במעבר חד מאוד מקמבודיה של שבוע שעבר – מרחב של עצב ואלימות – אנחנו זזים לעבר העבר של המקום ולתוך חלק מפואר שלו. סיאם ריפ היא עיר קטנה ותיירותית מאוד, בגלל קרבתה לאתר המפורסם ביותר בקמבודיה: קומפלקס המקדשים הקרוי על שם המקדש הגדול בו: אנקור וואט.
המקדשים נמצאים במרחק קצר מהעיר וחולשים על שטח עצום ובו שרידים של עשרות מהם. בין המקדשים ישנם כמה מרכזיים שמושכים אליהם את מרב תשומת הלב: אנקור וואט – הגדול והשמור שבמקדשים, מקדש ביון ובו עשרות פסלי ראש ענקיים הניצבים על מגדלים מרובעים ותרה פרום, מקדש שנאכל על ידי הטבע ובו עצי ענק הבולעים אל קרבם את חומות האבן של המקדש, בתמונה שטמון בה מוסר השכל חריף: הזמניות האנושית מול נצחיות הטבע. עוצמתו של האחרון, הניצחון שלו על מעשי האנוש, הוא מוסר השכל שיש בו גם נחמה מסוימת, ודאי ביחס לכל אותן אימפריות של ניצול ושקר שסופן יהיה להיבלע בסבך הירוק. צניעות, זו המילה שעולה מול המקדש הזה, שיעור בהיר ועמוק בצניעות.
הצעידה במתחם הענק מעוררת התפעלות, אבל הרגש הגדול הזה מתחלף די מהר בתחושה אחרת, קטנה וקרובה יותר: הזדהות. בסופו של דבר, המרחב הענק הזה מספר את סיפור בתי התפילה, אלו העצומים (ללא צורך) ואלו הקטנים (שקרובים אלי). הוא מספר את הצורך שלנו להתאחד סביב מבנה בכדי לחוש את מה שלעולם לא יהיה במבנה, מה שלעולם יחמוק ממנו ויימצא רק בפנים, בתוך המערך המסובך של הנפש.
אבל יש משהו מקרב, אנושי כל כך, בכל הניסיונות שלנו לתת צורה למה שאין לו צורה ושם למה שאין לו שם. במקרה של מקום כמו מקדשי אנקור, העוצמה של הארכיטקטורה, שמבקשת לשקף את הטבע ועושה את זה בהפרזה, כמעט ברצון נואש לאכלס סוף סוף באבנים את מה שכל העת נע בחוסר סבלנות בפנים, הופכים את אותה קרבה לעזה ומוחשית אפילו יותר.
גם גדודי התיירים הנלהבים הם בעיני – בניקוי הרעש, המצלמות והצפיפות – מראה מחמם לב. הנדודים שלנו בעקבות עצמנו, בעקבות אחינו מעידנים קדומים שביקשו, בסיכומו של דבר, את אותו דבר שאנחנו מבקשים – להתקרב אל המציאות, לחוש אותה בעוצמה. כך, באיזשהו מובן, אותם תושבים קדומים של ממלכת אנגקור שנעו בין המקדשים, התחלפו באנשים מיבשות אחרות שכעת נעים בין שרידי אותם מקדשים. המבט הזה נכון לכמעט כל מונומנט אדריכלי או אמנותי שסביבו גדודי צופים ומבקרים. התנועה האנושית בעקבות הישגי העבר וההווה שלנו, מעידה על סקרנות, על רצון להתפעל, על הכרה משותפת באתוס משותף, אסתטי או דתי. התנועה הזו יכולה להיות מקור לא מבוטל של תחושת תקווה ביחס למפעל האנושי. בכלל, יש רווח גדול במבט כזה על התנועה שלנו בעולם – בעקבות העבר שלנו ומתוך רצון להותיר משהו לבאים אחרינו, שינועו בעקבותינו, כמהים גם הם לשרידים שיאשרו להם את הדמיון האנושי.
המקדשים, כמו אתרים אחרים במזרח, מחזירים אליך גם את הריבוי, את הצורות המגוונות שבהן אנחנו מתמללים ומקיימים בחומר את המלים "אלוהים" ו"התמסרות". אותו ריבוי שמצוי גם במקדשים השונים בקומפלקס, שנבנו בתקופות שונות ועל ידי שליטים שונים פוגש את אותו דמיון אנושי שדיברתי בו וכך, יחד, נעים יחד הריבוי הרוחני והשוני בשפה ובמראה, והופכים לתחושה חריפה של חיים וממשות, רוחנית, יותר מכל דבר אחר.
אבל ישנו גם צד אחר, מדאיג. אותו ריבוי נכשל לחלוטין כשהתיירים שבים לחזרה לעיר, לסיאם ריפ ומבקשים להירגע מהיום החם והשיטוט בין המקדשים. בערב, רחובות העיר נראים חיקוי הולך וחוזר של תרבות הבילוי המערבית, עם דגש על האמריקאית. מוזיקה אלקטרונית, אלכוהול זול, מועדונים בעלי אורות ניאון חזקים, וכמובן, מיניות בוטה. דבר אינו נראה מקומי יותר, דבר אינו מהדהד את המקום. להפך, המקום מבקש לטשטש את עצמו , לדהות ולהיעלם לטובת המראה המוכר לתייר המערבי. זו עדות מאכזבת על העידן הנוכחי, מה יהיו המונומנטים שאחריהם יצעדו הדורות הבאים? מה אנו, בעולם מרובה יכולות, טכנולוגיות וממון, מותירים אחרינו כמקומות בעלי ערך? מגדלים וזכוכית, היכלי הצרכנות, לא ישאירו שום רושם עמוק – לא סביבם יהלכו בעוד מאות שנים גדודי מבקרים אחוזי התפעלות בעודם מתקרבים אל עצמם ואל החוויה המחברת בינינו. הערצת ההווה שלנו, הערצת הגוף ותענוגות הרגע, מותירה אותנו עם הרחוב הצעקני של סיאם ריפ וללא המקדשים המרהיבים של אנקור וואט.
.
