1. בנימין
מדי שלשה או ארבעה חודשים, מגיע לבית הכנסת התל אביבי והמרגש שלנו ברחוב העבודה 12, אדם יפה סבר בשם בנימין. חבר של אחד הקבועים שמגיע מירושלים לעשות אצלו שבת. ולמרות שזה בדיוק סך הזמן הזעום שאנחנו מתראים – נפשי נקשרה בנפשו. ולא פחות – דברי התורה שלו בקידוש של שבת בבוקר, תמיד מפתיעים, חריפים ומנגנים על מיתר צמא. בשבת האחרונה היה קידוש גדול במיוחד והמון אנשים הגיעו. אז "התפלחנו" ונסוגנו מהשולחנות אל שני כסאות פינתיים, התיישבנו על כוסית וויסקי מעולה ובנימין אמר:
"הרי יש לנו שני ראשי שנה. א' בתשרי וא' בניסן".
"את זה אני יודע", עניתי, "וברור שהעונות מתחלפות. אבל מה השימוש של א' ניסן אף פעם לא הבנתי. מה זה נותן לי? איך אני עובד עם זה?".
"העניין הוא", המשיך בנימין, "שאל"ף בתשרי הוא ראש השנה לתיקון. לדין. זה ראש השנה לכל מה שחסר. אתה עושה חשבון. מעלה לשולחן את כל החוסרים שלך. מעלה אותם למודע, לפרהסיה. ומבקש עליהם. אחר כך יש לך חצי שנה לטפל בהם. עברה חצי שנה ועשית מה שעשית. ומגיע אל"ף בניסן. זה כבר ראש אחר לגמרי. חשבון מסוג אחר".
"אתה מתכוון שאל"ף תשרי זה חשבון של מי אני ואל"ף ניסן זה חשבון של מה אני נותן?".
"בדיוק. מכאן נגמר זמן החיטוט העצמי וההתכנסות. עכשיו הגיע הזמן לצאת. מה שעשית עשית. זה אתה. לא מושלם. אף פעם לא מושלם. אבל אל"ף ניסן מסמן את היציאה שלך מעצמך. זה הזמן להוציא עלים. לפרוח. להראות את עצמך. להשפיע. כמו שאתה".
"זה יפה". עניתי. "כי אני כל הזמן מרגיש שאני לא שווה ולא מתוקן. וכאן אולי נפתחת הזדמנות לצאת מהצייקנות והביקורת. להגיד: זה אני. עם זה נעלה ונפרח".
"בדיוק", מצא בנימין את הכוס שלו שהנחתי על המדף. "זה אתה. ועם זה תעלה ותפרח. ואל תדאג. יהיה מספיק זמן לחטט פנימה בשנה הבאה. עכשיו תעלה ותפרח ותאהב ותיתן אהבה ויופי. תסתכל החוצה. זה הזמן".
2. אבל איך?
איך אני יכול לקום יום בהיר אחד בחודש ניסן ולהחליט שאני מקבל את עצמי כמו שאני, ולהפנות מכאן ואילך את כל האור והזרקור החוצה אל הסביבה הקרובה והרחבה שמקיפה אותי? זה לא פשוט. לא פשוט לקבל את עצמי. לא פשוט לסלוח לעצמי באמת על הפער הבלתי נתפס בין הפוטנציאל הגלום שאני רואה לבין האיש שאני מוצא.
3. ועוד יותר מזה
לפעמים נדמה שהתיקון הכי קשה הוא דווקא לקבל את הדברים שלא ניתן לתקן אותם. הדברים שהגעת איתם לעולם. או דברים שקרו לך בדרך. אלה שנמצאים מחוץ לשליטתך. ושכבר חרוטים בך. והם בעצם "אתה", בסיבוב הזה לפחות.
פרשת השבוע שלנו ,"מצורע", עוסקת בדיוק בזה שעד שהאדם לא מקבל את המצב שלו כמות שהוא, הוא יישאר תקוע בתוך המצב. ושהסכסוך האמיתי שבאדם, זה שמעכב את כל הסיפור, הוא סכסוך סמוי אבל ער ולוחש, עם היושב במרומים.
אנחנו מדברים כאן על המצורע שנרפא. כבר כתבתי בשבוע שעבר שהמצורע, זה שחוטף נגעים פיזיים על חטא הדיבור של הוצאת לשון הרע, חי במובן מסוים את עולם האמת בתוך עולם השקר. כולם מדברים, אבל הוא חטף. ולכן בתהליך הטיהור והחזרה לקהילה שמתואר בפרשת "מצורע" הוא מביא קורבנות לא רק על החטא שהביא אותו לצרעת, אלא גם על הטענה המאוד אנושית וטבעית: למה אני? למה דווקא אני?
שלושה מיני קורבנות מביא המצורע בסוף תהליך הטהרה שלו. עולה, חטאת ואשם. החטאת והאשם הם קורבנות של חוטא. אבל התורה מדייקת שבעוד שהחטאת מכפרת על המצורע "מטומאתו", כלומר מנקה אותו מאנרגיית המוות והחידלון של הצרעת, קורבן האשם מכפר על המצורע "לפני השם". מה זה "לפני השם"? הקורבן הזה (שהדם שלו ניתן על תנוך האוזן והבהונות של המצורע המיטהר, וגם נזרק אל עבר בין הכרובים שבקודש הקודשים) בא לתווך ולסדר את ההדורים והמחסומים הנפשיים בין אותו אדם שחטף צרה איומה שכזו לבין קונו. לבנות אמון חדש. ברית חדשה. אמונה. זה כאילו שהראש של המצורע שחטף את הזבנג מופנה עכשיו (וקשה להאשים אותו) לצדדים או לאחור.
ובמובן מסוים, בשביל להפנות את הראש בחזרה אל הייעוד והשליחות שלו בעולם, לא רק השם צריך לסלוח. גם הוא צריך לסלוח…
4. ולא רק המצורע
ילד רץ לכביש ואבא לופת את היד שלו בחזקה. גם אחרי שהילד מבין שאבא הציל אותו, הזיכרון של הכאב נשאר. של הלפיתה המכאיבה.
5. הסיפור שאנחנו מספרים
אדם בצרה חושב: בדין קרה לי משהו רע. ואני מצדיק את הדין. אבל למה אני בדין וכל השאר לא בדין? למה דווקא אני? ולא תמיד יש הסבר. וגם אם אדם יודע לתת לעצמו הסבר, אף אחד לא יכול להתקדם לשום מקום טוב עם התפיסה המרה והמשתקת שאבא דן אותו ומכאיב לו. סיפור מצרים מספר, שבתוך הכאב והצרה הזאת שמגבילה אותי, שמכאיבה לי, נמצאת ההתקדמות שלי. המדרגה הבאה בהתפתחות שלי.
הרי ישראל יכלו להתווכח עד ליום הזה ממש למה נפלה עליהם צרת מצרים. למה דווקא עליהם. אבל במקום להתווכח על המגבלה הם עלו ויצאו ממנה. ומאז ועד היום הזה ממש זה הסיפור שאנחנו מספרים.
