- בית הקברות
שוב בבית הקברות. זהו יום הפטירה של מוני, אחיה הגדול, היחיד והאהוב באהובים של ריי, בת זוגי. תהילים. מצבה. נר. צדף במקום אבן. כאב במקום חי. זהו. הרבה מילים ואין מילים. מילים מסוגלות לדבר את כאב הקיום. אפילו להמתיק את הכאב. כשהכאב גדול מדי, מילים זה בשביל לא לשתוק אותו. פשוט לגלגל את הכדור הבוער בינינו שלא ישרוף.
ובתוך כל זאת, אני מביט סביב ונרגע. בפעם הראשונה השבוע אני נרגע. מס הכנסה הטריפו אותי. מנהלת החשבונות שכחה אותי. המחשב של הסטודיו נפל בזמן הכי גרוע. הילד שלי בגמילה מחיתולים. אני לא מצליח לרזות גרם. אין אוויר ואין שמחה. ועכשיו ליפול שוב לתוך יער המצבות. השקט. הוודאות. חלום כי יעוף מס הכנסה ובעיות ההשמנה כעב קל תפרחנה. ואם הופעת יום העצמאות שלי בבאר שבע תהיה אדירה או חלילה חרפה – היא תהיה סוף כל סוף בדרך לכאן…
- זה טוב?
זה פרופורציה. אני כאן אורח לרגע. הבט סביב. זה לא שלי. זה לא לתמיד. וזה לא נשאר. רבי נחמן אמר שאדם צריך לדאוג להישארות שלו בעולם גם אחרי שהוא נפטר מן העולם הזה. שלכל אדם יש חכמה. השגה. תורה. פילטר מיוחד של אור אינסוף. ושכשאדם מלמד תורה בדרך המיוחדת לו את הזולת, או אפילו רק מדבר עם חבר ביראת שמים, התורה הזאת שעברה דרכו וחיה במוח של המקבל – היא ההישארות שלו בעולם.
זה נכון שאחרי שמישהו נפטר מן העולם כל מה שנשאר לנו כאן אלה האיכויות, הערכים והחכמה שהוא היווה בימי חייו. אבל האם הדברים שאמרתי מרגישים את עצמם? יש להם תודעה? האם רבי נחמן – שבפירוש חי וקיים בראש שלי – יודע את זה? נהנה מזה? בוודאי שכן. שהרי אם אני לומד ומדבר רבי נחמן – אני קצת רבי נחמן. ואני עד כמה שידוע לי, מרגיש וחי.
- ועדיין ולמרות הכל
ביקור בבית הקברות מעלה את התמיהה: מה זה החלום הזה, העובר, שקוראים לו התודעה שלי? מדוע אני נקשר אליו כל כך אם אני עומד במקרה הטוב ביותר למסור אותו לזולתי? ואיך יתכן שרגע אחרי שניטול ידיים, ניתן פרוטה לצדקה ונצא אל הכביש – בעיות מס ההכנסה, הגמילה, ההשמנה ו-15 המעשים שנשארו לי לעשות היום – יחזרו לרמה הקריטית, הנוירוטית, המאיימת והמוכרת?
למה אני אף פעם לא לומד?
4 . פרשת קדושים – החיים על המיתר
פרשת השבוע נפתחת בכלל קטגורי – התביעה מעם ישראל להיות קדוש. קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
אבל מה זה בכלל "קדוש"? זאת שאלה שהעסיקה וטרדה אותי שנים. ולא קיבלתי שום תשובה שהניחה את דעתי. עד שפעם בטלוויזיה ראיתי שיעור של הרב לייטמן והוא אמר – "קדוש זה מהדהד. מהדהד את העולמות העליונים. מהדהד את הזולת. מהדהד".
מה שאומר – אתה בעצם תיבת תהודה. מיתר. אם אתה רוצה שהמיתר שלך יהדהד את האור האלוקי, תכוון אותו נכון. תנקה. תקדש. תהיה בתדר.
זה מסדר המון דברים. את רש"י שמפרש שלהיות קדוש זה להיות "פרושים מן העריות ומן העברה". את העובדה המוזרה שבלא מעט מקרים, הנביאים, שבוודאי היו במצב של קדושה יתרה, אמרו דברים שבמפורש נגדו את רצונם הפרטי, ואת העובדה שמיסוד הקשר בין בני זוג נקרא "חופה וקידושין". שהרי גם כאן – אם אתה שואף לזוגיות מקודשת של אמת, תקשיב, תאפנן, תהדהד, תקדש.
ובעיקר – קדושה היא חוט, אנטנה, שניתנה לאדם לשלוח מתוך אקווריום החול של החומר המתכלה ולקלוט משהו מחוצה לו. דעת. חכמה. הרצון שמניע את הדברים. רמת הקליטה כאמור תלויה ברמת הכוונון של התודעה. בטהרה גופנית. בניקיון נפשי. זה לא סתם שבהרבה מקומות "קדוש" מתפרש כ – נבדל. כמו עם תחנות ברדיו, אתה נדרש להקדיש תדר מיוחד עצמאי ונבדל בשביל לקלוט את התשדורת כמו שצריך. אחרת זה סתם בליל של רעשים.
רש"י מוסיף בתחילת הפרשה שבניגוד לדרך הרגילה שבה משה היה מוסר את הנבואה לאהרון, אחר כך לבניו, אחר כך לסנהדרין ובסוף לעם כולו, פרשת קדושים נאמרה לכלל ישראל כאחת. מה שאולי בא לרמז שלא משנה המקום שלך על מיתר החכמה, אתה מחוייב לכוון אותו כמו שצריך.
- ואהבת
בעצם, פרשת קדושים מתפרטת לעשרות של כיוונונים שכאלה – מאיסורי עושק, גזל ורכילות, דרך קבלת הגר כשווה מוחלט ודחיה גורפת של מעשי כשפים והתקשרות עם המתים. אחת האוטופיות היפות בפרשה היא הציווי "ואהבת לרעך כמוך", עליו רבי עקיבא אמר: זה כלל גדול בתורה. והלל הזקן למד ממנו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. לי זה היה נשמע קצת מוזר. לכאורה היה צריך להיות: מה ששנוא על חברך אל תעשה לו. שהרי בוודאי שיש דברים שאני אוהב ושחברי שונא ולהיפך. אם אני שונא חום ואשתי מתה על חום? מה הרלבנטיות של השנאה שלי כאן?
ונראה שמעבר לתשובה הפשוטה שאדם קרוב אצל עצמו ודיינו בכך שלפחות את הסבל שהוא מכיר הוא ימנע מהזולת, יש גם פה פתח נפלא לשלום ולסליחה באותה תורה על רגל אחת שהלל הזקן לימד את הגר: אם חלילה פגעתי במישהו, אני יכול לבוא ולבקש ממנו סליחה ותיקון על בסיס האמירה של הלל הזקן שלוקחת בחשבון שאין לי את כל הכלים לדעת במבורר את כל מה שהוא אוהב או מתעב.
יוצא מכאן, שההכרה וההסכמה על כך, שברמה הפרטית של "אני אוהב ככה ומתעב את ככה", אנחנו שונים ומשונים, היא תנאי בסיסי להשלמה ולשלום.
איזה כיף יוסי ,תודה.
איתן באר שבע