נושא הלפיד

באמצע המאבק עם מלאכו של עשו, מגיע יעקב פתאום לתובנה עצומה שמביאה לו ניצחון. תובנה שיכולים ללמוד ממנה מוזיקאים, יצרני קולה וגם אנחנו. יוסי בבליקי על פרשת וישלח
נושא הלפיד
1. האבק של אלול שעבר

גם מי שאוהב את הקיץ, שונא את היתושים ופוחד מן האבק. הבוקר הצהוב והמאובק ההוא באלול האחרון יצא מתוך סרט אפוקליפטי שאפילו הבמאי שלו לא לקח ברצינות. מה שהיה עוד יותר מפחיד בשבוע האחרון שלפני ראש השנה, היה האופן המאוד מחשיד שבו החזאים הרימו ידיים. אף אחד לא ידע למה האבק הזה כאן וכמה זמן הוא הולך להישאר. ווינט במבוכה. העיתונים הגדולים כותבים, אבל לא כותבים את מה שכולם חושבים. האמת היא, שמאז מחאת האוהלים לא זכור לי מצב כזה שבו התקשורת אומרת משהו בשביל לא להגיד משהו חשוב הרבה יותר.

שאין עצה. ושאין תבונה. ושמשהו אחר, גדול, מפתיע, מתחולל כאן ולא ממש סופר אותנו בני האדם כגורם דומיננטי באזור. הנטייה של הממסד, כל ממסד, היא לשדר שהעניינים בשליטה. שאנחנו יודעים מה נעשה. ושיש לנו פתרון. הנטייה של התנ"ך היא להגחיך את הטענה הממסדית הזו. להשמיט את הקרקע מתחתיה. ואין כמו אירוע אקלימי הגון בשביל להשמיט את הקרקע מתחת לרגליו הדורסות והבטוחות של האדם.

תשאלו את פרעה.

2. אבל מה טוב בזה?

באותו שבוע צהבהב ומדכא, נתתי הופעת יחיד סגורה, על סף החשאית, בסלון בלב תל אביב. בגלל שידעתי בערך איזה סוג אנשים הולך להגיע, הרשיתי לעצמי דבר תורה בין השירים. ראש השנה עמד בפתח והיה לי משהו שצריך להיאמר בענייני אבק.

"בואו נמשש קצת את האבק התוקפן הזה", הצעתי. הנה בבראשית ל"ב, מתואר העימות בין יעקב למלאך כך: "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". מה זה להיאבק? מנחם פירש: "ויתעפר איש. שהיו מעלים אבק ברגליהם על ידי נענועם". על פי הפירוש הזה, מאבק הוא מלשון אבק. העלאת אבק על ידי מעשה המלחמה. כל מי ששירת פעם בצבא במזרח התיכון יודע מה זה לאכול אבק, כך שהקשר בין המאבק והאבק עדייו חי ובועט גם במציאות ימינו.

אבל יש עוד פירוש למאבק, והוא בא מלשון אביקה, עניבה, או התקשרות ואפילו חיבוק. שהרי אנשים או צבאות שנאבקים נוגעים אחד בשני. פיסית ממש. או בשלט רחוק בדרך טכנולוגית כזו או אחרת. ובכל מקרה כל מאבק הוא דרך בטוחה ולא נעימה של העברת אינפורמציה.

אם מחברים את שני הפירושים הללו יחד, מקבלים תוצאה מעניינת. כיוון שאם מאבק הוא סוג של חיבוק, או התקשרות, הרי שהאבק שעולה מהמגע המורכב הזה של מלחמה וזרימת אינפורמציות, יודע לספר משהו על שני הצדדים. אולי אפילו לסכם את איכות החיבור שביניהם.

אבל אנחנו לא שם עדיין, להירשם לאקדמיה למדעי האבק. לחילופין, אנחנו מעדיפים להילחם עד מוות על כל גרגר אבק, סנטימטר עפר, ולכלות את הזמן ואת הזולת על כל מה שהזמן והרוח יפזרו ממילא. זה מה שיעקב מבין במפגש עם המלאך – מלאכו של עשו. מפגש שמתחיל במאבק ומסתיים בהבנה חדשה שתשנה לנצח את מהותו של יעקב. את התפיסה העצמית שלו. מיעקב לישראל.

3. המאבק

על מה אנחנו בעצם נאבקים? אנחנו מתחרים על מקום בתוך היחסיות. תהיה דוקטור בחברה של בעלי תואר ראשון ואתה על הגובה. בעיר של פרופסורים ישלחו אותך לטאטא רחובות. אנחנו מדברים בסך הכל על חתיכת נייר מודפסת, אבק. אבל האבק הזה משקף את התחלקות המשאבים בין האנשים, ובעולם החומר המוגבל – הם מתחלקים האחד על חשבון השני.

יעקב ועשו, כבר מהבטן, הם אחד על חשבון השני. "לאום מלאום יאמץ" נאמר בנבואה לאם התאומים ההרה – כלומר, כל אחד מהם יבנה מחורבנו של האחר. ועד למפגש הזה של יעקב עם מלאכו של עשו, הבן הצעיר מצליח להעביר לטריטוריה שלו עוד גרגר אבק ועוד אחד מהמגרש של עשו. קודם הבכורה תמורת נזיד עדשים. אחר כך הברכה של האבא. עוד חייל ועוד צריח ועוד רץ בשחמט.

עד שבשיא פרשת וישלח, רגע לפני המפגש הדרמטי עם האח הבכור המופסד, אחרי שהתפלל לאל להצלה, שלח מתנות ודורונים והכין את המשפחה לקרב בלימה, יעקב נותר לבדו להיאבק במלאכו של עשו. בתכונת העשו. בעשוויות.

והוא יכול לה. אבל במפגש הזה עם המלאך ה"נורא" הוא מגלה גם משהו חדש ומפתיע. שהמלאך כלל אינו נורא. ושבמבט רוחני, מבט "מלמעלה", הכל בעצם משחק תפקידים. "למה זה תשאל לשמי?" עונה המלאך כשיעקב מבקש לזהות אותו. כלומר, עזוב, אני משתנה, והשם שלי משתנה, על פי השליחות. על פי הצורך. התכונה הנדרשת מפעילה אותי אבל אני לא התכונה.

4. אבק ואבוקה

ההכרה שהמלאך של עשו הוא בסך הכל – מלאך בתפקיד "המלאך של עשו" – היא קומה רוחנית חדשה בהבנת התופעות. אבל נראה לי שהחידוש הגדול הוא עצם חווית המאבק עם מלאך. על פי המסורת הרי, מלאכים עשויים אש. בניגוד לעפר או לאבק, לאש אין הפסד. נתת אש למישהו – הוא הרוויח אש ואתה הרווחת שהאש שלך התפשטה עוד. מהסיבה הזו כנראה, האש נחשבת לממד הרוחני הכי קרוב לחומר, או להיפך, לחומר הכי משיק לרוח.

ולכן, על פי חוקי האש, חוקי הדעת וחוקי הרוח – מאבק או התקשרות, בין שני אישים, דעות, או רוחות, יוצר אבוקה. אש גדולה. ולא בלבד שזה לא חסר וזה לא חסר, אלא שזה שנתן – האש שלו חיה אצל זה שלקח. מכאן, בעולם הדעות, כשארצות הברית מייצאת את תרבות הקוקה קולה למשל, היא לא מתחסרת בקולה אלא מתפשטת כתרבות רבת השפעה. וכששיר של להקת פופ מורד באופן בלתי חוקי, נניח, בעשרה מיליון הורדות, אז זה לא הוגן אמנם ובלתי מוסרי, אבל זה אומר שהלהקה והשיר התפשטו כאש בדעתם ובתשומת ליבם של ההמונים.

חוקי האש החדשים, שלפיהם המאבק הוא לא על אני-או-אתה, אלא על הרעיון שאני נושא מול הרעיון שהזולת נושא, כשהשאיפה שלי היא "להדליק" את הזולת בדעה שלי, או, מוטב, להתאחד כאבוקה על דעת שמכילה את שנינו, מהדהדים לנו היום בכל שדה פעילות אנושי. אני נוטה להניח שההבנה החדשה שנולדה ביעקב עקב המאבק עם המלאך – שהכל משחק תפקידים, ושבאמת, נתינה היא התפשטות ולא חסרון וצמצום – הייתה הניצחון הגדול שהפך את יעקב לישראל.

5. ועוד משהו

והנה רבי נחמן מברסלב שהבין באש, אמר שהדעת של האב או המורה שמתגלמת אצל הבנים והתלמידים (ובוודאי שגם הבנות והתלמידות בזמננו) היא השארות הנשמה שלהם ממש בעולם הזה, גם בשעה שהנשמה כבר מזמן בעולם הבא. וזה בכלל מאוד מרפרש ומעניין לתפוס את עצמי כנושא הדעת ולא כדעת עצמה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *