בכל ערב במקלוד גאנג' הקפדתי להגיע למנזר המרכזי, ליד ביתו של הדלאי לאמה, באזור השעה שש בערב. באותה שעה עורכים הנזירים את הסיכום היומי – "סדר ערב" אם תרצו. בלימוד הזה, לאחר שירה מדיטטיבית של מנטרות ופסוקים, הם פותחים בוויכוח, במטרה להטמיע את מה שנלמד. הנזירים פורשים טענה ואז מוחאים כף אל כף, ספק סימן קריאה ספק צליל המבקש התעוררות וריכוז. חזרתי, כמובן, לימיי בישיבה, לסדר ערב ב"נתיב מאיר", בבית המדרש המואר והעצום, לרחש הלומדים וקול חריקת הסטנדרים על הרצפה. השעה הייתה דומה וגם הניגון היה דומה: ניסיון להבהיר משהו תוך פיתול שלו סביבך בניגון. אבל דבר אחד, מרכזי, בולט, היה שונה: אצל הנזירים הטיבטיים, הלימוד מלווה בחיוך, בתנועות גוף ילדותיות, במרדפים קטנים האחד אחרי השני, במשחק עם ילדים שעוברים בסביבה, ולפעמים בפרצי צחוק גלויים. בבית המדרש, אולי בגלל החלל הסגפני יותר, או אולי בגלל המרוץ התמידי להספיק עוד, היינו רציניים וחמורים הרבה יותר. הערב ירד והחושך גירש אותי מהמקדש, ובכל זאת, געגוע לאותם ימים עבר בי. הרצינות והרצון העז להגיע לאנשהו, הביטחון שיש לאן להגיע – היכן הם?
ספקנות מערבית ותשובה מקומית
באחד הימים נסעתי למקדש הינדי המוקדש לאלה צ'מונדה, אלה המקושרת להימלאיה. המקדש יושב על פלג קטן של נהר, מרחק שעתיים מדרמסלה, ומלא בפסלים גדולי ממדים וצבעוניים היוצרים תחושה של לונה פארק מיתי. ביציאה ממנו, ראיתי אישה צעירה, בשיער שחור וסרי אדום שמטילה את עצמה שוב ושוב על רצפת האבן, מטלטלת את גופה ומשמיעה קולות עמוקים. מסביבה ישבו במעגל שורות של אנשים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. הם המתינו שהאישה תחדל ואז לחשו לה שאלות והיא, מתוך טרנס עמוק, החלה עונה להם תשובות. מדי פעם קולות הסכמה עלו מהמעגלים, ומדי פעם היא טלטלה את גופה שוב.
חקירה מאוחרת גילתה שזהו מופע מוכר ומקובל בהודו: שמאנים שמדברים את דברי האל ותרבות של קהל הפונה אליהם לקבלת מענה. האל, מסתבר, הוא שליט הכפר וכוחו עדיין נמצא לפני הפוליטיקה המקומית. המופע המיסטי היומיומי והמובן מאליו, מעמת את הצופה עם מערכת ההתנגדות המערבית-חילונית שמושרשת בו: אותו בוז למופעים מוחצנים, אותה התנשאות אינטלקטואלית-מדעית על מערכת חברתית עתיקה ושמרנית. גם בי עברו ספקנות ואולי אפילו לעג מהיר, אבל כל אלו התמוססו מול הלהט והכנות, ויותר מזה, מול האיכות הנפשית והחברתית שראיתי מולי: הקלה עמדה על פני השואלים כשהם קיבלו מענה.
ג'יי מקליפורניה
באחד הבקרים, כשהתיישבתי לכתוב טור ל"ליבא", פגשתי את ג'יי – אמריקאי בן שבעים, תושב קליפורניה בעבר ומתגורר בטירוונמלאי – עיירה בדרום הודו, בימינו. העיירה הזו היא מרכז רוחני חשוב ודחוס, המלא, בעונה, במורים וגורואים, באשראמים ובתלמידים. ג'יי הוא תלמיד של פפאג'י, גורו הודי שכבר אינו, אשר סחף מערביים רבים. בביקורי הקודם בהודו, פגשתי לא מעט מחסידיו, אבל לא עליו אני מבקש לכתוב, אלא על ג'יי, או נכון יותר, על המראה ששמה ג'יי. בכל פעם שאני פוגש אדם כמוהו, כלומר מי שמקדיש את חייו לחיפוש רוחני, מי ששינה לחלוטין את חייו בשם אותו חיפוש, מי שנותר נאמן לאותה חוויה נערית במקצת אבל כנה ואמיתית של תשובה הממתינה להתגלות, אמת מקיפה שנמצאת אצל המורה או בטקסט או בטקס, מי שמקדיש את חייו לשביל הארוך בדרך לאותה "שנגרי-לה", ארץ אמת מובטחת, אני נמלא ספקות ובלבול, ביקורת עצמית ותחושת תבוסה.
דמותי הישנה, זו שהסתובבה בהודו במשך כמה שנים, תרה אחר מענה – מרימה פתאום ראש, גוערת בי, מוכנה לשרוף שוב הכול כדי לחזור לדרך. דמותי העכשווית, כפי שהיא משתקפת לי פתאום אל מול ג'ו, היא עייפה, מרוצה מעצמה, בטוחה מדי, מפונקת. דמות שרק מתבוננת מבחוץ אבל אינה נותנת את עצמה באמת לחוויה הדתית, לאמת, לחיים המלאים של העירות וההכרה המלאה.
ג'יי עזב את המולדת, עבר להודו, גר בתנאים פחותים, ועדיין קורן מאותו חיפוש שיש בתוכו אושר. לא רק ג'יי מחזיר אלי את הדמות ההיא, הרזה יותר שלי, אלא חברים אחרים שנפוצו לכל עבר, מחפשים אחר מענה בהינדואיזם, בבודהיזם, בסופיות, בחסידות, בחב"ד, במאה שערים, בבתי המדרש. אני שומע מקהלה שלמה שמלווה אותו, מקהלה מאשימה, ששואלת שוב ושוב היכן הנחתי את הרעב למשמעות. אני שומע אותם מתעוררים ומדברים בקולות הניגון והמנטרה, ואין לי תשובה טובה בכדי להסות אותם.
ועוד דבר שאבד
באחד הימים עליתי במעלה הכפר בגסו, לבקר בחדר שבו התגוררתי לפני יותר מעשור, בחור צעיר אחרי השירות הצבאי. מצאתי שהכל נותר כמעט כשהיה. האישה שאירחה אותי אז, הייתה שם גם עכשיו ואיתה החותנת שלה, בחורה צעירה שהצטרפה למשפחה לפני כמה שנים. עוד אכתוב על ההלם שאחז בי מול החדר שבו ישנתי, החדר הצר והמלוכלך, תזכורת לחיים אחרים, אבל מה שהיה דוקר עוד יותר הייתה ההתנפלות שלהם עלי כמי שיכול להוביל אותם לאופק כלכלי אחר. הם רצו שותפות, מישהו שישקיע. הם נותרו מאחור בעוד הכפר כולו התמלא גסט-האוסים, מסעדות וסוכנויות נסיעות. כולם סביבם הספיקו לעלות על הרכבת ואילו הם עוד מטפלים בשדה קטן, מנסים לתחזק חנות זעירה במעלה הכפר. זו היתה בשבילי עדות מזעזעת על חיסול של כפר אחד בהימלאיה על ידי המנוע התיירותי העצום. לא נותרו בכפר כמעט עובדי אדמה, רועים, כאלו שעסקו במלאכות הישנות – כולם רוצים את הכסף הזר. גם אותה משפחה שאליה נמלטתי אז, כי ביתם היה מרוחק וחייהם היו קרובים במשהו לעבר. זה שכאן כבר אבד.
