העברית כשפת הנפש ולא רק כשפת התפילה והטקס. אבל הבן הבכיר ביותר של צ'רנוביץ' כתב בגרמנית. המשורר פאול צלאן, משורר יהודי-גרמני, הוא אחד מיחידי סגולה, מאותם משוררים שאין דומה להם, סוגה של אדם אחד. השירה שלו קרובה לריקות, תחביר שבור אבל עתיר יופי, כתיבה הנוגעת בקצה השפה ובעצם מבקשת להשתחרר מן השפה, כלומר מן הפרטים. סוכני המציאות שעבור צלאן ודורו היו לרקיעות המגפיים, לפקודות האלימות והחדות, העשן העולה לעבר השמיים הרחבים והייאוש הגמור של מחנה ההשמדה. כמעט אי אפשר להכיל על שירתו את כלי הניתוח והביקורת, כפי שאותם כלים, מאמצים של ההיגיון והמובנות, נעלמו כליל מן המציאות היהודית של תקופת השואה.
לצלאן יש פסל בכיכר בעיר, ביתו מצוין בשלט מיוחד ולאחרונה גם הקימה בחורה צעירה ונמרצת מרכז ספרותי על שמו. בביקורי בעיר, ניסיתי ללכת בעקבות צלאן מבית ילדותו לעבר הרחובות שבהם התבגר. ניסיתי, כמובן ללא הצלחה, לפענח את המראות שהפכו אחר כך לשירת התחינה והשבר הגדולה של המאה העשרים. צלאן עבורי, ועבור רבים אחרים הוא סמן של טוטאליות, של אומץ פנימי יוצא דופן, מוכנות כמעט אובדנית להיות בחוץ, חשוף, גלוי, נטול הגנות בכדי לזקק את הקיום לשורות שיר, אותן התנשפויות דחוסות של בקשה למענה ודרישה לפשר.
לא הצלחתי לגלות את צלאן, הוא הסתתר ממני ברחובות העיר. אבל מול הפסל שלו, על ספסל צבוע ירוק ומתקלף בעוד כלב רזה ואבוד מתרוצץ סביבי ללא מנוחה, התחיל לרדת גשם. פניו של צלאן, שמוטים כלפי מטה, התכסו טיפות. לא בכי היה הדבר שאותו שידכתי לתמונה, גם לא רעננות. משהו ביניהם, ואולי התחלפות מהירה עד שאי אפשר להבחין בניהם. כמו השירה של צלאן, מקום של כאב כמעט בלתי נסבל ואז לפתע, במהירות, מבלי שהרגשת, מתרומם מהשיר ובתוכך מופע צלול של הדבר שמעבר לקיום. קשה לקרוא לו יופי, אולי נכון יותר להשתמש במילה מפגש. הפסל דיבר לרגע.
עוף החול
בית חב"ד בעיר הוא בית הכנסת הפעיל בה. הגעתי לשם ביום שישי בערב וגילתי מבנה חדש, צנוע אבל בעל הדר וגאווה. החלל היה מלא, רוב הנוכחים היו מבוגרים, אבל גם כמה צעירים היו בין המתפללים. עם אותם צעירים התיישבתי אחרי התפילה לשיחה וארוחה בחדר פנימי. בין כמה דברי תורה של צעיר שחזר בתשובה בשם שלמה, ששירת בצנחנים וחי כעת על קו ישראל-אוקראינה, היו שיחות של יום-יום, עבודה ופרנסה, זוגיות ומערכות יחסים. לאט לאט גיליתי, בעזרת הרב המקומי וכמה מהצעירים, מרחב חדש שהפתיע אותי – חיים יהודיים מתחדשים. מין עוף חול המתעורר ממצבור האפר ואין בו תשוקה למהר ולעלות לארץ אלא רצון עיקש להחיות את מה שנדם ונקבר.
הרב הסביר לי שהוא מוצא כמעט מדי חודש יהודים שלא הכיר בעיר. רבים יותר ויותר מגיעים לבית הכנסת. למבוגרים ישנם שיעורים בבקרים והצעירים מקיימים מערכת הדוקה של קרבה ועידוד הדדי. עמדתי מבולבל וחצוי. קול אחד מיהר לדחוק בהם לעלות לארץ. לא ציונות פשטנית אלא התבוננות מפוקחת בהיסטוריה: הנס של קיום יהודי עצמאי הוא יקר ערך, ניסי, ואין לדעת כמה יחזיק מעמד. נדמה לי כמעט מטורף לוותר על רגע היסטורי נדיר כל כך. ומאידך, יכולתי לראות כיצד אותם צעירים ומבוגרים באקלים הישראלי, היו ממהרים להתרחק מהסממנים הגלויים של יהדותם ולהתרווח במנוחה הקשורה לקיום-ממילא של מדינה בעלת צביון יהודי. גם הצעירים עצמם הניחו מולי טיעון דומה. לא יכולתי להכריע. בפעם הראשונה בכל מסעותיי מחקתי את אותה דרישה להצטופפות במולדת העתיקה וגילתי בתוכי כמעט תשוקה להישאר קרוב לתחייה היהודית בצ'רנוביץ.
לא רק בבית הכנסת היו רוב המתפללים מבוגרים. באחד הימים נכנסתי לכנסייה הפרובוסלבית המרכזית בעיר. היה זה יום ראשון והמקום היה מלא. המקהלה שרה והמיסה הייתה בעיצומה. כשהבטתי ימינה ושמאלה ראיתי כמעט רק נשים, מכוסות במטפחת, מממשות את הדימוי המזרח-אירופאי וכולן, כמעט ללא יוצא מן הכלל היו נשים מבוגרות. כמעט ולא היו צעירים במקום, ואם היו הרי שהיו אלו ילדים קטנים שהגיעו עם הסבתא. האם אנחנו מתקרבים לאמונה, לתחינה ולוויתור הנמצאים בלב האמונה, דווקא כשגוף כבר חורק ושומע את צמד הסוסים השחורים כפי שכתב אורי צבי גרינברג, קרבים למוות? האם רק כשמשהו הולך ונשמט אנחנו מחפשים מענה, הוכחה שיש מי שממתין לנו? או שאולי יש פה תמונה של עולם שבו הופכת הדת למבצר שמרני שאינו מסוגל להגיע, רענן ובעל משמעות, לדור הצעיר? האם, בסופו של דבר, מלבד בטקסים החברתיים-דתיים כגון נישואין ומוות, נכשלה הדת בהענקת מרחב מתאים לדור הצעיר ונותרה, כמעט כמו חלל הכנסייה, התרפקות משותפת על עבר שהולך ומתרחק מליבת הקיום?
על צלילי הכלייזמרים
באחד הימים בעיר התקיים קונצרט של מוזיקה יהודית במדרחוב המרכזי של העיר. מעל במה קטנה חגגה תזמורת כליזמרים עם התושבים. מאות עמדו מסביב לתזמורת ולאחר כמה דקות פרצו מעגלים ורבים החלו לרקוד. בכל זמן שהותי בצ'רנוביץ הרגשתי שוב ושוב את הגעגוע של העיר לעבר שלה. בתקופת השיא, היוו היהודים שליש מאוכלוסיית העיר והיו ללא ספק האליטה התרבותית והכלכלית שלה. מלחמת העולם והשואה שרפו את אותה אימפריה תרבותית, העיר כולה נשדדה.
לאחר השואה ובזמן השלטון הסובייטי, הפך בית הכנסת המרכזי, הטמפל, לאולם קולנוע והאירוניה, כך נדמה, חוגגת גם פה. כי הרי יש דמיון רב בין בית כנסת לאולם קולנוע: ההתכנסות המשותפת, המבט המאמין, הקתרזיס הנפשי, החלום. והנה כיום, העיר מבקשת להשיב לעצמה את מה שאבד. כן, אני מאמין להם, למרות שאני יכול לשמוע עד לפה את צקצוקי הלשון של הקוראים. בפעם הראשונה הגעתי באירופה למקום שאני רואה ומרגיש בו כנות ויושר ברצון למפגש מחודש עם התרבות היהודית. בכלל, במסעות באירופה, מפעם לפעם אני שומע את אותו צער כנה על היהדות האבודה, על מפגש התרבויות, על הלהט התרבותי והיצירתי שפרץ פעמים רבות מהקהילות היהודיות. לא הבנה מלאה יש פה, ובמקרים רבים עדיין נשמעות אותן זמירות גזעניות, אבל בצ'רנוביץ מבקשים שוב את הכליזמר המר-מתוק.
המוזיאון היהודי הקטנטן בצ'רנוביץ הוא, כמעט כמו כל דבר היום באוקראינה, יוזמה של אדם עשיר. במבנה הקהילה היהודית, שהפך היום למרכז תרבותי, יש מופעי תרבות, חוגי ריקוד ויצירה שוכן אותו מוזיאון זעיר. המוזיאון הזה הוא מסע דחוס ומרתק בעבר היהודי של העיר ומשמש מיקרוקוסמוס לעבר היהודי האוקראיני כולו. החל מהחסידויות שפרחו באזור דרך הדיאלוג בין הקהילה הליברלית לאורתודוכסית בעיר ועד לתחיית הספרות והשפה.
בצ'רנוביץ, בשנת 1908, נערך קונגרס יוצא דופן סביב השאלה מה תהיה שפת התחייה הספרותית – יידיש או עברית. באותו קונגרס החליטו להעניק לשתי השפות מקום, אבל ההיסטוריה בחרה אחרת. בתקופת השיא של העיר התהלכו בה רפורמים וחסידים, קומוניסטים ובונדיסטים, ציונים, סופרים ומשוררים, חזנים מפורסמים: עושר יוצא דופן, מסחרר ממש. המוזיאון מעניק מסע בתוך אותו שפע ומרסק את אותו שפע אל החומה המבוטנת של מלחמת העולם השנייה. השריפה כילתה הכול.
רק כשהגעתי לבית העלמין היהודי, רק אז, מול אלפי המצבות, מול בית ההספד היפיפה והשבור, רק מול הפסוק המחוק אך עדיין נראה "ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מבורך", רק שם כשצעדתי זמן רב בין מאות השורות הצלחתי לראות לרגע, כמעט, את המולת צ'רנוביץ' היהודית, המלאה, הלמדנית, הספרותית. אבל אותה המולה מלאת חיים נתקלה שוב ושוב במצבות הקרות, המתקלפות אשר ביניהן צומח עשב ללא הפסקה, כמו מבקש לכסות על העבר היהודי והן, המצבות, נאבקת בעשב ומתרוממות שוב ושוב. הנה צ'רנוביץ של ימינו חשבתי, הנה הוויכוח הפנימי והבלתי פתיר שלי, העשב שמכסה, אותם יערות מסביב למחנות ההשמדה, אותה אירופה שביקשה למחוק ואותה יהדות שמתרוממת שוב, למרות הכול.
