רוב הזמן אני מנסה להתרחק מכתיבה כוללנית, מכלילה. אני חש לעתים כזה בלבול ביחס לעצמי, כמו תנועה כל כך בלעדית במציאות, שזה נראה כמעט מופרך לטעון בשם משהו רחב יותר. אבל הפעם, כך נראה, אותו בלבול הוא העניין הרחב, ואולי כתיבה על זה תבהיר לי משהו ותיתן נחמה למבולבלים שסביבי.
בשבועות האחרונים אני נתקל שוב ושוב בשיחות עם בני דורי שנעות במעגל שסופו חוסר אונים ותחושת ייאוש. כתבות שקראתי לאחרונה, למשל של צליל אברהם (במאקו), מוסיפות לאותה אווירה קודרת הסברים כלכליים וחברתיים, מוצדקים ונוקבים, אבל חלקיים. מהו אותו הדבר שגורם לרבים כל כך מחבריי, מבני דורי וממי שסביבי לחוש שדבר אינו במקום? שהם מוקפים בטעויות שעשו, בבחירות שגויות, שהם אינם במקום שבו היו אמורים להיות ושנראה שהדרך לאותו מקום נחשק נעלמה, אולי אפילו כבר חסרת סיכוי?
פגשתי השבוע חבר במקרה בפארק, עצרנו את האופניים והתיישבנו על ספסל, מביטים על חלקות הדשא, ההורים הצעירים שעברו מולנו, רוכבי האופניים. שנינו באמצע שנות השלושים לחיינו, עוד בלי ילדים, חשים חוסר יציבות כלכלית, מתגעגעים לימים הרחוקים שבהם נפגשנו בהודו, מול המפלים שליד הכפר באגסו, בין מוכרות המומו של מקלוד גאנג'. בחרנו בחירה ברורה בתחילת שנות העשרים שלנו, בחירה שהייתה הכרח עבורנו אז, לרדת מהקו שנוסע במהירות במורד התחנות. ידענו מה אמור היה לבוא, ולאף אחד מאיתנו לא היה רצון להיענות למה שנשקף מולנו: לימודים, הורות, משפחה, חתירה לרווחה כלכלית.
לא, אנחנו לא הדור היחיד שבו מתעוררת תשוקה אחרת, פרועה, נטולת משמעת. בכל דור ובכל אדם מתעורר מתישהו בסביבות גיל עשרים אותו רצון ללכת בשביל האחר, זה שלא דרכו בו, זה אינו מוביל לשום מקום מלבד לשיטוט ארוך. זה שאינו מבטיח לך את בית הרעפים המוקף בעצי פרי ולא את הדירה במגדל הדירות. אבל אצלנו זה היה אפשרי, זה עמד מולנו, הטרמינל היה פתוח וקראנו על אותם מקומות רחוקים, אז נסענו, נדחפים על ידי שנות הזעם של השירות הצבאי ועל ידי הארץ המסובכת שגהרה עלינו.
אינני מדבר בשם דור שלם, בינלאומי, אינני מדבר אפילו בשם כל הדור שלי אלא, אולי, בשם חלק מסוים של אותו דור שכעת עומד מול המחיר של אותה בחירה בתנועה החוצה. אלו לא השנים שאיבדנו, או הלימודים המאוחרים, גם לא הזוגיות שיכולנו להיכנס לתוכה באמת רק בגיל שלושים, אלא תנועה פנימית שאינה יכולה להירגע, בטוחה שאסור לעמוד במקום, שעמידה במקום פירושה להיות ניצוד, להתקפל תחת רשת ערמומית של הסדרים והסכמים. האם אנחנו טועים?
אותה עמדה פנימית אינה קשורה, לא באמת, להתפרקות של מבנים סוציאליים, ליוקר המחייה ולחוסר היכולת לקנות דירה, כל אלו דווקא עוזרים לנו להתמיד עם אותו קול, אותה עמדה. ישנו צמא, והוא קשור לאיזו הבטחה שהעולם עצמו מספק, אם ירצה ואם לא. הבטחה הקשורה לשפע, לריבוי, לעוצמה הבלתי מנוצחת של אין סוף מקומות ושפות ומקדשים ואמונות וצורות ביטוי. הריבוי הזה, כך נדמה לנו, הריבוי הזה הוא מה שממרר את חיינו.
הריבוי הזה שולט בחשיבה שלנו על זוגיות, אנו כל העת נעים בחוסר נחת בעודנו מביטים על החסד כל אותם סיפורי חיים עמוסים ומרתקים שעומדים מולנו וממתינים להימסר, הלהט העז של גילוי האחר, הריקוד האחד סביב השני.
הריבוי הזה שולט בחוסר הנחת הגיאוגרפי. כל המקומות בוערים בנו כל הזמן, ובכל המקומות דחוסים חיים לא מוכרים, צבעוניים שאנחנו רוצים להכיר ולגעת בהם. בית? המילה הזו שוב ושוב נאלצת לקבל את מתקפות הנדודים שלנו, ואנחנו צודקים, ישנם אין ספור מקומות המלאים בנוודים דומים, שבמשך לילה מגלים לנו את סיפורי החיים בני גילנו באוסטרליה, בפינלנד, בסין, באיטליה, בניגריה. כל הזמן מבקשים מאתנו לרכוש משקולות – השכלה, התקדמות בעבודה – כדי לבצר את הבית ולמנוע את אותו ריבוי גיאוגרפי, ובכל זאת, למרות הכל, הוא מצליח לנצח. לא תמיד, אבל הוא לא ניגף.
הריבוי הזה מושל בתפיסת העולם שלנו. אנחנו לא נציב את עצמנו מיד במחנות המוכרים, לא נהיה מוכנים להמשיך את הורינו המשלשלים לקלפי את אותו פתק חיים שלמים, הולכים לבית הכנסת או מתעבים את החיים הדתיים. כן, אנחנו מוכנים להביע את דעתנו ולהילחם על מה שנראה לנו חשוב, אבל הדברים הללו לא באים תמיד מאותו כיוון. כן, חשוב לנו להכניס אל חיינו משמעות בצורת טקסים ומנהגים ואפילו הלכות, אבל לא, לא ניקח מיד, באחת, את הכל, מבלי לברור ומבלי להצמיד כוונה וטעם לכל מנהג.
הריבוי מציל את חיינו. הוא מונע מאיתנו לנוח, הוא לא מאפשר לקשיחות, לחלודה, להצטבר על היום יום. אבל יש לו מחיר. עמדתי השבוע על גג של חבר בדרום תל אביב. היינו שם חבורה שלמה שחגגה ביקור של חבר שגר באנגליה. כולנו עברנו דרך הרבה שנות נדודים, וסמים, וחוויות קצה, פה ומעבר לים. שמחנו על הגג, אבל בחלק מהשיחות גם צצה אותה מלנכוליה שמלווה אותנו, אולי ביתר שאת מאז גיל שלושים. לפתע ההתנגשות בין הריבוי למציאות היא אינטנסיבית יותר. הגוף רוצה לנוח, ומשהו בנו כבר רוצה להקים משפחה (מהו אותו דבר, על זה כבר צריך טור נפרד) אבל הרגלי הריבוי שלנו לא מוכנים ללכת ללא מאבק.
(המשך בשבוע הבא).
