תחנה שניה: בית הרב קוק, ירושלים
לפעמים, מה שקורה לך בדרך אל מקום אליו ביקשת להגיע הוא הסיפור החשוב: המסע הוא המאבק בדרך אל המסע. נסעתי לירושלים כדי ללמד, אבל לקחתי כמה שעות כדי להגיע אל בית הרב קוק, הנמצא, כמובן, ברחוב הרב קוק בירושלים. מבנה אבן שמור, בחזית. בקומה השנייה, חלון גדול. החלון הזה הוא בעבורי הרב קוק – אני יכול לראות אותו שוב ושוב מסתובב בחדר כארי בסוגר. חצות, אולי הרבה אחרי חצות והאדם הסוער הזה, מקובל ופילוסוף ומשורר ואיש מעשה ומדינאי ומה לא, מסתובב עם הנפש הקרועה, הדולקת שלו, חסר מנוחה בחדר הסגור. נפש שרואה את המרחק בין אדם לאדם, את האנושות המפרפרת אחרי מלחמת עולם אחת ובדרך למלחמת עולם אחרת, נפש שעוברת במהירות מהתרוממות רוח, תחושה של גאולה, שיבת ציון, לדכדוך, לחוסר יכולת להכיל את הפער בין העולם שהוא מבקש לעולם שבנמצא.
אני זוכר את עצמי בגיל 16, נער שרק הרגע נזרק מישיבת נתיב מאיר, שיושב ימים שלמים בכיכר ציון, מעשן ושותה. אני זוכר את אותו נער עומד מול החלון הסגור באמצע הלילה, כשהוא מתנדנד, מורד, כועס, מבקש לעצמו קצת בהירות ומוצא דווקא את הדמות בחלון, סוערת כמוהו, נלחמת בשדים פנימיים. הרב קוק היה עבורי, מאז גיל הנעורים, לעתים אפילו מבלי שידעתי למה, מעין אח גדול, אב, מורה דרך, ידיד. הספרים שלו הם מערכת היחסים הארוכה ביותר שיש לי עם היהדות. גם היום, בצהריי שבת, אני יושב עם רבי אבי ורבי ליאון ורבי דוד ולפני מנחה אנחנו לומדים תורה ועוד אחת מ"אורות הקודש".
אבל כשהגעתי לירושלים בשבוע שעבר, בדיוק כשפסעתי לעבר בית הרב קוק, יצאה משם דמות, בחולצת בני עקיבא, בזקן נאה, ונעלה את השער, מבקשת ממני לעזוב. שעת הביקור נגמרה, הבית נסגר. אם לא היה די באקט הסמלי הזה, בשער הנסגר מאחורי, בית הרב שננעל, הרי שהכניסה לישיבה הממוקמת בסמוך אליו הדגישה את הסמליות. בכניסה עמד תלמיד ישיבה צעיר. כשנכנסתי לרחבת האבן הוא התקיף אותי בשאלות – מה אני רוצה ומה אני מחפש ולמה נכנסתי – קולו היה רחוק, שהתרחב הרבה מעבר לממדי הנער הצעיר והפך לקול כולל, מקיף, שנושא עמו שאלה עקרונית אותה מפנים אלי נערי הישיבה ואותו גבר בחולצת התנועה: מה אתה מחפש אצל הרב? משעה שהחלטת לצאת, ועשית את זה בהכרזה קולנית וברורה, מה יש לך שאתה מבקש לשוב עוד פעם ועוד פעם לחצר הסגורה שלנו?
הנה, היעד, אינו אפשרי. הדרך אל היעד הפכה לשיעור שהנסיעה מבקשת ללמד אותי, להעמיד מולי. כי באמת, מה אני רוצה? מהו אותו יצור כלאיים שאני, צועד בצהרי שבת ללמוד הרב קוק ולהתפלל מנחה אחרי שראה סרט עם חברה שלו אחרי תפילת ערבית של הערב הקודם. כותב ספר שירה שכולו בחינה של ההיסטוריה היהודית אבל בתוך אותו ספר ותוך כדי הכתיבה חש קרבה לשפינוזה כמו לאר"י, למרקס כמו לרבי עקיבא, למשה מנדלסון כמו לרמב"ם. מתפלל ומבקש רפואה ופרנסה ומיד אחר כך מוצא את עצמו נחרד מול בן שיח שמדבר על עם סגולה ועם נבחר. הבית נעול, הם רומזים לי לא פעם ולא פעמיים, נעול בעבור מי שאינו מוכן להיות שותף מלא בסדר היום שלנו.
אני לא מאמין למי שלא עבר הגירה, ובהגירה, אני ממש לא מתכוון למעבר מיבשת ליבשת, ממדינה למדינה, גם, אבל לא רק, ולא בעיקר, אלא למי שנע ממקום למקום. ממבט אחד כלפי המציאות למבט אחר, מחוויה נפשית אחת לאחרת, מסביבה חברתית אחת לאחרת
הרב קוק, לפני הכול, היה מהגר. ועל ההגירה אני מבקש לדבר בכל הטורים שאכתוב, כי זו אבן הלוז שלי, זו החוויה שמגדירה את היהדות בעבורי. כפי שאמרתי לא פעם ולא פעמיים: אני לא מאמין למי שלא עבר הגירה, ובהגירה, אני ממש לא מתכוון למעבר מיבשת ליבשת, ממדינה למדינה, גם, אבל לא רק, ולא בעיקר, אלא למי שנע ממקום למקום. ממבט אחד כלפי המציאות למבט אחר, מחוויה נפשית אחת לאחרת, מסביבה חברתית אחת לאחרת. אומץ, זו המילה הראשונה שעולה לי מול דמותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. תארו לעצמכם את המסע למושבות: עגלה שקועה בבוץ, מרחבים פתוחים וריקים, הרב זוננפלד לידו. ודאי דיברו דברי תורה אבל בין המשפטים ומתחת למשפטים עמדה החרדה. איך יגיבו החלוצים, עובדי האדמה, בוני הארץ? איך הם יגיבו למי שמסמל את המקום שנגדו יצאו, שאותו ביקשו להרוס בכדי לבנות עולם חדש?
זה מה שאנחנו אמורים לעשות, כולנו, להיות אמיצים. לצאת עם העגלה הרעועה לעבר האחר. זה שאינו מוכר, זה ששונה בכול דבר – בלבוש, בשפה, במנהגים. לצאת לדרך לא בכדי לשנות אותו, לא בכדי לקרב. לא, לא את זה ביקש לעשות הרב קוק שמול ביתו הנעול אני עומד. הוא ביקש להכיר את עצמו, כן, את עצמו, כי רק ההגירה, הנסיעה לעבר הלא מוכר מגלה לנו מי אנחנו. אני נוסע אל הרב קוק, דרך השער הנעול והשאלות, אני פוגש אותו כדי לפגוש את עצמי.
