לכל דבר טוב יש סוף, ובסוף המסע ניצב תמיד הבית. חזרתי לארץ. החזרה, כדרכה, מלווה ברגשות סותרים שנאבקים על הבכורה: התרגשות מסוימת הקשורה לשיבה למקומות אהובים – בית הכנסת למשל, תחושת מנוחה ורגיעה, יציבות, שגרה. לכל אלו איכות נפשית חיובית, אבל מולם תחושת ריקות, הנולדת מאותו אובדן של עירנות יוצאת דופן שנולדת בך בימי המסע.
כמעט מיד חשתי כיצד מה שנפתח לאורך חודשי הנדודים, מוצא את עצמו הולך ונסגר. כיצד אותה הקשבה נלהבת למה שסביבי הופכת לאט להתכנסות נטולת מבט. הרגשתי כיצד הבקשה שאני מוסיף לתפילת השחרית ביחיד שלי, תמיד ביחיד – מתוך בחירה ביחידות, הבקשה לראייה של יופי העולם, הגיוון והשפע שבו, מתקשה לקום בתוכי ולהאמין בתוכן שלה עצמה. כיצד משהו אפור הולך ופושה בתוכי ומכסה את הרחובות והמראות. השגרתי הוא האויב הגדול של העירנות, של הסקרנות ושל אותה תחושת זרות שדוחפת אותך לפענח את העולם ללא הרף. העדר שפה שמאלץ אותך להקשיב יותר, לחפש סימנים, ריקות שמתמלאת במראות, בסמלים, במנהגים אחרים.
אני נזכר ברגע שהיה לי בבוליביה, לפני שנים רבות. הגעתי למקום שנקרא ויה טונרי, כפר קטן שהתפרסם בזכות בית מחסה לחיות פגועות שיש בו. החיות, שרובן חולצו מקרקסים ובתים פרטיים, כללו גם קופים, נמרים ופילים. עשרות מתנדבים מכל העולם הגיעו כדי לעזור לחיות האומללות. אבל אני רוצה לדבר על הערב שבו הגעתי לכפר. היה מאוחר, חושך גמור, בתים ספורים נחו על גבעה זעירה, חשמל מועט, שום סימן לבני אדם. הגעתי עד למחסה לחיות, איש לא היה שם, המשכתי להסתובב כשעל גבי התיק הכבד, בשבילים הריקים של הכפר. לפתע, ראיתי אישה מבוגרת תולה כביסה. שאלתי אותה בתנועות ידיים והיא הציע לי מיטה וחדר בתשלום בביתה. נכנסנו לחצר קטנה ובתוכה כמה עצי פרי וכמה ערסלים תלויים בין העצים. היא הכניסה אותי לחדר נזירי: מיטה ושולחן, כיסא. המקלחת הייתה בחוץ, מתחת לרקיע, מוגנת בבד מלוכלך.
היא הכינה תה וישבנו כמה דקות בחצר, מנסים לדבר בידיים, לא מבינים האחד את השני. לבסוף היא הלכה לישון ואני קראתי מעט בספר שהיה לי אז -" החיים כמשל" של פנחס שדה, ואז יצאתי אל הכפר הריק. שוטטתי שעה ארוכה בכפר החשוך, שומע מדי פעם קול מוזיקה , כלבים, קטעי שיחה. השעה ההיא נחרטה בתוכי כאחד הרגעים המאושרים שחוויתי, רגע שחזר פעמים רבות בטיולים הארוכים. המקום הזר, הלא מוכר, שאין לך מפה שלו, שאינך יודע אותו עדיין, מציע לך מרחב פתוח לעבודת הדמיון. החושים דרוכים, מחפשים עוד ועוד מידע, כל מראה, פיסת חיים, נבלעים ברעבתנות על ידי התודעה הבולשת, שנותרת דרוכה גם בגלל החרדה הטבעית, המוצדקת, של העדר אוריינטציה.
אותה אווירת התחדשות ורעב תודעתי נתקלים במוכר ומתמוססים ברגע. כשאנחנו נעים במוכר, באופן לא מודע המערכות נכבות בזו אחר זו. אין צורך להתבונן, אין דבר שיכול להפתיע, אין דבר שצריך לפרש ולהבין ולהציב במקומו, הכל כבר שם. כיבוי המערכות הוא דרמתי ומלווה יום יום את הדרך למשרד, למקום העבודה, למכולת, לחברים. הוא מתרחב וגדל מבלי שאנחנו שמים לב והנה הוא כבר פולש לתפיסת העולם, למרחב הדתי והרוחני, לזה האידיאולוגי, לזה החברתי. בכל המקומות הללו אנחנו כבר "יודעים", כבר "פענחנו" את המציאות סביבנו והצבנו את הטובים והרעים בתיאטרון הפנימי שלנו. הקשיחות שבה המחנות נצבים זה מול זה בישראליות, כמעט ללא עריקות, כמעט ללא תנועה זה מזה או זה לקראת זה, היא העדות הנחרצת ביותר לאותה אווירת שגרה אפורה ונטולת התלהבות.
אבל מהכלל צריך לרדת ולחזור לפרטי, לירידה מהמטוס והצעדים ברחובות המוכרים של תל אביב. מה שצריך, אחרי הכל, מה שצריך תמיד הוא להתאמץ. לחרוק שיניים ולעשות מאמץ בכדי לפתוח את עצמך. הרי במסע הדברים קלים, אתה נזרק בעזרת כרטיס נייר רעוע לעבר הכרח, אתה נאלץ לגייס את עצמך כדי להתמודד עם המציאות היומיומית, אתה מעניק לעצמך מיד, באחת, מפגש עם עצמך ועם העולם בווליום גבוה. בחזרה, שוב קרוב למוכר, איך מציתים הכל מחדש?
התשובה הברורה, והמוצלחת ביותר עבורי היא, לעבור דרך אחרים. דרך יצירות של אחרים שצומחות מתוך אותה עירנות ומתארות אותה, ובקיצור, לקרוא שירה. השירה, יותר מכול צורת ביטוי אחרת, נולדת מתוך אותו חוסר סדר של העולם, חוסר פענוח שלו, שמצמיח, יחד, שלובים זה בזה, את החרדה והפליאה. אבל השירה, בניגוד לדרכי ביטוי אחרות, לא מבקשת למגר ולהעלים את אותה חרדה-פליאה. להפך, היא מבקשת לשהות בתוך אותו מרחב בלי להימלט, להפוך בו לבן-בית. השירה, ברגעים הדחוסים והכנים שלה, עומדת מול טבע העולם, מול אותו חוסר סדר שזורם מתחת לסדר הפריך שאנחנו ממהרים לאמץ.
השירה חורגת ממה שמבנה את הסדר הזה, השפה. היא מבקשת לפורר, לצאת נגד, לאתגר את המובנות שהשפה מבקשת להשאיר, את הבהירות שהיא מתעקשת לעבוד בשמה, את ההצבעה הישירה והשלטים שהיא תולה על החפצים והאנשים סביבנו. השירה מערערת על השפה, מותחת אותה, מנצלת את המקומות שבהם היא משתתקת לפתע, אינה יכולה להכיל את עצמה, אינה מצליחה להכיל את העולם, חסרת מובן היא צועדת באותה עירנות. מאז שחזרתי אני קורא שירה.
