בשבח הרוגז

אתה לא יכול לתקן כלום אם כלום לא מרגיז אותך, ומה שמרגיז אותך יהיה תמיד מה שקרוב, דומה ואהוב. יוסי בבליקי עם יעקב, יוסף ושיר חדש שעומד לצאת
בשבח הרוגז
1. המרחק הגלקטי

תכף מוציא שיר חדש. בינתיים מוציא את הנשמה. בספירה לא מוקפדת, "העגורים" הוא הסינגל מספר 126 שאני מעורב בו, אם כיוסי, אם כפונץ', אם מאחורי הקלעים ואם בקדמתם. בשלב הזה אני אמור להיות רגוע. כמו יעקב אבינו אני מדמה שבשלב הזה כבר אשב לי שקט ושלו באולפן ואשחרר שירים יפים לעולם ובלילה אלך עם זוגתי או עם חבר להרים כוסית ונלך לישון שבעים ומרוצים מהיום שעבר וסקרנים לגבי היום הבא. וכמו יעקב קופץ עלי רוגזו של השיר. רוגזו של הלב. רוגז שאתה מרשה רק למי או למה שאתה אוהב.

שיר חדש זה המון סידורים. הבטן פרפרים. הלב רוצה. הראש שואל: מה אתה רוצה? הרי השיר הוא אותו שיר. ועשיר גדול כבר לא תהיה משירים כאלה. ואתה גם ככה מוקף באהבה. מה אתה רוצה? האם אתה יודע מה אתה רוצה? מה חסר? מה המרחק שצריך לסגור?

אבל מי ידע לסגור ולעבור את המרחק הגלקטי שבין הראש ללב? אם למדתי משהו בכל השנים שלמדתי, זה שאתה יכול להבין הכל. וללמד את כולם במה שהבנת. אבל עד שזה לא יורד ללב, לרצון הפנימי האמיתי שלך, לא הבנת כלום.

2. העצה של דנה

כמו אנשים, שירים נחשפים בשלבים. לפני ששיר חדש נחשף ממש בפרהסיה, הוא כבר מוכר ומושר בפי בני המשפחה או השותפים לדירה שסופגים את כל השבבים, ומנוסה על חברי הלהקה ועל המפיק המוסיקלי. יש שירים שמהרגע הראשון, עוד לפני העיבוד וההלבשה, מסומנים ככאלה שאנשים יאהבו. מניסיון, זה הכי מסוכן ומעקר לסמן ככה שיר. ונורא קשה לנפנף מחמאה שכזו מהראש כשאתה מגיע עם שירך החדש והשברירי.

אבל טוב שיש חבר, חברה, שותף, מישהו שאפשר לסמוך על הטעם שלו. זכיתי לטובים ביותר. אחת הטובות ביותר היא דנה בקר, חברתי הטובה וחברת הכבוד של להקת פונץ'. פעם כששמענו יחד שיר של נירוונה דנה אמרה: שיר מצליח זה שיר שנשמע לך מספיק מוכר מהפעם הראשונה בשביל שתתחבר אליו, הוא חייב להיות דומה קצת למה שאתה מכיר, אבל לא כל כך דומה ומוכר באופן שתגיד: אה, שמעתי את זה כבר".

אני רואה את ההגדרה הזו של דנה כמדויקת להפליא. בשירים. וגם בשירת החיים.

3. תולדות יעקב יוסף

כבר בשם יוסף מגולם המתח הזה שבין דומה ללא דומה, שבונה כל תולדה וכל פרק חדש בעלילה. פרשת וישב נפתחת בשיא המתח. "אלה תולדות יעקב יוסף…" ארבע מילים כשלעצמן שוות מלחמת עולם בתוך המשפחה. אבל בטוב וברע, מעכשיו יוסף הוא השיר החדש. הסיפור הבא. הוא מגלגל את העלילה.

בבראשית רבא עמדו על הדמיון בין יעקב ליוסף, שהופך אותו לתולדה: הדמיון הפיסי המושלם, אור הפנים הדומה, הביוגרפיה שמזכירה – זה נשטם (היה שנוא) וזה נשטם. זה גלה וזה גלה. זה אחיו (עשו) ביקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו. וברור גם שארבע עשרה השנים שיעקב השקיע כרועה צאן לבן, עד שיוסף נולד לרחל, הפכה את יוסף ליקר ולאהוב על אביו. אנחנו בנויים להעריך ילד, שיר, בריאות או פרנסה – כל דבר בעצם, על פי גודל המאמץ שהשקענו בו.

אז יוסף מספיק דומה ליעקב בשביל לקבל את המקל. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שיוסף גם קצת דומה ל…עשו, הנגטיב המוחלט של יעקב. הוא גנדרן כמו עשו, ילד של אבא כמו עשו. זה לא סתם שרבותינו אומרים שיעקב ביקש לשבת בשלווה וקפץ עליו רוגזו של יוסף. דווקא של יוסף. כי אם הוא היה דומה שתי טיפות מים ליעקב, לא היה רוגז לקפוץ, ואם היה רק רוגז ושוני, לא היה מקום לתולדה.

הרעיון התמיר של התיקון שמגולם בסיפור תולדות יעקב הוא שאתה לא יכול לתקן כלום אם כלום לא מרגיז אותך. ושאתה לא מסוגל לתקן אלא את מה שהכי דומה ומושג וקרוב אליך. ושמה שאתה הכי אוהב הוא מה שהכי יכאיב. ושכל זמן שכואב לך זה אומר שאתה אוהב ומתקדם.

4. לראות את הריח

ועכשיו כשאתם שוקעים ונאנחים מול סוף הפסקה הקודמת, צריך לזכור עוד רמז קטן בדרך, שזרוע בפרשת וישב, שכמו כל מה שקשור ביעקב אבינו, רובה ככולה פצע ותלאה.כזכור, לאחר שיוסף מופשט מכתונת הפסים שלו ונזרק לבור הנחשים והעקרבים, עוברת לה לפתע אורחת ישמעלים שמובילה מיני בשמים ואת העלילה כולה למצרים.

רגע לפני שיוסף יימכר ויועמס על העגלה המבושמת, מבחין רש"י בפרט מפוקפק: ממתי שבטי המדבר סוחרים בבשמים? יש להם עסקי נפט. או שמנים. ואם בכל זאת בשמים: מה אכפת לנו? אלא, פותר רש"י את הסוגיה – כדי שאותו צדיק (יוסף) לא יריח ריח רע בדרך הארוכה והמדברית למצרים.

ואתה שואל: זה מה שיפריע עכשיו לצדיק יוסף, בן התפנוקים, שמובל ערום ועריה לשבי ולעבדות במצרים? הריח? הריח משנה?

אבל זהו, שהריח מאוד מאוד משנה. והכתוב מרמז כאן לעניין עמוק מאוד: שאם אתה עושה משהו נכון, או נמצא בדרך נכונה (נגיד, הוצאת שיר חדש השבוע…) – והרי ברור שהתלאות ישטפו ושאנשים יגידו ככה וככה ושייראה שהכל הולך הפוך. שים לב לריח. תראה אם זה מריח לך טוב. האנשים סביבך. הפעולות שנעשות. בדוק את האווירה. משש את הארומה. כי הריח, במובן הפיסי והמושגי, מלמד המון על המקום האמיתי שנמצאים בו. גם כשהעיניים מפספסות.

יוסי בבליקי הוא מוזיקאי, איש להקת פונץ׳, ושדרן רדיו

לטורים קודמים של "תלמוד בבליקי", לחצו כאן

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *