על צומת דלהי-בנגקוק

ברגע המעבר הזה, בין מקום של עומק ואיפוק אל זירה צעקנית ומטושטשת, אתה יכול להבין מי אתה במסע הזה. יונתן ברג חוצה את הגבול מהודו לתאילנד
על צומת דלהי-בנגקוק

הגענו לדלהי בשעת ערב מאוחרת, וביקשנו מהנהג לקחת אותנו למיין-באזר, האזור בו ממוקמים ההוסטלים והמלונות הזולים בדלהי. מיד עם הפנייה לעבר הרחוב מתחנת הרכבת ראיתי את מה שרק נרמז קודם – הודו בעיצומה של מהפכה. הכביש היה מלא בשלטי ניאון עצומים, סלול, כמעט נקי. האורות הפכו את המיין-באזר לשותפה טבעית של טוקיו, בנגקוק, הונג-קונג, או לפחות רצון להיות שכנה של כל אלו: חשמל חזק, עוצמה ויזואלית, הכרזה על חיי לילה ונהנתנות.

כל זה לא היה קיים לפני עשור. אני זוכר את הלילה ההוא לפני 12 שנה, את ההלם מהרחוב המטונף, מהחושך, מהעליבות. אני זוכר את רז, אותו חבר מבריסטול, שפגשתי אבוד על הרחוב הראשי בבוקר למחרת, מחפש בירה קרה ביום לוהט ולא מוצא אחת כזו – כל זה נראה כמו בדיחה רחוקה כיום. דלהי מתעוררת מרבצה ומתחילה לרוץ, הודו כולה רצה. התחושה הזאת עוד התעצמה ככל שהימים עברו. לשמחתי, דרך חנה הנפלאה והמסורה – האחראית על התרבות בשגרירות בדלהי שעושה עבודה מרשימה בהבאת תרבות ישראלית להודו ובעלה הסופי-יהודי אחיה, הצלחנו לקבל הצצה לדלהי של המעמד בינוני-גבוה, על אתרי הבילוי דמויי נווה-צדק, בתי המלון בהם פתיחות ומסיבות, הפאבים בקאנוט פלייס. לכמה ערבים המרחק בין תל אביב לדלהי התקצר.

כל זה התמוטט כשפגשנו לארוחת ערב זוג סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה על שם סוניה גנדי, מוסד הידוע בכך שהוא מאכלס ארגוני שמאל, מקום מהפכני בנשמתו. הזוג הזה הוא זוג יוצא דופן, שמספר אולי את הסיפור של הודו העכשווית, זו שקרועה בין דלהי המתעוררת לבין עיוות המעמדות. הבחורה היא נוצרייה מקרלה, האזור האמיד של הודו. היא אינה רוצה ילדים (כרגע), מסורה לעבודה עם ארגוני סיוע לנשים, מקדישה את עצמה לחזון הפמיניסטי. הוא, בן ל'דלתים', הקסטה הנמוכה. משפחתו המירה את דתה לבודהיזם בהנהגתו של אמבדקר, המנהיג הגדול של הקסטה הנמוכה ומי שהתבקש על ידיי גנדי לכתוב את החוקה ההודית, שבמהלך אמיץ, נבון, מעורר התפעלות המיר את דתו ואת דתם של רבים אחרים מן הקסטה הנמוכה לבודהיזם, ממשש את דרכו של הבודהה בדבר השוויון בין בני האדם.

המשפחה שלה אינה יודעת על הקשר ביניהם. כן, בהודו של שנות האלפיים, בליבה של דלהי המתפתחת, הקסטות, הגזענות, ההתעמרות והאלימות חיים וקיימים, מנהלים את חייהם של צעירים, דוקטורנטים מבריקים כמו הזוג שישב אתנו לארוחת ערב במזנון של האוניברסיטה.

מה המסקנה מן הפער העצום שחווינו בין דלהי של הלילה לדלהי של היום, בין הברים והמסעדות וקבלות הפנים עם האוכל המשובח לסיפורים ששמענו מהם על ההתקפות על נשים, ההערות הגזעניות בתוך האוניברסיטה ומחוץ לה, על העובדה כי הבחור הוא היחיד ממשפחתו המורחבת שהגיע לאוניברסיטה, על הכעס הדחוס בתוכו כלפי המדכאים, כעס חי ועכשווי. על המהומה שהתרחשה בימים שבהם היינו בהודו – רצח של סופרים שהעזו לדון ברעיונות הקשורים להינדואיזם?

אולי רק שאיפור- אורות ניאון ופרסומות, כבישים חדשים ומלונות מפוארים- אינו יכול לכסות את הפנים לאורך היום כולו ובסופו של דבר האמת מתגלה. יותר מזה, תמיד, כך נדמה, כשהפער בין היום ללילה גדל, המקום נמצא בסכנה גדולה יותר. האינדיקציה לבריאות היא קרבה, האינדיקציה למשבר הוא המרחק. ו

מה באשר לרחובות הרחוקים של תל אביב וירושלים? האם אצלנו ישנה התקרבות או התרחקות, האם השבטים השונים שלנו מדברים אחד עם השני? האם המרחק בין תל אביב, הדימוי החילוני שלנו, לירושלים, הדימוי הדתי, קטן או גדל? כי יותר מאשר הממון ויותר מאשר המעמדות הכלכליים שמעצבים במידה רבה את חיינו, הלילה והיום שלנו קשורים, עדיין, לרוח יותר מאשר לחומר ונדמה ששיחת הצעקות שלנו דומה מדי לפערים שהדוקטורנטים הציגו מולנו ורחוקה מאותה נינוחות של דלהי המתעוררת.

מקום של לילה

למרות מה שכתבתי על אורות הניאון והברים של דלהי, המעבר מדלהי לבנגקוק יוצר הלם מהיר וחריף. בתוך כמה שעות טיסה, מציאות מתחלפת במציאות ולמרות הגבול המשותף, מדובר ביקומים נבדלים. כל מה שנותר מאחור עם מעבר הגבול בהודו, חוזר בעוצמה רבה עם הנחיתה בבנגקוק. הדבר הראשון והבולט הוא המפגש המחודש והדי בוטה עם המיניות. הודו, באופן כמעט פלאי, אינה עסוקה במיניות כמעט בכלל. כמובן שישנו מתח, תמיד יש מתח, אבל היא מקפידה להתחמק מביטויים ישירים של אותו מתח. בכל מקום כזה, שבו המתח אינו בוטה, נולדת הארוטיקה, הרמז, הגישוש, הבושה, התכונות הצנועות יותר של המתח המיני שהופכות אותו למעודן ונעים במקום מתסיס ואגרסיבי. ממילא, גם המפגש שלנו עם עצמנו שונה לגמרי במרחק שבין ארוטיקה למיניות: בראשון יש מקום להתבוננות והרהור ובשני אנחנו מותקפים במהירות ודחיפות, כמעט ריקים ממבט והתכוונות.

בנגקוק נקייה לגמרי מרמיזות, היא מבקשת להתקיף. יודעת כי בסופו של דבר ההתקפה ממוטטת את ההגנה המוסרית של האדם, שלבסוף הוא יסתחרר. זה הזכיר לי את הימים הרחוקים שבהם עזבתי את הישיבה ונעתי, מתקרב יותר ויותר, לעולם החילוני. אותה הגנה שהיתה בישיבה בכל הנוגע למתח המיני (הגנה מוגזמת, שיצרה גם היא עיוותים) התפוגגה. הייתי לבדי, עובר מבית וגן למרכז העיר בירושלים, פוגש לפתע את כל מה שלא הצליח לחדור את קירות הישיבה. נהדף לעבר הבלבול והגישושים של גיל ההתבגרות.

לא היה דבר שהבדיל בין העולם ממנו באתי לעולם שאליו התקרבתי יותר מהיחס לגוף. אם יש שחרור, או אשליית שחרור בכל הנוגע ל"חזרה בשאלה" (מונח מגוחך ומוטעה) הרי שזה הגוף והשחרור שלו. הגוף הוא אתר המאבק הגדול שלנו בחיים הדתיים-רוחניים. מקום שהוא עדות למאבק בין התכונות שאנחנו משייכים להתעצמות הרוח – עידון ואיפוק למשל – לבין הפראות והלהט שאנחנו מצמידים להתרחקות לעבר התשוקות. הגוף, בגיל 16, היה נייר הלקמוס של השינוי המטלטל שעברתי והנה עדיין, עשורים אחר כך, ממשיך הגוף להיות המדד המדויק ביותר למקום ולזמן שאתה נמצא בתוכם. הקשב לו, ותדע היכן אתה עומד.

למרות צעקות החופש שבנגקוק מבקשת להרעיש בהן, במעבר מהודו לתאילנד חוויתי רק מגבלות גופניות חדשות, כבדות במקום תחושת חופש, תחושה של ירידה לעבר מקום נמוך יותר, מפותח פחות, כזה שבטוח בעצמו פחות. מקום שמטשטש את הקיום הרוחני שלו, הבודהיסטי במקרה הזה, באותה אווירת קרנבל ומסיבה שפועמת באתרי התיירות ושולחת את גלי הקול שלה לעבר העיר כולה. השחרור והחופש ממלאים את המחשבה שלנו על "נופש", אותו דבר שקורה בתאילנד, שאליו בנגקוק מכוונת ושכמעט ואינו קיים בהודו.

השהות בבנגקוק החזירה אותי לא רק לגיל 16 בכיכר ציון בירושלים אלא לשרשרת צמתים ומאבקים לאורך החיים. וזוהי אולי המפה הנוספת שיש לכל אחד מאיתנו בכיס – מפת המאבקים או המפגשים עם הגוף. התנועה בין דלהי לבנגקוק בתוכנו: בין המקום המעודן למקום הפרוץ, בין האיפוק והריסון, שבתוכם, לפעמים בעוצמה רבה יותר, נולד המתח, לבין השחרור, ההישמטות לעבר הרחובות הגלויים כל כך של ההזמנה והפיתוי.

במסע, האפשריות תמיד מוקצנות, נדחפות לקצה. אותה בדידות ארוכה שאין מי שיראה אותה, אין מי שיהנהן בביקורת, אין מי שיגיד לך לא, מאלצות אותך לבחור, להחליט באיזה שביל אתה צועד. הרגעים החזקים ביותר של מפגש עם פיצול דלהי-בנגקוק פגשו אותי בטיולים, בקולומביה, בפרו, בברזיל, בגרמניה, בהולנד, בבנגקוק. זוהי עוד סיבה לצאת למסע: לפגוש באופן גלוי ושלם את מי שאתה, את המקום שבו אתה עומד. המסע הוא תא וידוי שאין ממנו הימלטות, אתה יכול לספר לעצמך שאתה יציב, שאתה חזק, שמור, מתוקן, אבל רק כשאתה יוצא לדרך אתה יודע אם העיר הפנימית שלך היא דלהי או בנגקוק.

יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *